"רוזנברג – תחנה סופית" • פרק שני

מבוא

האירועים המתוארים בסיפור הזה מתרחשים בשני מקומות: האחד – בעיר הפולנית/גרמנית ואלדנבורג, השני הוא מרכז אחוזה בחיפה. בין שני המקומות האלה בהפרש של כארבע שנים התקיים המעבר של משפחתי מתום מלחמת העולם השנייה לבין מלחמת העצמאות, והעלייה שלנו ושל מאות אלפי עולם נוספים מאירופה המזרחית למדינת ישראל.

האזור הזה באחוזה נקרא בעבר "התחנה הסופית", וזאת מאחר ולכאן הגיעו קווי אוטובוסים אחדים מאזורים שונים בחיפה והם: אוטובוס 21, שהגיע מבית הקרנות ברחוב הרצל ועבר ברח' בלפור, ארלוזורוב, מונטפיורי, ווג'ווד, מרכז הכרמל ומוריה. אוטובוס 22, הגיע מרחוב המלכים (העצמאות), שדרות הכרמל (בן גוריון), דרך ההר (הציונות), רחוב הצנובר (הנשיא) ומוריה.

אוטובוס 24, שהגיע מהדר הכרמל דרך רחובות גאולה, כביש רופין, רוממה, עד לתחנה הסופית. היה גם אוטובוס 39 שהגיע ממעברת אחוזה. במעברה היה אזור נרחב של צריפונים, בהם התגוררו אלפי עולים חדשים בתנאים קשים – ללא חשמל, ללא מים זורמים ומערכות סניטציה. בערב היו מאירים את מעונם הדל בעששית נפט (כיום נמצא באזור בו שכנה המעברה בית ספר איינשטיין).

בתחנה הסופית הייתה שורה של חנויות, שחלק מהן היו סגורות. ביניהן היו: חנות לצורכי חשמל, מזון, זגג, שען חנות לתיקון שעונים וזגג והקיוסק של מרדכי (כיום מאפיית אריאל). בנוסף, היו באזור מוסך ענק של חברת האוטובוסים "שחר" (אגד), ומאפיית לחם נהדרת "מגדל" ששכנו במקום שבו נמצא מרכז חורב.

מרכז אחוזה – התחנה הסופית

מרכז אחוזה – התחנה הסופית הייתה הרבה פחות מרשימה בהשוואה למרכז הכרמל הזוהר, האלגנטי שהיו בו חנויות יפות ובתי קפה אחדים של האצולה היקית (הגרמנית) הוותיקה. המקומות הנ"ל מוזכרים כאן, כיוון שיהיה תיאור שלהם גם בפרקים הבאים.

הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי, אשר התרחש בשנותיה הראשונות של המדינה, שבהן הגיעו עולים חדשים ניצולי שואה ונפגשו לראשונה בילידי הארץ ובאנשי העליות הקודמות, אשר לא הססו להתנשא מעל העולים המסכנים, אשר הובהר להם שהם נחותים מול הוותיקים. אנחנו הגענו מאחת הערים המפותחות באירופה, אך הובהר לנו שאנו שווים פחות. כך אגב הרגישו גם עולי ארצות ערב. מסתבר שקשה להיות מהגר בכל מקום בעולם.

פרק זה הוא השני מתוך ספרי "אל אחוזה הקטנה", המתאר את דרכם של יהודים לארץ ישראל ואת החיים בשכונת אחוזה שבחיפה, וישנן בו תמונות מחיי התושבים כאשר אחוזה הייתה עדיין שכונה קטנה ומיוחדת במינה.

״רוזנברג – התחנה הסופית״

בוואלבז'יך, אליה הגענו בתום המלחמה, התגוררנו כארבע שנים. הוריי, שהיו אז בשנות ה-30 לחייהם, עסקו כאמור במלאכות שונות לפרנסתם. אנחנו, הילדים היהודים, הלכנו לבתי הספר המקומיים אך ללא הצלחה מרובה.

