הקדמה
לפני כשבועיים חזיתי בהצגת יחיד שהשאירה עליי רושם עמוק. במופע הזה פרשה אמנית שלא הכרתי לפני כן את סיפור חייה. הסיפור נשמע כמעשיה שרקח סופר שראה יותר מדי סרטי פעולה ודרמות טורקיות, והוציא תחת ידו עלילה בלתי סבירה ומוגזמת, אך מדובר בשרשרת אירועים שקרו במציאות. אחרי המופע, פניתי את האמנית, מגי רום, וביקשתי את רשותה להביא כאן את סיפורה.
עלייה
בסוף 1973, מייד אחרי מלחמת יום כיפור, עלתה משפחתה של מגי מטבילסי, גיאורגיה, והתיישבה ביפו. לפני עלייתה, המירה המשפחה את כל רכושה בזהב וביהלומים. את כל אלה הבריחה המשפחה ארצה בסוליות הנעליים ובתחתיות של קופסאות שחמט ודמקה.
באותו יום בו חגגה מגי את יומה הראשון בבית ספר ישראלי, נפרצה דירת המשפחה. כל הרכוש נגנב, והמשפחה האמידה הפכה באחת למשפחה עניה. אך מגי התאקלמה היטב בסביבתה החדשה. המוזיקה הישראלית כבשה אותה, ובמוחה התנגנו נעימותיהם של מתי כספי, נעמי שמר ואחרים, ומצאו את דרכן אל הפסנתר שלה. כבר מגיל צעיר היו הנגינה בפסנתר והציור חבריה הקרובים של מגי, והערוצים שדרכם ידעה לפרוש כנפיים.
בשכנות למגורי המשפחה ביפו, התגוררה משפחה נוספת ממוצא גיאורגי. מגי לא ידעה זאת, אך סימון (שם בדוי), בנם של השכנים, שהיה מבוגר ממנה במספר שנים, סימן אותה ככלתו לעתיד.
הסיוט – פרק ראשון
בבוקר יום שישי אחד, יצאה מגי בת ה-13 למרכול השכונתי כדי לרכוש משהו עבור אימה, שטרחה על סעודת השבת. בדרך למרכול, קרא מישהו בשמה. סימון, השכן, עמד ליד רכב, וביקש את עזרתה להוציא משהו מתוך הרכב.
מגי נכנסה לרכב כדי לעזור. אך אז נסגרו עליה דלתות הרכב, סימון קפץ למושב הנהג, והרכב החל לנסוע במהירות. היא נחטפה!
הנערה נתקפה פחד נורא, אך הצליחה לשמור על קור רוחה. היא הבחינה בניידת משטרה נוסעת אחריהם, והחליטה לנצל את ההזדמנות. מגי אזרה אומץ והצליחה לזנק מתוך הרכב. השוטרים הבחינו בכך, עצרו את רכב החוטפים והשיבו את מגי הביתה. המשפחה המבוהלת החליטה לשנות את מקום מגוריה, כדי להשאיר את השכנים ואת האירוע המטריד הזה מאחוריה.
הסיוט – פרק שני
חלפה קצת יותר משנה. יום אחד, בעוד מגי יושבת בשיעור בבית הספר החדש שלה "תיכון עירוני ט'" בתל אביב, היא נקראה בדחיפות למשרד בית הספר. במקום חיכתה לה אישה במדי אחות עם חדשות קשות:
אימה של מגי עברה תאונת דרכים קשה. האם מאושפזת במצב קשה על ערש דווי בבית החולים, והיא ביקשה לראות בדחיפות את ביתה. האחות ליוותה את מגי המבוהלת לרכב שחיכה להן ליד בית הספר. הנערה בת ה-15 נכנסה לרכב, ואז, שוב, ננעלו עליה הדלתות. הסיוט חזר – היא נחטפה שוב. הפעם זה היה קשה יותר.
במשך חמישה ימים, הוחזקה מגי בדירת מסתור על ידי חוטפיה. אחד משוביה טרח להזכיר לה שהיא שייכת עכשיו לבעלה המיועד, וכי בלעדיו "היא לא שווה סיכת ראש". במהלך חלום הבלהות הזה, נאנסה הנערה הצעירה על ידי אותו מוריס, שראה בעצמו את חתנה המיועד, ובמעשה האונס סימן אותה כרכושו. מגי הייתה קורבן למנהג האכזרי של "חטיפת כלות", שעשה עלייה לישראל.
החוטפים פתחו במשא ומתן מול ההורים המבוהלים, וקבעו איתם מפגש בתחנה המרכזית בת"א. ההורים הודיעו למשטרה, ובמארב המשטרתי נתפס סימון. הוא הוביל את השוטרים אל דירת המסתור, והנערה האומללה שוחררה. המקרה, עורר הדים רבים בתקשורת.
