תקציר
ב- 30 באוקטובר 1942, הודיעה משטרת פינלנד למפקדת הגסטאפו, שבכוונתה להסגיר לידיהם בימים הקרובים, תשעה פליטים יהודיים.
כשבוע לאחר מכן הוסגרו לידי הנאצים שמונה פליטים יהודיים בלבד.
לאן נעלם היהודי התשיעי?
הספר יצא השבוע לאור בגירסתו הדיגיטלית.
פרק 6 – דת או לאום?
"סִיסוּ?" שאלה היידי מופתעת, "למה אתה מתכוון?"
"בדיוק למה שאתם הפינים מתכוונים."
היא הנהנה בראשה וחייכה.
"בניגוד לישראלים," המשכתי, "אתם הפינים, עם די שתקן. בשפה שלכם אפשר למצוא מילה בודדת המתארת רגשות עמוקים או מצבים מורכבים, וכל זה למה?"
"למה?"
"כדי לחסוך בדיבורים!"
"אתה צודק," צחקה, "אגב, גם לאבק השלג, זה שמחק לך את העקבות, יש שם בפינית."
"הייתי מופתע אם לא," צחקתי, "איך אתם מכנים אותו?"
"האבק הזה הוא תופעה ידועה באקלים הארקטי והוא נקרא בפינית Tuisku. זהו גם שם משפחה פיני די נפוץ. יש אפילו כוכב פופ מפורסם בשם הזה."
"מסתבר שאת הטוייסקו הזה, אפילו יונאס לא לקח בחשבון. כשהעקבות נעלמו, רק אז התחלתי להבין את גודל הצרה אליה נקלעתי."
המשכתי לתאר בהתרגשות את מה שעבר עליי, את הרגעים בהם התייאשתי וחשבתי לוותר ואת זה שבו נזכרתי בסיסו הפיני.
"הסיסו הוא שגרם לי לאסוף מחדש את עצמי ולהגיע בסופו של דבר אל הבקתה שבזכותה אני כאן, חי ונושם."
"בקתות הישרדות לא מעטות מפוזרות ביערות פינלנד," אמרה, "אתה ההוכחה שהמאמץ לשמר אותן, שווה."
שתקתי ושקעתי בהרהורים למשך זמן מה.
"יש איזושהי מסורת של כתבי חידה בבקתות האלה?" שאלתי.
"לא ידוע לי על כך. למה אתה שואל?"
"משום שלגמרי במקרה גיליתי שם, בפינה נסתרת מתחת למיטה, כתובת מוזרה חרוטה על קיר העץ."
"כתובת מוזרה?" הסתכלה עליי במבט תמה.
"כן, מעין צופן. אני לא יודע אם זה סתם מעשה קונדס או משהו רציני. צילמתי אותה ואני סקרן לגלות מה מסתתר מאחוריה."
"מעולם לא שמעתי על כתובות מהסוג הזה," חזרה על דבריה, "אפשר לראות את הצילום?" שאלה.
"כמובן," השבתי, הרמתי את המצלמה והצגתי לה את התמונה.
היא הסיטה את עיניה מהדרך תוך כדי נהיגה והעיפה מבט מהיר.
"אני לא יכולה לראות את הפרטים כרגע, אבל אתה צודק. הכתובת נראית באמת כמו צופן."
"את אומרת שמעולם לא ראית משהו דומה בעבר?"
"לא שאני זוכרת, אבל כשאני חושבת על כך, יכול להיות לזה קשר כלשהו לעבר של המקום הזה."
"לאיזה עבר את מתכוונת?"
"האזור שבו נפגשנו נמצא בלב אזור הקרבות שהתנהלו כאן במלחמת העולם השנייה. יכול להיות שזה קשור איכשהו לאותה מלחמה," השיבה. "האם אתה מכיר קצת את ההיסטוריה של פינלנד מאותה תקופה?"
