מלחמת המפרץ הראשונה: תובנות חיפאיות | יוסי בן ארצי

במלאת 30 למלחמת המפרץ הראשונה, רוחשת הרשת ומתמלאת התקשורת בכתבות ובניתוחים בראייה לאחור לאחת המלחמות המוזרות אותן חוותה ישראל, אשר השאירו חותם אסטרטגי לטווח ארוך גם מבלי שהיתה מעורבת בה כלל ועיקר. באופן רשמי, נרשמו 77 קורבנות בנפש ,רק 3 מהם כתוצאה מנחיתת 43 טילים ממערב עיראק, והשאר מהתקפי לב, חרדה, חנק והזרקה מוטעית של אטרופין.


לתושבי חיפה היתה זו מלחמת מפרץ סמלית למדי, שכן הטיל המפורסם ביותר שנחת בשעריה היה אכן במפרץ, בקניון לב המפרץ שעמד אוטוטו לפתוח את שעריו. חיפה והמפרץ סווגו כאזור ב' מבחינת סיכון לנפילת טילים, אחרי תל אביב שהיתה באזור א'.

פגיעת הטיל בלב המפרץ 1991 (צילום: עמית שירותי צילום)
פגיעת הטיל בקניון לב המפרץ – 1991 (צילום: עמית שירותי צילום)

מלחמת המפרץ – 42 ימי מבוכה

במהלך המלחמה נפלו בחיפה ובמפרץ 8 טילים בלבד. למעשה, כאילו 'לא קרה כלום', לא לישראל ולא לחיפה ולמפרץ, אבל לא כך נראו הדברים באותם 42 ימי מבוכה, שיתוק פעילות, גם חרדה, וההדחקה לא סייעה רבות להבין כי היה זה רמז לחשיפה הנוראה של העיר והמפרץ למציאות אסטרטגית אליה יש להתכונן.

ההדחקה ותוצאותיה במלחמת לבנון השנייה

תוצאות ההדחקה ניכרו היטב, כאשר חיפה והמפרץ הפכו למטרה הישירה והזמינה לאויב מסוכן בהרבה – במלחמת לבנון השנייה. מה שהיה ברור כי יש לעשות לאחר הסקאד הסמלי, שנחת בלב המפרץ ב-1991, לא נעשה עד קיץ 2006, לא על ידי רשויות המדינה, לא על ידי הרשויות המקומיות, ותמונות ה'עריקה' [כך כינה ראש עיריית תל אביב דאז את שיירות הנוטשים מדי ערב את העיר] שבו, זאת הפעם מצפון דרומה.

מה היו אותן חוויות ותובנות שצפו בימי המלחמה ואשר נדחקו מייד לאחריה בבהילות השיבה לשגרה?

המבוכה

בראש ובראשונה הייתה המבוכה: מה צפוי, האם ישראל תיגרר למלחמה 'לא לה', האם היא צריכה להשתתף בה, ובעיקר: איך מתכוננים אליה?

מקיץ 1990 עד ליל ה 17 בינואר 1991 הייתה ישראל במבוכה ובוויכוחים אין קץ על מקומה במלחמה הצפויה ועל התכוננות העורף אליה. רוב הציבור לא האמין שישראל תותקף, וכמוהו גם צמרת צה"ל, כולל המודיעין, המטכ"ל והממשל. ויכוחים אין קץ היו סביב חלוקת ערכות המגן שכללו מסיכות גז, זריקות, והמצאה מופלאה מהחלל החיצון הקרויה 'ברדס' לתינוקות ולילדים קטנים. המבוכה רק הועמקה כשההגנה המומלצת היתה סמרטוטי רצפה רטובים במשקופים ובדלתות, וצלוטייפ למניעת השתברות החלונות… חנויות כלי הבית חגגו, והתושבים חשו חשופים ומושפלים, צמד המילים יהודים וגז הציף תחושות קשות.