להוסיף חטא על פשע, הדליף עורך הדין של הנאשם לתקשורת, כאילו מדובר היה ברומן בין השניים, שהנערה הייתה שותפה לו, וכי החטיפה נעשתה בהסכמתה, כדי להתגבר על התנגדות הוריה. מובן שלא היה דבר בין ההדלפה הזאת למציאות עצמה, והדבר רק הוסיף למצוקתה של מגי, שנדרשה לכל תעצומות הנפש שלה כדי להעיד. בית המשפט קיבל את עדותה של מגי וגזר על החוטף עשרים שנות מאסר.
הסיוט – פרק שלישי
אך הסיוט לא הסתיים. משפחתו של החוטף האנס איימה על משפחתה של מגי ברצח, כעונש על "בגידתה" של המשפחה, ששיתפה פעולה עם המשטרה.
כדי להציל את משפחתה, נאלצה מגי לחזור לבית המשפט, ובעיניים מושפלות חזרה בה מעדותה. האנס זכה להקלה בעונש, ושוחרר מהכלא אחרי שנתיים, והיא, נערה בת 18, הוכרחה לשאת אותו, ובהמשך ללדת את ילדו.
כעבור מספר שנים של חיים בתוך סיוט, נקראה מגי לשיחה במשטרה. היא הוזהרה שהיא נשואה למשפחה עבריינית, שנמצאת על כוונת המשטרה והאינטרפול. הקצין שדיבר איתה ידע על מצבה וידע שאינה קשורה לעסקי המשפחה. הוא רמז לה שזאת ההזדמנות שלה להימלט. בגיל 24, אחרי שש שנות נישואין קשות, מילאה מגי מזוודה קטנה, ועזבה את הבית עם בנה הקטן.
נקודת מפנה
קשה לחשוב על מקום נמוך מזה שאליו הגיעה מגי בשלב זה של חייה. הפרשה הותירה אותה עם לב מדמם ונפש פגועה. לעיתים אף הרהרה באפשרות לסיים את חייה, ורק המחשבה על בנה הקטן הזקוק לה נתנה לה את הכוח להמשיך.
יום אחד פגשה מגי במקרה חבר מימים אחרים. החבר, שזכר את אהבתה של מגי לציור, הזמין אותה להצטרף אליו לביקור בתערוכת ציורים. תחילה סירבה. היא סיפרה לו שחייה הרחיקו אותה מן הציור. אך החבר התעקש והיא ויתרה. ואז זה קרה.
בתערוכה נתקלה מגי בציור פורטרט של האמן לוסיאן פרויד, שכישף אותה. מגי הנרגשת חזרה הביתה, אספה את כל הצבעים שיכלה למצוא, והתחילה לצייר.
חיים חדשים
מאז לא הפסיקה מגי לצייר, ליצור ולהיות השראה לאחרים. היא מצאה אהבה. היא נישאה, ובנה הבכור של מגי זכה לשני אחים נוספים. מגי המשיכה לגדול ולהתעצם. היא התפתחה להיות אמנית רב תחומית. היום היא ציירת מוערכת שמציגה בתערוכות בארץ ובחו"ל, והיא גם מנגנת בפסנתר ומשחקת. מגי הגיעה סוף סוף לחוף מבטחים.
מוטיב חוזר בציוריה של מגי הוא הפסנתר המעופף.
בעזרת הפסנתר המעופף מזכירה מגי לעצמה שוב ושוב כיצד העניקו לה הנגינה בפסנתר וכישרון הציור שלה את הכנפיים להמריא מן הבור העמוק אליו נקלעו חייה, מעלה מעלה, אל השמיים הכחולים.
מגי כתבה הצגת יחיד וקראה לה "לא שווה סיכת ראש", בה היא משחקת, שרה, מנגנת בפסנתר ומספרת את סיפור חייה. ציוריה המהפנטים של מגי משתלבים והופכים לחלק מהעלילה המתפתחת על הבמה.
מגי הופיעה עם ההצגה בקפה קאמרי, פתחה את שנה"ל של אוניברסיטת ת"א, והופיעה בהצלחה רבה בהיכלי תרבות ומוסדות תרבות רבים. ההצגה נשלחה מטעם איגוד אמני ישראל לפסטיבל הצגות יחיד במוסקבה בשנת 2021, פורסמה על ידי "קרן תרבות אמריקה ישראל", וקיבלה המלצה חמה מטעם "מועצת התרבות הישראלית".
מגי רום מציגה בביתה בימי שישי וכן בחוגי בית (להזמנות 052-6702088).
ומגי לא מפסיקה לצייר, לצייר ולצייר
ולפעמים קורה גם שציוריה, כמו אותו פורטרט של האמן לוסיאן פרויד ששינה את חייה, חורגים גם הם מן הקירות, נוגעים באנשים ומשנים את חייהם. את סיפורו של ציור כזה, שנגע במשפחה חיפאית, נביא בשבוע הבא.
מרגש מקומם ומהמם חיי נערה צעירה
בחיפה, במדינת ישראל !
כתבה מדהימה.
יישר כוח למגי גיבורת הסיפור.
וליורם כץ כל הכבוד לכתבה.