עבור רוב האנשים, בתמונה האידאלית של משפחה נכללים שני הורים וילדים. לעומת הורות יחידנית בה מלכתחילה היה רק הורה אחד אחראי על התהליך, התמונה האידאלית של משפחה בת שני הורים, שבירה, וכאשר היא נשברת, בגירושין או אלמנות, זה כואב.
יש מי שמתגרש ושומר על תקשורת מכבדת בין הצדדים ומעורבות הורית בגידול הילדים, ויש מי שמתנתק בעוד הצד השני נשאר לגדל לבד את הילדים, להתמודד לבד שלא מבחירה, עם המשך החיים. הסיבות לשבר רבות. מלחמות, תאונות, מחלות, בגידות ובריחות, וכל פגיעה קטלנית אחרת שמשאירה את המשפחה שלא מבחירה, עם הורה יחיד.
ילדים שספגו מאבקים
כאשר התמונה האידאלית של משפחה שלמה ומאושרת כוללת אמא, אבא ילדים ואהבה, מתרסקת, והתהליך שהתחיל ביחד ובתקווה לאושר, מסתיים בפירוק ובניתוק, נשארים לבד. אמא בלי אבא, אבא בלי אמא, ילדים שספגו מאבקים, שראו את הכאב, מאבדים הורה ומתגעגעים, עד שמתרגלים. כששאלתי בוגרים שגדלו במשפחות שהתפרקו מה הם מאחלים לעצמם, הם אמרו שהם מקווים שאצלם, אם וכאשר יקימו משפחה, זה יהיה שונה.
בהתחלה שושנים ואחר כך קוצים
רונית מגדלת שני ילדים בגיל 3 ו-5 לבדה. היא התחתנה בגיל 39 עם חלום להקים משפחה.
"מבחינתי זה היה הרגע האחרון. אם לא הייתי מתחתנת הייתי עושה לבד ילדים. אבל הוא הגיע, הנסיך על סוס הלבן. בהתחלה זה היה שושנים, אבל זמן קצר אחר כך כבר נהיה קוצים. לא נסיך ולא סוס", היא אומרת בספק הומור ספק מרירות.
כשאני אומרת לה שאני מזהה את הכאב בתוך ההומור היא מרכינה מבט. "זה קשה. חיכיתי כל כך הרבה שנים למצוא את האחד, את האושר המשפחתי, חלמתי על זה שיהיו לי בעל וילדים, כל כך רציתי עד שכנראה איבדתי את היכולת להבחין בין טוב לרע.
היו הרבה דגלים אדומים שהזהירו אותי, אבל העדפתי לא לראות. חשבתי שאיתי הוא יהיה אחר, שאני אצליח לרפא אותו מהכעסים ומההתנהגויות הפוגעניות שלו. היום אני יודעת להגיד לכל אחת: שימי לב לדגלים האדומים. הקשיבי לאזהרות…
היתה פנטזיה לשנות אותו להצליח איפה שכל העולם נכשל. מהרגע הראשון לא היה טוב והתעקשתי, לא רציתי לוותר. כשהילד הראשון נולד זה החמיר. כל יום הפך לסיוט. גילית שאני נשואה לאיש לא-נחמד בכלל. הוא נהיה אלים מילולית, הלך כשהתחשק לו וחזר כשבא לו. הוא לא האכיל, לא חיתל, לא ניגש כשבכו ולא נגע בהם. כאילו הוא חי חיים אחרים.
רציתי שני ילדים מאותו אבא. היה ברור אחרי ההיריון השני שנתגרש, כי היחסים בינינו הלכו והחמירו. ידעתי שאצטרך לגדל אותם לבד. לקח זמן אבל הבנתי שאני לא יכולה להציל אותו מעצמו. שזאת המורכבות שלו ולא שלי ואני צריכה ללכת. צריכה לתת לילדים שלי ולי סביבה רגועה, מקום לצמוח בו בלי פחד. אני מודה לו רק על הילדים הנהדרים שהוא השאיר לי. מעבר לזה לא היה שם שום דבר שאפשר לברך עליו", היא אומרת.
מה עם האבא של הילדים כיום? אני שואלת, והיא מספרת שהאבא פחות בקשר.
