מרינה מוחין מחיפה • אומנית, ציירת ומעצבת אופנה

מרינה מוחין, בת 46, נולדה למשפחת אמנים וחיה בעיר חיפה. היא נולדה בטג'יקיסטן ולפני 31 שנה, בהיותה בת 15 עלתה לארץ. בעבודותיה היא בודקת את האמביוולנטיות הקיימת ברצון להשתייך, לבין הנאמנות לעצמה ולזהותה. יתר על כן, מרינה מוחין נעה ביצירתה במתח שבין שייכות לזרות, בין תחושת הנחיתות כזרה לבין ההכרה אותה כישראלית.

"גם אני חי פה"

כאן המדור המביא אליכם דמויות חיפאיות מרתקות בבית מגוריהן כאשר ההיכרות הינה דרך הסיפורים, המטענים ונקודת המבט הייחודית של האנשים המרכיבים את הפסיפס האנושי של עירנו חיפה. דהיינו, אלה החיים והגרים פה- ממש כשם המדור- "גם אני חי פה".

במסגרת מדור זה נכיר דמויות חיפאיות ואת מקום מגוריהן. ההיכרות איננה דרך מטראז' הדירה, או הערכה נדלני"ת או תיאור עיצובי בלבד, אלא מהותה של הכירות זו הינה להיוודע בבית המארחים – אל הסיפורים, אל המטען הרגשי ואל זווית הראייה הייחודית האישית.

סיפור חיים של חיפוש זהות ושייכות

מוחין שואלת שאלות קשות לגבי מה היא הישראליות אליה היא שואפת להגיע, ומציגה מבטים שונים לאותה השאיפה. המהלכים החושפניים אשר מוצגים בעבודותיה לא משאירים את הצופים אדישים.

מוחין נושאת בתוכה סיפור חיים אשר מתאר מסע של חיפוש זהות ושייכות בתוך מרחב חברתי ורב תרבותי בישראל. כאמור, היא עלתה לארץ לפני 31 שנים, בגיל 15, מטג'יקיסטן – ועדיין חשה שהיא נקלעת למערבולת של תהפוכות תרבותיות וחברתיות. היא נתפסת כ"רוסיה" – בעוד שלדבריה "רוסיה איננה ארץ מולדתי. נאבקתי להגדיר מחדש את זהותי במקום שבו ההיסטוריה והתרבות שלי לא זכו להכרה מיידית".

כנגד דעות קדומות וסטיגמות 

התמודדות זו הביאה אותה לקחת בחירות משמעותיות אשר התוו את נתיב חייה: היא למדה אומנות רק בישראל, היא נישאה לשני ישראלים מעדות שונות, והקדישה שנים רבות להוראה בישראל.

כל זאת בעודה מתמודדת עם דעות קדומות וסטיגמות – "את טובה בציור כי את רוסיה", "רוסיות טובות בטכני", "מה, את לוקחת מונית כשסיימת עבודות בניקיון?" "את מדברת עברית?", "אני מבינה שקשה לך לדבר ולמצוא מילים מול הכיתה, את לא מפה…" תגובות אלו הדגישו את החשיבות שלה להגדיר את מהותה ולהיאבק על ההכרה והשייכות שלה בחברה הישראלית. היא זועקת: "אני לא רוסיה, היות ובכלל נולדתי בטג'יקיסטן – ועכשיו בכל מהותי אני ישראלית!"

"הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־נוֹף מוֹלַדְתּוֹ".

המשורר טשרניחובסקי התכוון לכך שהאדם הוא כזה או אחר, משום שנוף מולדתו עיצב אותו, השפיע עליו, הטביע בו את חותמו. אי לכך בתחום החברתי והתרבותי, ההגירה יוצרת מפגשי תרבויות וגורמת לחיכוך באורחות החיים. יש פעמים שתהליך זה מפרה את החברה ואת התרבות – אך במקביל ייתכן שתיווצרנה מתיחויות רבות העלולות להביא לתוצאה של אפליה או אפילו רק לתחושה של אפליה.