ההלם והשיתוק – התקפת טילים על ישראל

כאשר נשמעו ה'בומים' והדיהם בכל רחבי ישראל [בערב הראשון הותקפו גם ירושלים, תל אביב, דימונה ועוד…] השתררו הלם ואלם: הוא באמת העז, סאדאם. ההלם שישראל ומטרות רכות בה כמו מפרץ חיפה חשופים ללא שום הגנה, וללא אמצעי מיגון משמעותיים, היה עצום.

לאף אחד לא היה מושג מה עושים: לא לממשלה, לא לצה"ל, לא לשלטון המקומי. העורף נהיה חזית ללא מפקד, פיקוד או מערכת מארגנת. היחיד שנתן 'עצה טובה' היה דובר צה"ל נחמן שי, שהמליץ לשתות הרבה מים.

למחרת השתרר השיתוק: מה פתוח ומה סגור? מותר ללכת לגן ולבי"ס ואיך? מי ישמור על הילדים בדרך לשם ובחזרה? לומדים באוניברסיטה או סוגרים? הפתרונות היו מקומיים, ספונטניים. בתוך ימים התברר כי הירי הוא בעיקר בלילות, והימים רגועים. שיירות העוזבים אחרי הצהריים והשבים בבוקר לגוש דן נצפו גם בחיפה ובמפרץ. מחמש אחה"צ הכל נסגר והתושבים התכנסו לבתיהם, מחכים לצפירות כדי להידחק ל'חדר האטום' מוקף סמרטוטי הרצפה. וההמתנה לאחר הנפילה: פותחים דלת וחלון? יש גז באוויר? מה נפל ואיפה? זה סקאד או חלקי ה'פטריוט' שהאמריקאים הציבו בכרמל הצרפתי כדי להרגיע את תושבי חיפה ולקשור את ידי צה"ל מלהתערב במלחמה?

מרבית טילי הפאטריוט פספסו, חלקם התפרק ועשה רעש יותר מהסקאד העיראקי. ואיך מתקשרים? אין רשתות חברתיות, אין אינטרנט, יש רק טלפון ונחמן שי מציע לשתות מים, עוד מים.

איפה צה"ל ומי המנהל?

לגודל המבוכה נוסף גם התסכול. איפה צה"ל לכל הרוחות?

הרי התרגלנו שהמלחמה בחזית והגברים יוצאים אליה.. והנה הגברים בבית, הגיבורים עטויים מסיכות כמו הקטנים, ואין להם מענה לשאלותיהם. לאט לאט התברר כי גם לצה"ל אין מענה, וגם לא יהיה לו – כי בצדק רב עמד רה"מ שמיר על הבלגה כעיקרון אסטרטגי ממעלה ראשונה. אבל אם אין צה"ל בחזית – אולי בעורף?
אבל ב-1991 עוד לא הוקם פיקוד עורף, אז מפקדי אוגדות נועזים הפכו למפקדי 'גזרות' עירוניות, כשאין להם מושג איך מנהלים אזרחים תחת התקפת טילים… אז מי המנהל? אין…

הלקחים ממלחמת המפרץ, הדחקתם וטראומת 2006

בבוקרו של ה- 1 במרץ 1991 התפנו רק מעטים לנתח את הטראומה ואת התובנות הקשורות בה. בצה"ל ערכו שינויים עמוקים בתפיסת הביטחון, במובן ההתקפי, ונולד המושג ממ"ד לשמחתם של קבלנים ויצרני בטון וברזל. אבל לכלל תובנה אסטרטגית מקיפה והבנת ההיסט העתידי מהחזית לעורף – לא הגיעו.

מפרץ חיפה ופוטנציאל הפגיעות שלו לא טופלו נכונה, פיקוד העורף שהוקם, כלקח מרכזי – נותר שולי, עוברי וחסר תורת עבודה מול הרשויות. ברשויות לא מיהרו להקים משל"טים וחמ"לים של מכלולים עירוניים, לא הוכנו תכניות לשיגרת חיים תחת מתקפות טילים, למדיניות כלפי מוסדות חינוך ושירות ציבורי, ומיגון הציבור הופל על הציבור עצמו: חובת הממ"ד על חשבונו, מיקלוט ציבורי לא יעיל ולא מספיק לתגובה נוכח מהירות הגעת הטילים, מערכות אזעקה משופרות ועוד.

