תשעה באב הוא אחד מהימים הכואבים ביותר בלוח השנה היהודי. זהו יום אבל לציון החורבן של שני בתי המקדש בירושלים. הבית הראשון, שנבנה בידי שלמה המלך, חרב בשנת 586 לפני הספירה, אחרי שהבבלים ברשות נבוכדנצר השני צרו על העיר ירושלים. החורבן היה סיום תקופה של שלטון יהודי עצמאי בארץ ישראל ותחילתה של גלות בבל.
בית המקדש השני שופץ על ידי הורדוס ונחרב בשנת 70 לספירה, כאשר הרומאים תחת שלטונו של הקיסר אספסיינוס ובנו טיטוס החריבו את ירושלים. החורבן הזה סימן את תחילתה של גלות רומאית ארוכה והשפיע עמוקות על הזהות והתרבות של העם היהודי.
תשעה באב וחודש אב בכלל, מציינים אירועים דרמטיים רבים בהיסטוריה היהודית. סיום מרד בר כוכבא בשנת 135 לספירה וחורבן העיר ביתר, בחודש אב בשנת 1290 היה גירוש יהודי אנגליה, ואירועים נוספים כמו פטירת האר"י הקדוש, רבי יצחק לוריא מגדולי המקובלים.
מאמצע תמוז ועד 9 באב, כשלושה שבועות, הימים נקראים ימי בין המצרים, ימים שיש בהם סוג של אבל ותיקון. לא מתחתנים, לא רוקדים, לא מסתפרים ולא מברכים ולא מתחדשים. תשעת הימים בין ראש חודש אב ועד ה9 בו, הם ימי אבלות קשוחים יותר. המקפידים לא רק שלא מתחדשים ולא שמחים כמו בשאר ימי בין המצרים, אלא שגם לא מכבסים את הבגדים, מתרחצים במים קרים ולא אוכלים בשר או עוף עד אחרי 9 באב.
ביום תשעה באב מקיימים צום בן 25 שעות, עד צאת הכוכבים של יום תשעה באב. יום הזה מתמקדים בהרהורים על אובדן המקדש, מחשיכים את בית הכנסת, קוראים את מגילה איכה המתארת את החורבן ומתפללים תפילות מיוחדות בקול חלש וללא שירת חזנות.
אחרי החורבן באה הגלות
חודש אב הוא אחד החודשים הכי חמים בישראל. בעקבות החורבן הייתה שריפה גדולה בירושלים אשר כילתה את הבתים, את היבול ואת מחסני המזון. הכל נשרף, ובעקבות החורבן והשריפה באה הגלות. גלות בית ראשון, היא גלות בבל. היהודים הובלו ברגל, קשורים אחד לשני, בהליכה מיוסרת עד בבל, היא עירק של היום. מזג האוויר בחודש אב קשוח, החום כבד. הגולים צעדו דרך סוריה, דרך גב ההר, עד בבל, שם התיישבו ליד הנהרות. לכאורה מקום פורח אך לא הצליח לשמוח כי בכו והתגעגעו.
"על נהרות בבת שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון". בוכים על החורבן, על האובדנים, על יקיריהם שנספו, על ייסורי המסע לגלות ועל העבדות שנכפתה עליהם. החורבן היה גדול ונוראי. לאחר חורבן בית שני הגלות הייתה לרומא. הרומאים לקחו את היהודים כעבדים, שלחו אותם לזירה להילחם באריות, שמו אותם כחותרים בספינות שם ישבו קשורים ומוצלפים, והסבל היה גדול מאד. לפי התלמיד, הבנות הושלכו ל"קובה של זונות", במיוחד בנות האצילים נשלחו לזנות כדי לבייש אותן.
מי שכתב על זה היה יוספוס פלביוס, יוסף בן מתתיהו שהתייוון, בספרו "מלחמות היהודים". את הספר כתב בשביל הרומאים, ומן הסתם חלק נכתב כדי לשאת חן, אבל זה המקור ההיסטורי העיקרי שנשאר. פלביוס כותב שירושלים לפני החורבן, היתה עוינת, ממש קן צרעות. היו בה קבוצות של סיקריים, שנקראו כך על שם הסכין הקטנה והמעוגלת שהסתירו על מתחת לבגדיהם, הקרויה סיקה, ושלפו ודקרו את כל מי שהעז להביע דעה שונה משלהם. מאחר והסכין היתה קטנה, יכלו לדקור ולהסתירה שוב, להיעלם בקהל כאילו לא עשו דבר.