לעיתים קרובות המהגר נאלץ להינתק מערכי תרבות, לשון ואורח חייו במדינת המקור. על פי מחקרים, רק אם קבוצת המהגרים הינה שווה מבחינה סוציו-אקונומית לאזרחי המדינה – אזי לרוב ההבדלים קלים לגישור.

מרינה נולדה –  ובידה מכחול.

בטג'יקיסטן בשנת 1977 נולדה מרינה להוריה שאף הם נולדו שם. הורי הוריה נמלטו מפרעות האנטישמיות בפולין ובבלרוס לאחר שהסבא רבא, גבריאלוב גבריאלי, אשר היה רב בבלרוס הוצא להורג בגין יהדותו.

למרינה אח, אלכס הבוגר ממנה, ואחות ויטלינה הצעירה ממנה. אביה ויקטור מוחין היה בעל מקצוע מבוקש בטג'יקיסטן: אמן צייר שלטים. היה עליו לצייר את השלטים האדירים המהדרים את הקומוניזם, את פניהם של לנין ושל סטאלין. אימה הייתה מרצה לאמנות באוניברסיטה המקומית. כל זה מסביר את העובדה שמרינה למדה לצייר לפני שלמדה לדבר…

ילדות בטג'יקיסטן

מרינה מספרת שבזכות הוריה הייתה לה ילדות הכי נעימה שיש. רפובליקת טג'יקיסטן היא מדינה השוכנת במרכז אסיה. בעברה הייתה חלק מברית המועצות והפכה למדינה עצמאית ב-9 בספטמבר 1991.

המדינה גובלת באפגניסטן בדרום, בסין במזרח, בקירגיזסטן בצפון ובאוזבקיסטן במערב ובצפון. רוב תושבי טג'יקיסטן הם מוסלמים והיא אף חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי. השפה הרשמית היא טג'יקית, שהיא שפה הקרובה מאוד לפרסית, ונכתבת באותיות אלפבית קיריליות. אם כי יש לציין שמאז קבלת העצמאות נעשים מאמצים להעביר את השפה הטג'יקית לאלפבית הערבי. מלבד זאת, לעיתים השפה הרוסית משמשת לצורכי מסחר. טג'יקיסטן היא מהמדינות העניות ביותר באסיה, אך למרות עונייה – שיעור האוריינות בה גבוה מאוד.

סביבת המגורים של מרינה הייתה סביבה מוסלמית מה שהצריך ממנה שיער אסוף, צניעות מוגזמת בלבוש, והתנהגות הולמת ליד הבנים. אפילו השילטון הקומוניסטי לא יכול היה לשלוט במנהגי המוסלמים. מרינה זוכרת את חגיהם ובמיוחד את החתונות והריקודים המיוחדים אשר נערכו במהלך של 3 ימים תמימים.

במדינה קומוניסטית "האלוהים היחיד הוא לנין" והילדים הינם ילדיו, אי לכך כולם למדו יחדיו. אמנם, בכתתה של מרינה היה ריכוז גדול של ילדים ממוצא יהודי: 12 תלמידים מתוך 38  אשר למדו באותה הכיתה.  רק בהיותה כבת 14  נחשפה מרינה לאצבע המורה עליה "הנה, זו בת של יהודים".

מרינה מוחין – מנגנת מנגינות שנשארו בה מילדותה ◄ צפו

מטג'יקיסטן דרך אוזבקיסטאן לחיפה

האישור המיוחל לשם עליה לארץ ישראל הגיע מהסוכנות היהודית בשנת 1992. באותה העת הקומוניזם בטג'יקיסטן טרם מוגר לגמרי ולכן משפחת מוחין ממש ברחה מביתה, ואף נאלצה להשאיר את כל רכושה שם, כולל ציורים מזכרות ובגדים.

עם מזוודות מלאות בדפי נייר לציור, צבעי שמן וצבעי מים נסו מטג'יקיסטן לאוזבקיסטאן אל המטוס אשר הביאם ארצה. לכשנחתו בישראל התקבלו בזרועות פתוחות, ואף הוזמנה להם מונית על חשבון המדינה לכל מקום שירצו.