רוב הזמן הייתי מסתובב ליד החנויות בקרבת הבית והולך לצפות בסרטי מלחמה רוסיים שהיה בהם הרבה "אקשן", בהם נראים גיבורי מלחמה סובייטים הגוברים על היטלר. מצבנו הלך והשתפר. התחלנו להתיידד עם יהודים בעיר. אהבתי את ביקוריהם של ידידי הוריי. תמיד היה מעניין להקשיב להם. הם סיפרו סיפורים מסמרי שיער על זוועות המלחמה. סיפוריהם היו איומים ונוראים, אך אוזנו של ילד בן שבע מתרגלת איכשהו. לא בדיוק הבנתי מה התרחש שם, במחנות. מושג המוות עדיין לא היה כל כך ברור לי.

מעניין ומלהיב יותר היה לשמוע סיפורים על פלסטינה, שם החבר'ה שלנו נלחמו בגבורה כדי לזכות בעצמאות. באחד הימים לקחו אותנו לראות סרט שצולם בארץ. ראינו קיבוץ ובו ילדים מאושרים. הייתה זו הפעם הראשונה בחיי בה ראיתי סרט צבעוני. איזה כיף! ארץ ישראל כה יפה…

בין חבריהם החדשים של הוריי היו גם "הזוג המושלם". היא יפיפייה פולנית, והוא – "החבר" רומן רוזנברג, שהיה אדם מרשים וחד לשון, שוויצר ושאפתן, ופעיל בכיר במפלגה ה"אדומה". הוא שימש כראש ועד הפועלים במפעל הזכוכית בו אבי עבד. היה להם בן בגילי. הרוזנברגים הפכו החברים הכי טובים שלנו. הם עזרו לנו ואנחנו עזרנו להם. אמנם היו שמועות שרוזנברג זה היה "קצת" מושחת ועשה כל מיני קומבינציות עם הקומוניסטים, והצליח במעשיו.

סיפרו עליו שהיה ניצול שואה כמו כולנו. אחיו המבוגר ממנו, משה, היה אדם מסוגר בתוך עצמו, שאיבד את אשתו וילדיו במלחמה. אולם, הוא לא היה היחיד. לא היה כמעט יהודי בעיר שלא איבד חלק גדול ממשפחתו. והנה, הגיע יום ההכרזה – "יש מדינה, וישראל שמה!" היהודים היו מלאי התרגשות וחשו אושר רב, אך בפלסטינה נמשכה עדיין המלחמה. יהודים רבים החלו להתארגן לעלייה לארץ. כולם?

לא בדיוק כולם, כמעט כולם. רומן רוזנברג המצליחן לא היה ביניהם. הוא עשה קריירה, כפולני קומוניסט ממוצא יהודי. כולם היו שווים, אבל רוזנברג היה שווה יותר. כמעט כל היהודים הגישו בקשות לקבלת דרכון ואישור יציאה מפולין במטרה לעלות לישראל. האישורים החלו להגיע טיפין טיפין. פה ושם משפחות היו מקבלות את הוויזות ויוצאות לישראל. אלה שקיבלו היתר יציאה היו מאושרים. הממתינים, לעומתם, היו מקנאים וחשבו: נו, מתי גם אנחנו נקבל את הניירות הנכספים?

אמי החלה לעשות חייל בעבודתה, עסקיה פרחו. כל יהודי שנסע לישראל היה צריך שמיכה. קצת קשה היה להשיג חומרים לייצור שמיכות. נוצות היו פה ושם, אבל בד מיוחד לשמיכות היה יקר המציאות. נמצא פתרון – מישהו גילה שהדגלים האדומים של הקומוניסטים עשויים מבד איכותי ביותר, וכך אמי השיגה כמויות של בד אדום. לא קשה לנחש מי עזר לה בכך…

בעיר החלו ההכנות לחגיגות האחד במאי – החג החשוב ביותר. באותם ימים העיר כוסתה בדגלים אדומים, ולצידם דגלי האדום-לבן הפולניים. התקיימו תהלוכות בהן צעדו פועלים וחיילים חמושי "טוֹמִיגָן" – תת מקלע בעל מחסנית עגולה המזכירה בצורתה קופסת שימורים.