הם היו קנאים יהודים שהתנגדו לכיבוש הרומי ביהודה. היתה להם גישה משיחית קיצונית והם לא בחלו באלימות ובטרור. הסיקריים פעלו גם נגד יהודים שהיו מקורבים לשלטון. כדי שיצטרפו אליהם גם אלה שלא רצו לפעול בדרך האלימה והקיצונית שלהם, הם שרפו את מחסני המזון בירושלים, מתוך מחשבה שאנשים יהיו רעבים ולא תהיה להם ברירה אלא להצטרף למלחמתם.
באותם ימים אנשי ירושלים אגרו מזון שיכול היה להחזיק את הישרדות העיר למשך שלוש שנים. ידעו שיהיה מצור וקיוו שהעיר תחזיק מעמד והרומאים יעזבו. כשהסיקריים שרפו את מחסני המזון גם המתונים נאלצו להצטרף לסיקריים כי לא היה להם כבר מה להפסיד. הסיקריים סגרו את השערים של העיר כדי שאיש לא יוכל לצאת, ודרשו מלחמה עד המוות.
לצאת מירושלים בארון מתים
אחד ממנהיגי הסנהדרין של אותה תקופה היה רבן יוחנן בן זכאי, המכונה ריב"ז. על אף שהתגורר בירושלים, לא היה שייך למשפחה אצילה כמו זאת של הלל הזקן או של רבן גמליאל. הוא היה תלמידו של הלל הזקן ושל שמאי, והיה ממנהיגי הפרושים בירושלים. לימים הפך לאחד מגדולי התנאים. כל הרבנים הגדולים היו בירושלים באותם ימים, אך המהומות הפנימיות של הסיקריים והחשש שהרומאים יכבשו את העיר, היו איום ממשי.
ריב"ז הבין שהוא חייב עזוב את ירושלים אחרת יומת או על ידי הסיקריים או על ידי הרומאים כאשר יכבשו את העיר. השערים היו נעולים והוא לא יכול היה לצאת בדרך רגילה. בן אחותו של ריב"ז היה אבא סיקרא, מהסיקריים, וריב"ז הבין שהוא צריך עזרה מבפנים כדי לצאת מהעיר. הוא ביקש מבן אחותו לעזור לו, בטענה שהסיקריים מרעיבים את כולם לאחר ששרפו את מחסני המזון ונעלו את העיר.
האחיין הציע לריב"ז שיתחפש למת, ישכב בארון מתים ויחזיק משהו מסריח כדי שיהיה ריח של מת. לאחר שיהיה בארון הקבורה תלמידיו יזרקו אותו אל מחוץ לעיר. מאחר ובירושלים אסור להלין את המת, ומאחר והעיר נעולה, לא התעסקו בקבורה אלא זרקו את המתים מחוץ לעיר. וכך היה. לאחר שלקחו את הארון עם ריב"ז מחוץ לעיר, הסיקריים רצו לדקור את הגופה כדי לוודא שהוא מת, אך אבא סיקרא מנע מהם לעשות זאת. כאשר התרחקו רבן יוחנן בן זכאי קם מארון המתים והלך לשר הצבא הרומי בישראל, אספסיינוס.
ריב"ז חוזה עתיד לאספסיינוס, אומר לו שהוא יהיה המלך, שהוא עתיד להיות קיסר רומא בקרוב. הגמרא מספרת שאספסיינוס רצה להרוג אותו בגלל שקרא לו מלך אבל באותו רגע נכנס שליח שאמר לו שאכן הוא מונה לקיסר רומא. אחר כך ריב"ז נשאל כל מני שאלות ובסופן אספסיינוס אומר שמעתה יהיה מפקד צבא חדש שיכבוש את ירושלים – למעשה זה טיטוס הבן של אספסיינוס שמונה למפקד- ואספסיינוס מאפשר לריב"ז לבקש בקשה אחת. ריב"ז מבקש את יבנה וחכמיה. הוא מבין שצריך להקים מרכז יהודי חדש. מאחר וביבנה הרומאים החזיקו עבדים יהודים, היתה שם תשתית. היסטוריונים של התקופה כותבים שריב"ז היה חלק מקבוצה של רודפי שלום שהתנגדו לקנאים.