וכל זה נפל על ראשינו בחיפה, מוקדם מהצפוי, בקיץ 2006, *ואידך זיל וגמור…

(* את השאר תבין בעצמך)

3 תגובות
  1. יעקב אמר/ה

    מלחמת המפרץ התאפינה בניהול על ידי ראש ממשלה,
    שפעל כנגד מדינת ישראל בכלל, ונגד מדינה יהודית, בפרט.

  2. זהבה אמר/ה

    סוללת הפטריוט הוצבה בכניסה לורדיה שהחלה להיבנות באותה עת. חידוש עבורי שהיתה סוללה בכרמל הצרפתי.

  3. אייל אמר/ה

    פרופסור יוסי בן ארצי, מי שמדחיקים את המציאות הגאופוליטית של אזורנו, וחיים בענן משלהם של הכחשת המציאות בשטח והאיומים סביב, הם אתם. מגדל השן האקדמי, ומוסדות "חינוך מחדש" ללוחמי צה"ל כ"יחידה לשיתוף פעולה ותיאום עם אש"ף, קורבנות שלום.. ". ברגע שרבין אולץ להחזיר 400 מחבלי חמאס שגורשו ללבנון, על ידי דורית בייניש שסירבה להגן על ההחלטה, ואנשי אקדמיה ומשפטפטנים שצווחו סיסמאות שקריות כנגד הממשלה וכנגד החלטה צודקת של רבין (כן, השמאל איים להפיל בכח את רבין..) נאלץ הרמטכל לשעבר להתקפל ולהחזיר 400 מחבלים שיצרו מאז מעל אלף פיגועי טרור שרצחו 1500 ופצעו אלפים רבים. איזה לקחים הופקו מפעולה זו? כלום! הארדמיה משכיחה את מעורבותה בהבאת אסונות בטחוניים וסיועה לאויב, מישרין ועקיפין. אוניברסיטת חיפה התרוקנה במלחמת יום הכיפורים מסטודנטים יהודים, כשאלו הערבים לוחשים באוזני המרצות המפוחדות שנותרו במשרדים "עוד מעט זה הסוף של היהוד..". דו קיום שכזה. ככה זעק גם סאדם, והעלה את ערביי 48 אל הגגות לחלק ממתקים ולצהול מנשק יום הדין שסדאם הבטיח שמכוון אל חיפה. תרגולת זו של יום כיפור ומלחמת המפרץ חזרה ב2006. גם אז, כשהם הפעפ בממדים, השמיעו את נהמות נסראללה בעדה בעדה חיפה ומחאו כפיים. זה הדו-קיום שלהם. בניהם וילדיהם יושבים אצלך בשיעורים, עם יומני שהידים של בל"ד, עם סיסמאות ההסתה של הרשימה המשותפת, מחכים למחוא כפיחם ולחלק סוכריות בסיבוב הבא. כפי שאמרה לי שכנתי – בליל חמישי כשהטיל הראשון נפל בסטלה מאריס פתח שכנה בדירה מתחת את הדלת לחברו ואמר בערבית "אינשאללה עוד אלף כאלו והם בורחים".
    ךא ברחנו ולא נברח, ואת הדו קיום שלכם, הזעקות נגד חוק הלאום, או סיסמאות 'אותנו לא קונים' של המסיתים הללו בנצרת או בשדרות בן גוריון מול מטה חד"ש – אנחנו הודפים מעלינו כפי שהדפנו את חזבאללה אל הליטאני. זו מדינת העם היהןדי, והיא כאן להישאר. לא טוב לכם – הצטרפו לכל הטוב שמרעיף אסד בסוריה, או נסראללה בלבנון.
    מי שרוצה בשלום שותפות ואמון הדדי – יקבל יד כזו מאיתנו. מי שחושב שאנו טיפשים וחלשים כמו שמשתמע מעצומות המרצים באוניברסיטת חיפה שלא זוכרים את אשר עשה להם עמלק – יאבד את ידו.

לא ניתן להגיב