הרוזנברגים הקומוניסטים הזמינו אותנו לקריית השמחה. בבית ההבראה באזור סוֹלִיצֶה-זְדרוּי, בקרבת העיר, חגגה האצולה החדשה של האזור את חג הפועלים. במזג אויר אביבי, נהדר, נאספנו בגן מקסים. ישבנו סביב שולחנות קטנים ושתינו מים "בריאים" – מינראליים. הוריי הפצירו בי לשתות עוד ועוד, כי זה "בריא מאוד". למים המוגזים היה טעם מוזר – ממש דוחה.

המושיע רומן רוזנברג הביא לי מנת גלידה ענקית. ליקקתי את שפתיי בהנאה. הנוכחים פטפטו פה ושם. הוגשה לי מנת גלידה נוספת. "תנו לילד עוד גלידה!" קרא רוזנברג הכל יכול למלצרים, והם הביאו עוד ועוד. אחרי היום ההוא הפסקתי לאכול גלידה למשך עשר השנים הבאות… הוויזה המיוחלת לעלייה לארץ הגיעה. איזו שמחה בבית! אמי רצה אל הדוור שקרא: "יש, זה הגיע!" ונתנה לו טיפ שמן, סכום כסף השווה למשכורתו החודשית. נראה היה שהוא מאושר יותר מאתנו.

התחלנו בהכנות לנסיעה. ארזנו את כל מה שאפשר היה בארגזים ענקיים מעץ משובח. שמענו שבישראל חסר עץ ואפשר יהיה לנצל את הקרשים ליצירת רהיטים (ואכן כך היה). פגשתי את הבן של רומן רוזנברג ושאלתי: "נו, ומתי אתם נוסעים לפלסטינה?" הוא ענה לי: "אנחנו לא נוסעים כי אנחנו פולנים, וטוב לנו כאן".

העלינו את הארגזים הגדולים על משאית טרנטה. הושיבו אותנו על המטען ונסענו לתחנה של הרכבת אשר דהרה לוורשה, ברטיסלאבה, אוסטריה והגענו עד ונציה. ליבנו התמלא שמחה. עלינו על האוניה "גלילה", שנראתה ענקית בעיניי, ועל סיפונה אלפי עולים. ההפלגה ארכה ארבעה ימים. כמעט כל הנוסעים הקיאו מפאת הטלטולים. אנו, הילדים, לא ויתרנו על הכיף הכי גדול באוניה – התפוז שמקבלים בסוף הארוחה. מה לא היינו מוכנים לעשות כדי לקבל עוד תפוז, הפרי הטוב בעולם? הלכנו לאכול ארוחה נוספת.

ב-23 ליוני, בתחילת החופש הגדול, הגענו לחיפה. על הרציף בנמל המתינו מאות אנשים לקרוביהם. זיהינו את הדוד שלנו שעלה ארצה חצי שנה לפנינו. סביבנו היה המון רב ובלתי מוכר. הכניסו אותנו למונית "שברולט לימוזינה", שהייתה מפוארת לעומת הטרנטות שהכרנו בפולין. הגענו למעברה… איזו נפילה ביחס לחיינו הקודמים בעיר האירופאית!

התגוררנו תחילה בצריף קטן במעברת אחוזה. התנחמנו בכך שהמקום נמצא על הכרמל ולא ב"שער העלייה", שם נהגו לרסס עולים חדשים ב- DDT, כפי שיפורט בהמשך. במעברה כמעט ולא היו לנו חברים ומכרים, ובניגוד לבגדים היפים אותם לבשתי בפולין, במקום החדש נהגתי ללבוש גופיה לבנה ומכנסי התעמלות כחולים כשאר הילדים, כי סבלנו כולנו מלהט השמש והחמסינים.

