האם יכולתי לכהן כשר לתרבות הפנאי אם ייחשפו תיקים מעברי?
נפגשתי עם יוכי לחמן ליד בית-ציוני-אמריקה בתל-אביב. אני אמור לחזור לחיפה והזמנתי אותה להתארח בבית הורי ואימי לא שאלה אותי אם זה רציני. לעיתים מזומנות אירחתי חברות מחוץ לחיפה ורק בפעם השנייה או השלישית כשהבחינה שהנערה מוכרת, ניגשה ושאלה בעדינות רבה את השאלה הרת הגורל.
ביום שישי שלושים במרץ 1962 הגיעה יוכי עם תיק חפצים והבילוי המתוכנן לערב הוא "אצל פרקש". המועדון של פרקש נמצא ברח' נורדאו פינת בלפור. צמוד ממש למועדון הועד-למען-החייל בו ביליתי שעות רבות טרום הצבא ובצבא. "אצל פרקש" מנוהל על ידי שני האחים פרקש כמעט תאומים. האחד נמוך מאד ושמן מאד והשני גבוה מאד וגם שמן מאד. השומן הרב והורים משותפים היו המשותף לשניהם. המועדון לא היה מהשורה הראשונה, אף נמוך מהשלישית. בנו של אחד האחים היה בין הילדים שהסתובבו בשכונת ילדותי בעמק הזיתים והיינו אפילו חברים למחצה.
"אצל פרקש" שימש מקום בילוי לכל המפוקפקים בעיר, אך לפעמים בלילות שישי לבש חג, והתוכנית האומנותית משכה קהל מפוקפק פחות. בכל זאת בילוי ב"אצל פרקש" לא הוסיף כבוד למי שחיפש כזה, אפילו ביום שישי מיוחד. מכיוון שלא חיפשתי ולא ניסיתי לאתר כבוד כלשהו ואותי עניין המופע והמוסיקה בחרתי בו כמקום בילוי לערב ההוא עם יוכי לחמן.
סמי סבג מתופף הבונגוס של 'תזמורת פלמנקו' הצטרף אלינו בלוויית חברתו לבילוי משותף ב"אצל פרקש". המופע כלל להטוטנים, זמרת ומופע סטריפטיז "אמנותי" שבלעדיו אי אפשר לסיים ערב בילוי. המופע עבר בהצלחה. שתינו ואכלנו, קצת רקדנו. השעה כבר מאוחרת והגיע רגע העזיבה. החשבון הגיע לשולחן. חשכו עיניי כשראיתי שנדרשנו לשלם תשלום שהיה יכול להוות חלק עיקרי ממשכנתא לדירה במקום יוקרתי. סירבתי בכל תוקף והתקוממתי על הניצול.
מה קורה כשמישהו נולד ללא פתיל ואין מול עיניו חלוק נחל כמו זה הנמצא על שולחני ועליו חרוטה כתובה שהיא מילת המפתח לחיים: 'לנשום'. התעוררה מהומה קטנה. "זו רמאות לשמה ואין בכוונתי לשלם". הכרזתי בקולי קולות בשקט שלא ישמעו בשולחנות הסמוכים. מכיוון שבתקופה הנידונה לא היה עדיין עולם תחתון היה רק עולם הלילה תוך דקה הופיעו שני מקררים חנוטים בחליפות יקרות ובחיוך מנומס הסבירו לי ש'אצל פרקש' משלמים עבור השירות, ללא יוצא מן הכלל, כולם! גם אני עם הששים ושבעה קילוגרם שלי.
התבוננתי בפניהם והבחנתי בעיניו של אחד מהם שיש בו קמצוץ חמלה ונראה שהוא חבר ב'צער בעלי חיים'. הדבר הצית בקרבי עוז וגבורה והגברתי את קולי: "אותי לא שודדים", קריאתי הדהדה בכל המקום. נבהלתי מההד שחזר מהקירות סביב, אך העובדה שחלפו כמה שניות ואני עדיין חי נתנה לי את הביטחון שאף מקרר לא יעז לחבוט בי.
חבריי לבילוי מנסים לשכנע אותי שכדאי לשלם ולא לעורר מהומות. ההסבר שעלינו לשלם דמי לימוד ולהבא לא נשוב לבלות "אצל פרקש" רק העלה את חמתי יותר ועדכנתי את כולם שאשב בבית-סוהר ולא אשלם. כמה דקות עוברות וניידת משטרה מגיעה למקום. קצין משטרה תורן וסמל נכנסים פנימה ופרקש הקטן אדום מכעס מכוון אותם לשולחן שלנו. הקצין שמע את הסיפור, הקשיב רב-קשב, התבונן בחשבון והסביר לי שאני צודק לגמרי בטיעונים אך יש בפני רק ברירה אחת. החוק מאפשר לו לפעול נגדי וידיו כבולות באשר למחיר שנתבקשנו לשלם. הברירה היא לשלם את המחיר הנדרש ולהגיש תביעה לבית-המשפט נגד המקום על הפקעת מחיר. ללא ברירה שמעתי בעצת הקצין. שילמתי ותביעה כמובן לא הגשתי. זו הייתה פעם אחרונה שכף רגלי דרכה במועדון "אצל פרקש" ברחוב נורדאו פינת בלפור.
במידה והייתי צמא מאד תמיד אפשר להיכנס למכולת השכונתית לקנות שני ארגזי 'עראק זחלאווי' וללגום כאוות נפשי. סמי הפך ברבות הימים ממתופף בונגוס למנהל אחד ממלונות "הילטון" בהולנד. יוכי נישאה לאחר וילדה ארבעה ילדים. האחים פרקש נראה שנפטרו שניהם אלא אם חצו את גיל המאה מזמן והתקשורת לא שמעה על–כך. לאחר למעלה מארבעים שנים ערכתי סיור זיכרונות באזור. האחים פרקש, כאמור, כבר זמן רב בעולם שכולו טוב והמקום שינה ייעודים ושמות, בכל זאת חציתי ועברתי למדרכה שממול. נגמלתי ממועדונים, אך נתקלתי בהפקעות גם בתחומים אחרים לכן לאחר שנים רבות רכשתי את האבן, חלוק נחל הנפלא שבצילום.