אלא שקרובי משפחה וחברים לא היו להם כאן, לכן לא ידעו לאן לפנות. אביה, ויקטור מוחין, פרס בפני הילדים את מפת מדינת ישראל ושאלם: "היכן תרצו לגור?" כטבעם של צעירים, המקום שנראה להם "מגניב" הוא החלק היוצא דופן שבמפה… מפרץ חיפה!

עולים הגיעו לשכונת הדר… ולא ידעו לאן ללכת

בעת ערב, בחול המועד סוכות, הגיעה המונית עם משפחת מוחין לשכונת הדר… ולא ידעו לאן ללכת. במקרה עבר שם מתווך דירות ובעזרת תנועות ידיים הבין את מצוקתם והלינם בביתו בקומה השנייה. למחרת הסביר שייטב להם לשכור דירונת בקיבוץ בית אורן.

אנשי בית אורן היו חביבים אליהם ביותר, והתקשורת עימם הייתה דרך ציורים. החברה  הישראלית הראשונה, הייתה בת הקיבוץ בת 15 אשר למדה בכתה י׳ בתיכון ליאו בק.

לימודים, עמל ועבודה באומנות – כישראלית !

בעקבות אותה נערה יחידה אשר הכירה בקיבוץ "בית אורן" החלה מרינה את לימודיה בתיכון ליאו בק, שם היה אף אולפן קטן לעולים חדשים. ברור הוא הדבר שבתחילה לא הבינה הרבה מהמדובר בשיעורים… אי לכך שרבטה במחברותיה ציורים רבים.

באחד הימים, מוזר היה לה שדווקא מורה חביבה ביותר, הודיעה לה שעליה להתייצב בחדרו של המנהל. הפחד מפני מפגש עם הדמות הסמכותית הנקראת "מנהל" היה אדיר. אך הלז הסביר לה שעם כישרון כשלה עליה לעבור ללמוד בבית ספר אשר יעצים ויפתח את פוטנציאל הציור הגלום בה.

המשך לימודיה היה ב: "תיכון ויצו קנדה" חיפה (1992-1996), לימודי תואר ראשון עיצוב אופנה וחינוך- מרכז האקדמי ויצו חיפה (1997-2001), עסק פרטי באופנה, עבודות במספר בתי אופנה כמעצבת, מאיירת-תעשיית אופנה (2001-2008), מורה לעיצוב אופנה בתיכון לאומנויות רעות (2009- 2019), מרצה בכירה במרכז אקדמי ויצו חיפה, משרה אשר ממנה פרשה לפני זמן מועט, לטובת עיסוק באומנות בלבד (2008 -2024), לימודי תואר שני בעיצוב סביבת למידה (2022-2024).

אמנית ישראלית: ציירת ומעצבת אופנה

מוחין מודעת היטב להשלכות הפיננסיות אשר בצעד הפרישה ממשרת מרצה בכירה ב"מרכז אקדמי ויצו חיפה" לטובת עיסוק באומנות בלבד – אולם לדידה זהו השלב בחייה שבה עליה לנסות ולהגשים את חלומה ולקבל הכרה כאומנית ישראלית: ציירת ומעצבת אופנה.

לאחר מספר רב של תערוכות ברחבי הארץ – התערוכה הנוכחית הינה תערוכה יוצאת דופן, הנקראת ״קמופלאז״ ומוצגת בגלריה "פריסקופ"  (רח' בן יהודה 176 תל אביב, אוצר: ד"ר עומרי גורן, יח"צ: מיכל סדן) – בה החליטה מוחין  להתמקד ביצירה כביטוי עצמי אותנטי וכמחאה נגד הסטראוטיפים המוטלים עליה.