בגמרה כתוב שרבי יוחנן ביקש שלוש בקשות. את יבנה וחכמיה, להציל את משפחתו של רבן גמליאל הנשיא ושתמצא תרופה לרבי צדוק שהיה חולה מרוב צומות שגזר על עצמו. כאשר החכמים שמעו מה שביקש, הם כעסו עליו ואמרו: “משיב חכמים אחור ודעתם יסכל” , כאילו אלוהים לוקח את החכמה מהאדם כדי שלא ידבר בתבונה. לטענתם צריך היה לבקש שיעזבו את ירושלים ולא יחריבו אותה. ולמה רבן יוחנן בן זכאי לא בקש זאת? יתכן וסבר שלא היה אפשר להגשים ואז היה מאבד את הזכות לבקשה, ואת הבקשה הקטנה אפשר להגשים ולהציל את מעט מהישוב היהודי.
הטענות רבות והתשובות חלוקות. התלמוד הבבלי מציין כי אספסיינוס אמר שהוא חייב להחריב את ירושלים ולאחר שהתפעל מחכמתו נתן לרבי יוחנן בן זכאי רק משאלה אחת. אך יתכן שהבין שבדרך הזאת יוכל לקבל את מעמדו כמנהיג חשוב בפנתאון היהודי. בנוסף ליבנה, ריב"ז ביקש להציל את רבן גמליאל ואת רבי צדוק, שניים מגדולי החכמים שיוכלו לעזור לחדש את דרך היהדות. ריב"ז הבין שאי אפשר להמשיך את היהדות הישנה של ירושלים.
ירושלים נחרבת, בית המקדש נחרב, צריך מחשבה אחרת, לצאת מהתפיסה של קורבנות וכוהנים, ולבנות יהדות חדשה שמקשרת בין האדם לאלוהיו באופן ישיר ללא מתווך ובלי להקריב קרבנות. ביבנה הוא ייסד את בית המדרש "כרם ביבנה", והניח את היסודות לעריכת התורה שבעל פה שמאוחר יותר שמשו בעריכת סדרי המשנה. התלמוד מציין שחי 120 שנה והיה אחד החכמים הגדולים אשר "מעולם לא שח שיחת חולין".
תפילות במקום קורבנות
הורדוס שיפץ והשקיע כל מה שיכל בהקמת בית המקדש השני. אספסיינוס קיסר רומא ובנו טיטוס, החריבו אותו. לפני שהחריבו לגמרי, לקחו שלל, בין השאר את המנורה וצעדו איתה במצעד הניצחון עד רומא. אוצרות בית המקדש היו מפוארים, ובית המקדש נחשב למקדש הגדול ביותר בכל המזרח התיכון. גם היום אפשר לראות על שער טיטוס ברומא, את מצעד הניצחון חצוב באבן, ועבדים יהודים צועדים עם המנורה של בית המקדש.
בית המקדש שהיה מרכז החיבור בין היהודים לבורא, נחרב. עד אז יהודים היו עולים לבית המקדש, פונים לכוהנים שיעלו את בקשותיהם, את הקורבנות שהביאו ואת המתנות לבורא. הכוהנים תיווכו את החיבור בין האזרח הפשוט לבין כוחות הבריאה. ריב"ז הבין שכאשר אין בית מקדש, צריך להמציא דרכים אחרות ורעיונות חדשים אחרת היהדות לא תוכל להישמר.
הוא רצה יהדות מודרנית שתשמר את היסודות הישנים אך תביא גישה ודרך חדשה, דרך בה הקשר בין הפרט לבורא יהיה ישיר ואישי ולא יצטרך לעלות לרגל ולהקריב קורבנות, לא יצטרך כהן שידבר במקומו עם אלוהיו. הוא חידש ושינה את דרכי הפולחן והחלה להתרחש מהפכה ביהדות. היהדות הישנה של בית מקדש התחלפה, וריב"ז הכניס במקום קורבנות, תפילות. הוא אמר שצריך להתפלל 3 פעמים ביום כנגד קורבן שחרית וקורבן מנחה, ובגלל שהעצמות בקורבנות היו נשרפות כל הלילה, יש את התפילה השלישית, תפילת ערבית. כך שימר את היהדות אך שינה אותה. כאשר הגיע רבן גמליאל והצטרף לסנהדרין ביבנה, ריב"ז פינה את מקומו בהנהגה ועבר לברור חייל.
