"מיהו פלשתינאי?" • פרק 3 • "סוריה הגדולה" – מ"סורים" ל"פלשתינים" 

הסכם וייצמן-פייסל

הבריטים ניסו לגשר על הסתירה בהבטחותיהם לערבים וליהודים. הם עודדו את פייסל להסתייע ביהודים, להם ייחסו כוח והשפעה רבה בעולם, והסבירו לו שהיהודים יכולים לעזור לו בהגשמת חלום "סוריה הגדולה" שלו.

ביוני 1918, נפגש פייסל עם חיים וייצמן במפקדתו בוואדי וחידה מצפון לעקבה. הפגישה הייתה טובה, ולאחריה כתב ויצמן: "הוא מנהיג! הוא אינטליגנטי למדי ואדם ישר מאוד, יפה תואר להפליא… הוא מצפה לתוצאות גדולות ביותר משיתוף הפעולה עם היהודים! הוא מתייחס בבוז לערביי ארץ ישראל, אשר אף אינו חושבם לערבים!".

פייסל בדמשק

ב-1918, נכנס פייסל לדמשק כמנצח, והועמד בראש ממשל הכיבוש בתמיכת הבריטים.
בינואר 1919, נחתם הסכם וייצמן-פייסל, שביסס את ההכרה הערבית בהצהרת בלפור. ההסכם הכיר בכך שתוקם ישות בפלשתינה-א"י תחת שלטון התנועה הציונית. וייצמן, מצידו, התחייב לסייע בקידומה ובפיתוחה של המדינה הערבית.

גם לורנס התלהב מאוד מהפוטנציאל של שיתוף ערבי-יהודי. הוא העריך שיכולה לקום קונפדרציה שתהיה לכוח עולמי, בזכות הקידמה שיביאו היהודים.
עם הסכם ההבנות הזה, הגיעו פייסל ווייצמן ב-1919 לועידת השלום בפריס, שם טען פייסל בזכות הבית הלאומי היהודי.

פייסל אף הוציא מכתב רשמי להנהגת התנועה הציונית בו הוא מצהיר, בין השאר:

"אנו הערבים, מתייחסים באהדה עמוקה ביותר לתנועה הציונית.
וייצמן סייע לנו רבות בהשגת מטרותינו, ואני מקווה שבקרוב נגיע למצב שבו נוכל לגמול ליהודים טובה תחת טובה. אנו פועלים יחדיו למען תחייה ורפורמה של המזרח התיכון, ושתי התנועות שלנו משלימות זו את זו."

החלום היפה הזה לא התגשם

פייסל ווייצמן קיוו להשיג להסכם ביניהם אשרור של המעצמות, אבל החלום היפה הזה לא התגשם. פייסל עצמו התחיל להתבטא קצת אחרת, ובכל מקרה, המעצמות המנצחות לא התרשמו מן ההסכם ההיסטורי בין יהודים לערבים, שהתנגש עם דרישת הצרפתים למנדט על סוריה, לפי הסכם סייקס-פיקו.

סוריה של פייסל נכנסה למסלול התנגשות עם צרפת, ובריטניה נכשלה בניסיונה להביא להסדר בין הצדדים. בינתיים שינה גם פייסל את טעמו בנוגע למדינה יהודית. בראיון ל"ג'ואיש כרוניקל" הוא כבר דיבר על סכנת התנגשות בין הערבים ליהודים בארץ ישראל, בגלל חוגים יהודיים קיצוניים הדורשים הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

בסתירה להסכם עם וייצמן ולהצהרותיו בפני ועידת השלום, טען כעת פייסל שהוא כי הוא רואה בארץ ישראל חלק בלתי נפרד מסוריה ויתנגד בכל תוקף להפרדתן.

"סוריה הגדולה"

ב-7 במרץ 1920, הכתיר הקונגרס הסורי הלאומי את פייסל למלך על ה"ממלכה הערבית של סוריה".  הכתרתו עוררה גל של התלהבות לאומית ברחבי העולם הערבי.
ערביי פלשתינה מיהרו להגדיר את עצמם כסורים ואת הארץ כ"דרום סוריה".

"סוריה הגדולה של פייסל • עיבוד מפה: יורם כץ
"סוריה הגדולה של פייסל • עיבוד מפה: יורם כץ

פוגרום בירושלים – 1920

בירושלים, בחגיגות נבי מוסא ב-4 באפריל 1920, הפכו הפגנות התמיכה בפייסל, בעידוד גורמים קיצוניים, לפוגרום. בפרעות נרצחו שבעה יהודים ונפצעו כ-200.
המתסיס המרכזי, שהפך את התהלוכה להפגנה נגד היהודים, היה בחור צעיר בשם חאג' אמין אל חוסייני.

שלושה שבועות אחר כך הותקפו גם יישובים יהודיים בגליל. בין היישובים הללו הייתה גם תל חי, בה נפלו יוסף טרומפלדור ושבעת חבריו.
בסוף אפריל 1920, התכנסה ועידת סן רמו ואישרה את הסכם סייקס-פיקו (עם מספר תיקונים שנתנו, בין השאר, את השליטה בפלשתינה לבריטניה). ההסכם נתן לצרפת את המנדט על סוריה, וחיסל רשמית את חלום "סוריה הגדולה".

ברחבי העולם הערבי התעוררו מחאות נגד הפרת ההבטחות של המעצמות הקולוניאליות, אך ללא הועיל.
בעקבות הלחצים עליו, שלח פייסל ב-5 במאי 1920 שלח פייסל מכתב לאדמונד אלנבי, בו ביקש, הצהרה בדבר היותה של ארץ ישראל חלק בלתי נפרד מסוריה.

כעת "הבהיר" את עמדתו:

אשר לשאלת הסכמתי ליצירתו של בית לאומי ליהודים בארץ־ישראל… כל אשר הסכמתי לו הוא להבטיח את זכויות היהודים בארץ זו באותה המידה שמובטחות זכויות התושבים הערביים המקוריים.

קריסת חלום "סוריה הגדולה"

אבל מלכותו של פייסל כבר התקיימה על זמן שאול. ביולי 1920, פלש הצבא הצרפתי לסוריה. ב-24 ביולי 1920 הובסו הכוחות הלאומיים הסוריים בקרב מייסלון, וב-25 ביולי נכנס הצבא הצרפתי לדמשק.
פייסל נאלץ לעזוב את מסוריה, אחרי ששהה בה פחות משנתיים, ו"מלך" פחות מ-5 חודשים.

הבריטים פיצו את פייסל, הבדואי בן משפחת האשם מחצי האי ערב, בכך שהושיבו אותו על הכיסא של מלך עיראק. הייתה זאת דוגמא מובהקת לנזילותן של מדינות הלאום הערביות החדשות.

לידתו של עם

למותה הפתאומי של "סוריה הגדולה" הייתה השפעה רבה על ערביי פלשתינה-א"י, שלפני כן זיהו את עצמם כסורים ואת ארצם כחלק מ"סוריה הגדולה".

משגילו שאינם חלק מאף אחת מן המדינות הערביות החדשות, הם פנו לאופציה היחידה שנותרה להם, והחלו לזהות את הלאום שלהם כ"פלשתינים", כפי שנכתב בתעודות ההתאזרחות שלהם.

היהודים הפלשתינים, שמן הסתם לא נזקקו להגדרת לאום חדשה, המשיכו לראות בעצמם יהודים בעלי אזרחות פלשתינאית.

הגיבו כאן לכתבה

תגובה
  1. חדוה אלמוג אמר/ה

    מעניין. תודה

הגיבו כאן לכתבה