עכשיו, יותר מתמיד, חייבת להרגיש ישראלית

מסעה זה איננו רק מסע של חיפוש אחר זהות אישית אלא גם תהליך אל גילוי מחדש של המונח "ישראליות". הוא מאתגר את הגדרותיה המסורתיות ומציע פרשנות רחבה יותר, אחת שמתחשבת בגוונים הרבים של זהויות, תרבויות, וסיפורים אישיים שמרכיבים את החברה הישראלית. הטראומה הלאומית שאנו חווים כרגע כולנו העלתה בה מחדש את הרצון לדבר ולכבד את הישראליות. לדידה, עכשיו יותר מתמיד, היא חייבת להרגיש ישראלית.

טכניקות וחומרים בעבודות

מוחין משלבת בעבודותיה באופן מושכל מדיות מעורבות , היא יוצרת פסיפס ויזואלי אשר הופך ‏לקומופלאז' קונספטואלי ‏אינטואיטיבי ורגשי.‏ בין העבודות המוצגות בתערוכה הנוכחית נמצאת סדרה של פורטרטים תלת ממדיים אנושיים המכוסים בבד שקוף.

זוהי מטפורה לשיח אודות המורכבות הרב-צדדית של הזהות האישית. הבד, בתור חומר מכסה ומסתיר מחד ומאידך גלוי –  הדבר מעיין מטאפורה לדרך בה אנו בוחרים להציג או להחביא חלקים מעצמנו.

כל פורטרט בתערוכה משדר רגשות ומאפיינים שונים, והבד מחזק את התחושה של זהות לא ברורה או לא מוחלטת, המשתנה, כאשר השדר תלוי בזווית ההסתכלות ובאור הפוגע בו. העבודה מזמינה את המבקר להתבונן ולחקור, אודות דרך הראייה בהקשר של הזהות האישית והחברתית שלנו.

בית שבכל חדריו – אומנות.

משנת 2018 מעונה של מרינה מוחין הנמצא במרומי הר הכרמל – הוא בית שבכל חדר מחדריו נעשית סוג כלשהו של עבודת אומנות. יחד עם בעלה, אילן מור יוסף, הם מגדלים בהרמוניה מופלאה את בנה אלעד בן ה 15 ואת ילדיו של אילן: דניאל בן 15 ועמית בן 9.

קיר פינת המחשב עוטר לא מזמן בציור גרפית מרהיב ובו עלי צמחיה טרופית. השולחן אשר בפינת האוכל המשפחתית משמש אף כשולחן עבודה כאשר לצידו כן ציור מקצועי מעץ, ולשמאלו דגם להכנת ג'קט.

מרינה מודעת לעובדה שכל חדרי הבית משמשים לקידום נושא האומנות. לדידה מימוש האומנות מקדשת את כל הדרכים… ולראייה היא ואף מדגימה שבחדר הרחצה, לצד מברשת השיניים, נמצאת מברשת צבע – וכולם חיים יחדיו בשלווה ובנחת.

שמיכת כירבול ככור היתוך משפחתי

על גבי ספת העור האפורה, הנמצאת בסלון הבית, מונחת לה שמיכת התכרבלות מופלאה, אשר נתפרה על ידי מרינה. שמיכה זו עשויה מערב רב של בדים וסריגים אשר בעבר היו שייכים לכל אחד מבני המשפחה (כולל אימם של דניאל ועמית). תכי השמיכה והחיבורים המושלמים מעידים על האפשרות ליצור כור היתוך, אשר מהווה שילוב של זרימה ומי מנוחות בין כל בני המשפחה.

חדרי שלושת הבנים

לגבי מוחין כל מקום ומקום בביתה אהוב עליה, שכן לדידה, על גבי כל מרצפת ומרצפת במעונה קיימת אפשרות של יצירה. אלא שאהבה מיוחדת יש לה אל חדרי שלושת הבנים – וכולם במידה שווה.