"לא ממש. כשדיברנו בקבוצת הצילום על המלחמות הבלתי פוסקות במזרח התיכון, הזכיר יונאס המדריך את מלחמת החורף. את חושבת שהכתובת הזאת קשורה לקרבות שהתנהלו כאן?"
"זה בהחלט אפשרי," ענתה, "הצבא הפיני הפך את הכביש שעליו נפגשנו למלכודת מוות לצבא הסובייטי באותה מלחמה."
שתקתי והרהרתי בדברים שאמרה.
"את גרה כאן באזור?"
"נולדתי וגדלתי בסאלה, לא רחוק מהמקום בו נפגשנו. העיירה הזו מילאה תפקיד מרכזי בקרבות שהתחוללו אז במלחמת החורף. סבא שלי השתתף בקרבות האלה ואני גדלתי על המיתוס של המלחמה ההיא. ככל שנחשפתי בילדותי לסיפורי מלחמה, כך התקשיתי להבין את המניעים של בני האדם להרוג זה את זה במלחמות חסרות תוחלת. זאת הסיבה שאני אוהבת לקרוא וללמוד על ההיסטוריה של המלחמות. שם אולי אפשר למצוא את המניעים להרס העצמי אליו נוטה המין האנושי."
היא העיפה אליי מבט, חוששת שהתלהבה יתר על המידה.
"מעניין מאוד," אמרתי בכנות, "למדת היסטוריה או שאת רק אוהבת לקרוא ספרים?"
"יש לי תואר שני בהיסטוריה," אמרה בגאווה, "למדתי בפקולטה לפילוסופיה, היסטוריה ומדע באוניברסיטת הלסינקי."
"מה עושים עם שני תארים בהיסטוריה?"
"אני מוכרת ספרים," צחקה, "יש לי חנות ספרים במרכז הלסינקי, בשותפות עם טוליה, חברת ילדות שלי. מצאנו שילוב מצוין של תחביב ופרנסה."
"האם אפשר להתפרנס ממכירת ספרים כאן בפינלנד?" תמהתי.
"בפינלנד זה אפשרי. אתה יודע שכשתינוק פיני נולד, הוריו מקבלים כמה ספרים כחלק מחבילת הלידה?"
"את רצינית?"
"מערכת החינוך שלנו מעודדת קריאה, והפינים קוראים הרבה. הקריאה היא חלק מהתרבות הפינית זה מאות בשנים," אמרה בגאווה.
"חשבתי שהיהודים נחשבים לעם הספר."
"כנראה שנישלנו אתכם מהתואר הזה," צחקה, "החל מאמצע שנות השבעים של המאה הקודמת, בפינלנד החינוך הוא בחינם מגיל לידה ועד אוניברסיטה."
"באמת? לא ידעתי שלימודים אקדמיים הם בחינם אבל אני כן יודע שפינלנד תופסת את אחד המקומות הראשונים בדירוג החינוך העולמי."
"בתרבות הפינית, ההשכלה היא אחת מאבני היסוד," אמרה בהבעה של שביעות רצון.
"אפשר להגיד את אותו הדבר לגבי התרבות היהודית. אם אינני טועה, כרבע מזוכי פרס נובל הם יהודים."
"כמה ישראלים זכו בפרס הזה?" שאלה.
"אינני זוכר במדויק, אבל אני חושב שמשהו כמו עשרה, רק בתחומי הספרות, הכלכלה והכימיה, להוציא את פרס נובל לשלום."
"כל הישראלים שזכו היו יהודים? אין אף ישראלי נוצרי או מוסלמי שזכה?" שאלה.
"כן, כל הישראלים שזכו בנובל היו יהודים," עניתי ושמתי לב שהתשובה שלי, משום מה, גרמה לה לחוסר נוחות.
היידי השתתקה ושקעה במחשבות.
"משהו לא כל כך ברור לי," אמרה, "מדוע ציינת את זוכי הפרס היהודים והישראלים, כאילו הם זהים?"