במעברה נכונה לנו הפתעה. פגשנו את משה רוזנברג, אחיו המבוגר של ה"חבר" רומן. עם משה לא הייתה זו ידידות, אלא "שלום, שלום". האיש היה שתקן וחמור סבר ועבד כשען. כבר בימים הראשונים לבואו לחיפה הוא שכר חנות "בתחנה הסופית" של אחוזה. כך קראו בימים ההם למקום הידוע כיום בשם "מרכז חורב". על תחנת האוטובוס היה כתוב: "אחוזת הרברט סמואל – תחנה סופית".

באותם ימים היה שם קיוסק קטן ושורה אחת של חנויות שרובן ריקות. רוזנברג עבד בחנות האמצעית. נהגנו לבקר אצלו לעתים, כדי למסור לו שעונים לתיקון. כידוע, השעונים של אז פעלו בעזרת מנגנון קפיצי. צריך היה למתוח את הקפיץ מדי יום ביומו. השעונים התחלקו לשלושה סוגים: הממהרים, המאחרים, ואלה שהקפיץ שלהם נשבר. כתוצאה מכך, לרוזנברג השען הייתה תמיד עבודה, אפילו במקום שכוח אל כמו ה"תחנה הסופית". לקוחותיו היו עולים חדשים ממעברת אחוזה וכן הייקים הוותיקים תושבי אחוזה.

חנותו של רוזנברג הייתה עלובה ביותר. היה בה חלון ראווה גדול. לידו, בחלקה הפנימי של החנות עמד שולחן עץ פשוט, ועליו שעונים מקולקלים רבים, קפיצים שבורים וכלים שונים. רוזנברג היה רוכן על השולחן, ובעינו תמיד תקועה ה"לוּפָּה" – זכוכית מגדלת של שענים שבעזרתה ראה מה יש לתקן. האמת היא שאיכות התיקונים לא היו מי יודע מה, כך שהקליינטים תמיד חזרו…

חלקה האחורי של החנות היה מוסתר על ידי פרגוד העשוי משמיכת צמר של ה"סוכנות" שהייתה תלויה על חבל. באחד מביקורינו במקום הצצתי מאחורי הפרגוד. הבחנתי שם במיטה מלוכלכת. הבינותי כי למעשה חנותו של רוזנברג שימשה גם כביתו של השען הגלמוד.

עם חלוף הזמן, הדרדר מצב רוחו של משה רוזנברג וחנותו הייתה סגורה לעיתים קרובות. בין לקוחותיו היו כאלה שהתלוננו על כך שהחנות סגורה זמן רב ולא ניתן לקבל את השעונים שנמסרו לתיקון. לבסוף, נפרצה החנות שנותרה סגורה במשך שבועיים רצופים. רוזנברג נמצא תלוי מאחורי הפרגוד. השמועה אמרה כי לא יכול היה לשאת יותר את בדידותו וצערו על משפחתו שנספתה בשואה. הייתה זו תחנתו הסופית של משה רוזנברג…

עולים שבאו מפולין באותו זמן סיפרו כי רומן רוזנברג, האח הצעיר, נאסר והודה בקבלת שוחד ובבגידה ברעיון הקומוניסטי, ונידון לשתים עשרה שנות מאסר. תם החופש הגדול. נרשמתי לבית ספר "זיכרון יוסף" שבאחוזה. נכנסתי לכתה בלבוש חגיגי. קיבלה את פניי מורה צברית חייכנית, בלהה שמה. "יש לנו תלמיד חדש היום, שמו אנטול", אמרה המורה.

צברית חייכנית, בלהה שמה. "יש לנו תלמיד חדש היום, שמו אנטול", אמרה המורה. שמי נפתלי", תיקנתי.