חדרו של אלעד, (בן ה 15) הלומד בתיכון רעות, מעוטר בכל סממן ציוני אפשרי באשר הינו. חדרו של דניאל (אף הוא בן 15) הלומד בתיכון אליאנס, מעוטר בציור קיר עכשווי "סטאר ווארס". גם בחדרו של הצעיר בבנים, עמית (בן ה 9), ציור קיר ייחודי וכן באפשרותו להמשיך ליצור כאהבת נפשו עבודות נוספות בעיטור קירות חדרו.

קופסת צבעי המים מטג'יקיסטן

כאמור, עם יציאת משפחת מוחין מטג'יקיסטן – הם לקחו עימם אך ורק את מה שמותר היה לקחת. למעשה, היו אלו מזוודות מלאות בדפי נייר לציור, צבעי שמן וצבעי מים- כך הם נסו מטג'יקיסטן לאוזבקיסטאן אל המטוס אשר הביאם ארצה.

במהלך 31 השנה הם השתמשו בדפי הנייר הרבים ובצבעי השמן, אך עד היום נותרה לה קופסא קטנה עם צבעי מים אותה נוצרת מרינה כזיכרון לאותה תקופה.

כן הציור – כאן נוצר הקסם

מטען ריגשי עמוק יש למרינה אל כן הציור, שכן כאן נוצר קסם היצירה האומנותית. כן זה נמצא בטבורו של חדר המגורים וסמוך מאד לפינת האוכל… זאת משום שבביתה של מרינה הערך והמקום הראשון בחשיבותו – הינו  ערך האומנות והיצירה.

מכונת תפירה מס' 10

בסטודיו אשר בקומה השנייה, במרחב חלל מיוחד, ניצבת לה מכונת תפירה תעשייתית. מרינה ערה לחידושים המתקדמים במכונות אלו ולאפשרויות הרבות אשר בהן. לכן, זוהי המכונה העשירית במניין מכונות התפירה אשר שימשו את ידיה.

מאה שנות בדידות

בנוסף למכלול פעילויותיה הרבות – מרינה "אשת כל יכול" היא אף… תולעת ספרים. אולם מתוך המאגר העצום של הספרים אשר כבר קראה היא בוחרת את הקרוב ביותר לליבה וזה הינו הספר "מאה שנות בדידות" מאת גבריאל גארסיה מארקס.

מרינה, כאשה העוסקת בחיפוש ותהייה מהו מקומו של היחיד/ה בעולמנו זה, מאד התחברה לסיפור העלילה ואף לתובנה של רומן משובח זה. העלילה דנה בקורותיה של משפחה הגרה בעיירה בקולומביה. קורות המשפחה, הם בעצם סוג של מיקרוקוסמוס הפועל לפי חוקים פנימיים, שאינם תלויים בעולם ובזמן הריאליים, אך למעשה זוהי כרוניקה של האנושות כולה.

סיפור העלילה המרכזי משובץ שלל צבעוני של מעשיות-עם מרתקות. יש בספר זה סיקור של מאה שנים ובהן אהבה ואמונה וייאוש, כמו גם שאיפה לאושר אך גם אכזבה. לקראת הסיום ישנה חזרה ותובנה אל בדידותו של האדם היחיד.

בחלומה: חיפה – עיר מרכזית של תרבות ואמנות

למרות הפיתוי הרב שיש לאומנים לעבור וליצור במרכז הארץ – מחשבה זו כלל וכלל לא עולה בדעתה של מרינה… חלילה לה לעזוב את העיר האהובה עליה חיפה.

יתר על כן היא חולמת על כך שחיפה לא תקרא יותר "פריפריה אומנותית" אלא תהייה מרכז של תרבויות שונות, כיאה לאנשי המקום.

התערוכה המוצגת עתה, מתמקדת בזהות כבחירה, ומהווה אתגר לקונספציות הקיימות אודות זהות ושייכות. באמצעות תערוכה זו, היא  שואלת עד כמה החברה הישראלית מאפשרת לה, לבטא את המורכבות שלה ואף לקבל אותה כחלק ממנה. כל זאת, כאשר בראש מעייניה השאלה: "מתי אקבל קרדיט על הישגי וכישרונותיי כישראלית ולא כרוסיה או כזרה?".