"למה את מתכוונת?"
"תראה, יש ארבעה זוכי פרס נובל פינים. אני אפילו לא יודעת מה דתם, לא הרגשתי צורך לברר ולא חשבתי שזה קשור ללאומיות הפינית שלהם. למה אצלכם זה שונה?"
מעולם לא הקדשתי מחשבה לעניין הזה ולא הייתי מוכן לשאלה הזאת. שקעתי בהרהורים ולא עניתי מייד.
"אולי בגלל שהיהדות איננה רק דת כמו האסלאם או הנצרות," אמרתי לאחר זמן מה, "היהדות היא במובן מסוים יוצאת דופן. היא בוודאות דת, אבל היא גם לאום ואילו ישראל היא מדינת הלאום של בני הדת היהודית."
"זה טוב ויפה," ענתה, "אבל מדוע מדינת ישראל קושרת בין דתם של רוב אזרחיה לבין הלאום שלהם? האם לאזרח ישראלי שדתו נוצרית או מוסלמית, יש מעמד אחר?"
"כמובן שלא! כל האזרחים בישראל שווים," אמרתי בנחרצות, "הקשר של ישראל לדת היהודית נובע לדעתי בעיקר בגלל נסיבות הקמתה אחרי השואה. ישראל היא מדינת מקלט ליהודים הנרדפים, אבל היא כמובן גם מדינה דמוקרטית, מדינת כל אזרחיה," ניסיתי להסביר.
"זה ממש לא ברור," התעקשה, "הרי אמונה דתית היא בחירה אישית של כל אדם ובדמוקרטיה הבחירה הזאת היא חופשית ואיננה עניינה של המדינה או של שאר האזרחים. איך מדינה דמוקרטית יכולה לקשור בין דת לבין מעמד אזרחי. אין אצלכם הפרדה בין דת ומדינה?"
"מסתבר שלא," עניתי.
"וזה לא יוצר בעיות?"
"איזה סוג של בעיות?"
"למשל בנושא החינוך. מזה התחלנו, לא?"
השיחה הזאת באמת עוררה בי מחשבות שלא הקדשתי להם בעבר תשומת לב. היא הציפה שאלות שכרגע לא היו לי עליהן תשובות.
"אני צריך לחשוב על זה," התחמקתי, "אבל אם אני זוכר נכון, התחלנו לדבר על הנושא בגלל חנות הספרים שלך. אני יודע שבישראל, בגלל תרבות המסכים, אנשים, ובעיקר בני נוער, כמעט הפסיקו לקרוא ספרים. הרבה יותר קל לשבת על הספה ולראות סרטים מאשר לקרוא."
"זה לא רק בישראל. זה קורה בכל העולם וגם כאן, אם כי במידה פחותה," ענתה.
"את גרה בהלסינקי?" שיניתי כיוון.
"כן. אני חוזרת מביקור בבית אבי. הוא גר בסאלה. השבוע לפני שבע שנים נפטר סבי ומאז, ביום השנה לפטירתו, אני מבקרת את אבי. בעוד כשעתיים יש לי טיסה מרובניימי להלסינקי."
"אביך גר לבד?" היא לא הזכירה את אמה וזה סיקרן אותי.
"הוריי נפרדו לפני שנים רבות ואבי הוא זה שגידל אותי בעזרתם של סבי וסבתי שגרו סמוך אלינו. שניהם נפטרו בשיבה טובה. שמעתי מהם לא מעט סיפורים על המלחמה הנוראית ההיא."
השמיים האפירו עוד יותר והיערות שמצידי הדרך הפכו לאפלוליים.
"עוד מעט ירד שלג," אמרה והאיצה.
הסתכלתי על פניה היפות של היידי, הפניתי את מבטי אל השמיים האפורים ואז הבנתי את הקשר שבין האקלים בו גדלים וחיים בני האדם, לבין אופיים ודרך החשיבה שלהם.