"מיהו פלשתינאי?" • פרק 2 • "פלשתינה העות'מנית"

עמים ולאומים בפלשתינה בתחילת המאה ה-20

האימפריה העות'מנית הייתה ישות אקלקטית, שתושביה הוגדרו בעיקר על פי דתם ומוצאם הלאומי הכללי. בחלוקה לקטגוריות דתיות היו בה מוסלמים סונים, מוסלמים שיעים, נוצרים ויהודים.

בחלוקה ללאומים\עמים ניתן להצביע על תורכים\טורקמנים, ערבים, כורדים, אלבנים, בוסנים, סרבים, יוונים, יהודים, צ'רקסים ואשורים. בין העמים שלא נוכל למצוא ברשימה הזאת – לבנונים, ירדנים, עיראקים ופלשתינים, וזאת מן הסיבה הפשוטה שלא היו כאלה עד המאה ה-20.

במהלך המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-20, זכתה ארץ הקודש לאלפי מבקרים מן המערב שהותירו לנו למעלה מ-2,000 ספרי מסעות. בין המבקרים היו סופרים מפורסמים כוויליאם ת'אקרי, מרק טוויין והרמן מלוויל.

הם מספרים, כל אחד בדרכו המיוחדת, על ארץ עלובה ומוזנחת. הם פגשו בתושבי הארץ ומזכירים תורכים, יוונים, ערבים ויהודים (כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, השאירו עליהם בדרך כלל רושם רע מאוד), אבל איש מהם לא דיווח על מפגש עם ירדני או פלשתיני. בזמן נפילת האימפריה העות'מנית קשה היה להצביע על תת-יישויות לאומיות ערביות מובחנות.

בתום מלחמת העולם הראשונה, חילקו המעצמות המנצחות – בריטניה וצרפת (בהסכמתה של רוסיה) את נכסי האימפריה העות'מנית ביניהן. הן חילקו את השלל ביניהן בהסכם סייקס-פיקו, על ידי מתיחת קוים שרירותיים למדי על מפת המזרח התיכון. כך הופיעו המדינות הערביות במזרח התיכון ואיתן ה"עמים" הערביים שלהן, שלא היה להם קיום מובחן לפני כן.

איש לא שמע מעולם על עם ירדני, עם עיראקי ועם לבנוני, עד שמכוח הדמיון היצירתי של שתי המעצמות הללו קמו מדינות כמו ירדן, עיראק ולבנון. באותה מידה גם לא שמע איש לפני כן על עם פלשתיני.

עם תום מלחמת העולם הראשונה, מנתה האוכלוסיה בפלשתינה-א"י כ-680,000 נפש, לפי החלוקה הבאה:

• מוסלמים: כ-520,000. מתוכם 100,000 מהגרים של הדור האחרון שהגיעו ממצריים, 100,000 בדואים וכ-45,000 מוסלמים שאינם ערבים.
• נוצרים: כ-70,000. רוב הנוצרים לא היו במקורם ערבים במוצאם האתני, אך נטמעו באוכלוסיה הערבית עם הזמן.
• יהודים: כ-90,000.

מבחינת לאומים, ניתן לדבר בעיקר על דרוזים, תורכים\טורקמנים צ'רקסים ויהודים. כל השאר היו ערבים ללא זהות לאומית מיוחדת, מעבר לכך שהבדואים דמו לבדואים של חצי האי ערב, משם הגיעו, ואחרים דמו לערביי סוריה או מצריים, משם הגיע חלק גדול מהם.

ראיתם משהו? דווחו לנו כאן…

המרד הערבי באימפריה העות'מנית

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התעצמה תחושת הלאומיות הערבית הכללית. ערביי המזרח התיכון, ובעיקר אלה של חצי האי ערב, שאפו לזכות בעצמאות על חורבות האימפריה העות'מאנית השנואה.

משנת 1915, החל להתנהל משא ומתן בין הבריטים, שחיפשו נואשות בני ברית במזרח התיכון, לבין השריף של מכה, חוסיין בן עלי לבית האשם. הבריטים הציעו להאשמים למרוד באימפריה העות'מאנית בתמורה למדינה ערבית עצמאית בשטחי החיג'אז, מסופוטמיה ו"סוריה הגדולה" (היא סוריה-פלשתינה ההיסטורית). ערביי פלשתינה-א"י לחמו באותן שנים לצד התורכים, ולכן לא פנו אליהם הבריטים כלל. 

באוקטובר 1916, שלחו הבריטים קצין מודיעין בשם תומס אדוארד לורנס ("לורנס איש ערב") לעזור בארגון המרד הערבי המתגבש. לורנס פגש את שלושת בניו של השריף חוסיין – עלי, פייסל ועבדאללה. הוא התרשם במיוחד מפייסל הכריזמטי, וראה בו מנהיג מתאים להוביל את המרד.

המרד לא סחף את ההמון הערבי אלא רק את בני השבטים הבדואים של חיג'אז שהיו נאמנים לשריף, אך הוא חייב את הממלכה העות'מאנית לרתק כוחות גדולים סביב חצי האי ערב, ותרם למאמץ המלחמתי הבריטי.  
ב-1918, אירגנו הבריטים לפייסל מצעד ניצחון בדמשק.

הבריטים עושים בלגן

המציאות הייתה מסובכת יותר, כי בנוסף להבטחתם לפייסל, חתמו הבריטים על שני הסכמים נוספים שהתייחסו לעתידו של המזרח התיכון. במאי 1916, חתמו בריטניה וצרפת על הסכם סייקס-פיקו. ההסכם קבע את אזורי השליטה וההשפעה של שתי המעצמות בשטחי האימפריה העות'מאנית לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, בתקווה שזאת אכן תובס.

ההסכם סימן את סוריה כאיזור השפעה צרפתי, ואת פלשתינה כאיזור בין-לאומי, עם מובלעת בריטית קטנה בין חיפה לעכו. אבל זה לא היה הכל. בנובמבר 1917, פרסם שר החוץ הבריטי, ארתור בלפור, מכתב רשמי אל הלורד רוטשילד, בו הכריז כי "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה את הקמתו של בית לאומי ליהודים בפלשתינה."

לבלפור וללויד-ג'ורג', ראש ממשלתו, הייתה אהדה לרעיון הציוני, אך מה שהביא אותם לפרסם את ההצהרה, הייתה בעיקר אמונה, לא בהכרח מבוססת, בכוחם של יהודי העולם.

הם האמינו במיוחד בכוחם של יהודי אמריקה, מהם ציפו להשפיע על ארצות הברית להיכנס למלחמה לצד בעלות הברית, וחשבו כי יהיה זה קריטי להעביר לצידם את היהודים. בריטניה חששה ממפלה במלחמת העולם הראשונה. תעלת סואץ הייתה המפתח לנתיב להודו – היהלום שבכתר האימפריה. בריטניה לא יכלה לקוות לנצח במלחמה ללא המשאבים והחיילים מהודו, ולכן הייתה חייבת לשלוט באיזור בכל מחיר.

תחת הלחץ הזה, חתמה בריטניה על שלושה הסכמים שונים, שבמידה רבה סתרו זה את זה, ויצרה בכך תסבוכת אזורית, אותה הקפידה לסבך עוד יותר בשנים הבאות. כל הזמן הזה, הייתה עדיין 'פלשתינה' חבל ארץ בתוך שטח האימפריה העות'מנית, מאוכלס במוסלמים, נוצרים ויהודים. ואת המושג של 'עם פלשתיני' לא ניתן עדיין למצוא בשום הקשר.