האם זאת עדיין אותה יהדות, אולי המשך של אותה יהדות או התפתחות? מסופר על סבא שעבד על חייו עם גרזן, וכשהעביר אותו לבנו, הלהב כבר היה שחוק. הבן החליף את הלהב, והמשיך לעבוד עם הגרזן. כאשר הגרזן עבר לנכד, הידית כבר היתה שחוקה. הנכד החליף את הידית והמשיך לעבוד. האם הגרזן שהנין קיבל בסופו של הסיפור הוא הגרזן של הסבא רבה?
ריב"ז החליף את מנהגי היהדות אך השאיר את עקרי היהדות, אך דומה שעד סוף ימיו הטרידה אותו השאלה אם ביקש נכון מאספסיינוס, ואם עשה נכון כשפיתח את מנהגי התפילה. לפני מותו שכב על מיטתו ובכה. באו תלמידיו ושאלו אותו למה אתה בוכה? הרי אתה חכם וגאון וגדול ביהדות. אמר להם שהוא בוכה כי מול הבורא, לעומת מול מלך בשר ודם, אי אפשר לתת שוחד או לעשות דברים לשנות את הגזירות. אם הבורא פוסק, הרי זה נצחי ומוחלט. ועוד אמר, שלא יודע אם ילך לגן עדן או לגיהינום ולכן בוכה.
לגן עדן או לגיהינום?
וכך זה מופיע בתלמוד הבבלי מסכת ברכות, (דף כח' עמוד ב):
וּכְשֶׁחָלָה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ.
כיון שֶׁרָאָה אוֹתָם הִתְחִיל לִבְכּוֹת.
אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּנוּ, נֵר יִשְׂרָאֵל, עַמּוּד הַיְּמָנִי, פַּטִּישׁ הֶחָזָק, מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה?
אָמַר לָהֶם: אִלּוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם הָיוּ מוֹלִיכִים אוֹתִי, שֶׁהַיּוֹם כָּאן וּמָחָר בַּקֶּבֶר, שֶׁאִם כּוֹעֵס עָלַי אֵין כַּעְסוֹ כַּעַס עוֹלָם, וְאִם אוֹסְרֵנִי – אֵין אִסּוּרוֹ אִסּוּר עוֹלָם, וְאִם מְמִיתֵנִי – אֵין מִיתָתוֹ מִיתַת עוֹלָם, וַאֲנִי יָכוֹל לְפַיְּסוֹ בִּדְבָרִים וּלְשַׁחֲדוֹ בְּמָמוֹן – אַף עַל פִּי כֵן הָיִיתִי בּוֹכֶה;
ועכשיו שֶׁמּוֹלִיכִים אוֹתִי לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא חַי וְקַיָּם לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, שֶׁאִם כּוֹעֵס עָלַי – כַּעְסוֹ כַּעַס עוֹלָם, וְאִם אוֹסְרֵנִי – אִסּוּרוֹ אִסּוּר עוֹלָם, וְאִם מְמִיתֵנִי – מִיתָתוֹ מִיתַת עוֹלָם, וְאֵין אֲנִי יָכוֹל לְפַיְּסוֹ בִּדְבָרִים וּלְשַׁחֲדוֹ בְּמָמוֹן;
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לְפָנַי שְׁתֵּי דְּרָכִים, אַחַת שֶׁל גַּן עֵדֶן וְאַחַת שֶׁל גיהינום, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בְּאֵיזוֹ מוֹלִיכִים אוֹתִי – וְלֹא אֶבְכֶּה?
מחורבן לתקומה
בין 17 תמוז ל 9 באב, הימים הם ימי "בין המצרים". ימים בהם בוכים את תחילת הקיץ, הזמן בו הכל יבש. בתרבויות קדומות הקיץ הוא סמל של אבל. כך גם ביהדות. חודש אב מציין לא רק את חורבן הבית, אלא את חיסול שרידי העצמאות הכמעט אחרונים שהיו ליהדות בארץ ישראל ויהודה הכבושות. בית שני נחרב בשנת 70 לספירה וכ- 60 שנה אחר כך, בשנת 135 לספירה, הגיע בר כוכבא- בר כוסבה.
הוא היה קנאי והנהיג מרד נגד הרומאים. הוא חי בתחושת שליחות משיחית, ולמרות שירושלים נחרבה, בא וקרא לצאת יחד איתו למלחמת שחרור מהרומאים. ההולכים אחרי בר כוכבא, כמו גם רבי עקיבא שהלך אחריו, טעו להאמין, כדברי חז"ל, שהוא יהיה המלך משיח. מסופר שבר כוכבא הכשיר את הלוחמים שאסף באימונים קשים, כתוב שהיה מוריד להם את האצבע הקטנה, את הזרת, כדי לחשל אותם.
במסורת חז"ל נחשב מלך כושל, והוא מתואר כשלילי. בממצאים ארכאולוגיים מופיע דבר המרד, אך צריך לומר שבאותם ימים היו מספר כתות שהופיעו מתוך היהדות. הפרושים, התנאים, הקנאים, האיסיים שישבו בעיקר בים המלח, הצדוקים שישבו בעיקר בירושלים, וזרמים נוספים.
למרות שנחשב לכושל וקנאי, למי שהיה אחת הסיבות העיקריות שגרמו לרומאים להחריב את הישוב היהודי, בחרו בבר כוכבא בישראל הצעירה של 1948 כסמל למאבק שחרור, בחירה שנויה במחלוקת שהפכה לחלק מהמיתוס הישראלי. כנראה שהסיבה היא בכך שבתקופת שלטונו היה שלטון יהודי עצמאי בארץ.
לאחר 6 שנים בהן נלחם ברומאים הם נצחו אותו, והוא כנראה נהרג ליד הישוב ביתר, אף כי על פי המסורת לא נהרג ביידי הרומאים אלא הוכש על ידי נחש כעונש מאלוהים. היום בו נחרב בית המקדש הראשון וגם בית המקדש השני. ביתר נפלה ב9 באב בידי הרומאים. הרומאים החריבו הכל והוציאו את היהודים לגלות ארוכה וקשה. הרומאים שרפו וחיסלו את הישובים היהודים המעטים שעוד נותרו ומחקו את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. היהודים התחבאו במערות, והרומאים הגיעו לכל מקום וחיסלו אותם באכזריות. הישוב היהודי בישראל איבד את עצמאותו ולאחר המרד החלה תקופה ארוכה של גלות שנמשכה למעשה עד תחילת הציונות.
9 באב הוא יום אבל. לא אומרים שלום, לא לומדים תורה, לא מתחננים, רק מצטערים. כאילו האבל הוא שלך פרטי. בספר זכריה מופיע הצום שלוש פעמים. המפרשים אומרים שלוש פעמים כי פעם שלא יכנסו לארץ בגלל חטא העגל, פעם כשנחרב בית המקדש הראשון ופעם כשנחרב השני. אך מהחורבן באה התקומה. בשנת תרמ"ב, 1882 עם העלייה של יהודי תימן "אעלה בתמר", התחילה להסתמן חזרה של יהודים לארץ ישראל, וראשית הציונות והתקומה החלו להתעורר.
הזדמנות לשחרר סבל
למי שנולד ב 9 באב, אומרים שיש קשר לשושלת מלכות ישראל. משערים שהנביא ירמיהו נולד גם הוא ב9 באב. בנוגע לחגיגות יום הולדת, ממליצים לחגוג בצאת 9 באב ולא ביום עצמו. ובהקשר של חגיגות אני רוצה להאיר שכל חורבן מוליד צמיחה, מבטל את המגבלות של התפיסה הישנה ומעורר התייחסות חדשה טובה יותר.
במקרה של היהדות התקופה הביא לסוף לשחיטת ושריפת הקורבנות, סוף להיררכיות של כוהנים ומעמדות והתפתחות של יהדות חדשה בחברה יהודית יותר שוויונית שמאפשר לאדם להתקשר עם אלוהיו באופן פרטי בלי כהן ומזבח כמתווכים. כל אדם יכול להתפלל בכל זמן ובכל מקום.
קחו את 9 באב כהזדמנות להתנקות מגאווה, לשחרר את הסבל, להיפרד מקיצוניות הרסנית, לבטל את הרשע, ולהרשות לתקומה הפנימית, לטוהר ולאהבה, להתעורר. אני מברכת לכולנו שנתעורר לתקומה של רעות ואחווה חדשה, של קבלת השונה ופתיחות לאחר, של סובלנות וחמלה, והלוואי שלא נוציא מקרבנו עוד משיח שקר שחלילה יביא אותנו לחורבן הבא. שנדע שלום, אחווה ואהבה, ושבו בנים לגבולם.