"בהתחלה הגיע בזמנים לא קבועים, ביטל מפגשים ברגע האחרון והילדים לקחו את זה ממש קשה. אחר כך התנהג רע לילדים ודרשתי שהמפגשים יהיו תחת השגחה. בשנתיים האחרונות הוא רואה את הילדים במרכז קשר, ועכשיו הוא בתהליך יציאה ויראה כל ילד בנפרד ללא השגחה, פעם בשבוע.
אני מתפללת שזה יסתדר לטובה ושבאמת יהיה טוב לילדים כי זה קשה להם יותר כאשר אבא שלהם מאכזב שוב ושוב. זה פוגע בדימוי שלהם, הם חושבים שהם לא מספיק טובים בשבילו וזה מכניס בהם כעסים ופחדים שלא צריכים להיות שם".
כשליש מהנשואים מתגרשים
הסטטיסטיקה קובעת שבישראל מספר הזוגות שמתחתנים ירד בשנים האחרונות ויותר זוגות מעדיפים לחיות יחד ולהקים משפחה ללא נישואים רבניים. בעוד מספר הנישואים יורד, אחוז הגירושים עולה, והוא עומד בישראל על כשלושים אחוז. לפי הפרסומים גירושים מתקיימים בכל שלב של הנישואים. בשנה הראשונה, סביב 10 שנים, אחרי 19 שנים. בעוד הגיל בו רוב הגירושים מתקיימים נע בין 40 ל-45, אך מי שמתרגשים גם אחרי 25 שנים ביחד ואף יותר.
הסיבות לגירושים שונות, והחוקרים ניסוי לאתר את הנקודות המרכזיות, ביניהן שינויים כלכליים, מעברי דירה דרמטיים, בגידה, לחצים משפחתיים, אלימות, כניסה לאתרים והתמכרויות. תהליך הגירושים עצמו יכול להיות בהסכמה או להיגרר למאבקים, ויודעי דבר ממליצים על הסכמה והתפשרויות שיאפשרו לכל אחד מהצדדים לבנות את עצמו מחדש, תוך שמירה על תקשורת נקיה לטובת הילדים.
בוכה ומתגעגע לאבא
גילת התגרשה כשהבן שלה היה בן 4. בעלה עבד במרכז והיא גידלה לבד את הילד, כשהקשר עם הבעל היה בעיקר בשיחות טלפון. הוא שכר דירה במרכז, ופעם בשבועיים הגיע הביתה לסופשבוע.
ברבות השנים התרחקו והקשר איבד משמעות. הקשר עם הבן היה רופף, וגילת נהגה לספר לילד סיפורים על אבא שלו כי חשבה שבדרך הזאת תשמור על החיבור המשפחתי. לאחר זמן הסתבר לה שבעלה מקיים מערכת יחסים באזור המרכז, והיא החליטה להתגרש.
"מאז אני גם אמא וגם אבא. אין כמעט קשר עם בעלי לשעבר. בהתחלה זה היה קשה. כל שיחת טלפון אני בכיתי והילד היה צועק ובוכה שהוא רוצה את אבא. זה קרע לי את הלב. גם לפני השינה היה בכי, 'אני מתגעגע לאבא, איפה אבא…' זאת היתה תקופה קשוחה. אחר כך הוא הפסיק להתקשר, ובמשך הזמן זה נרגע.
לעתים נדירות הבן שואל על אבא שלו, פעם אמר לי שחלם שאבא מגיע ומביא לו מתנות, אבל זה כבר קל יותר וגם אני כבר עברתי דף בסיפור הזה. חברות אמרו לי שאני צריכה לקנות מתנות ולהביא לו כאילו אבא שלו קנה לו. אבל זה לא נראה לי נכון, זה להכניס את עצמי ואותו שוב למעגל של ציפיה ואכזבה. אני מעדיפה לא לדבר על אבא שלו ומקווה שכשהוא יגדל קצת הוא יבין יותר".
כשהתובנה נוחתת מתחיל השינוי
גירושים הם תהליך מורכב, עניין רבני ומשפטי שלא תמיד עובר ברוגע ובהסכמה. לעתים מחפשים מי אשם, כועסים, נפגעים, נוקמים, נלחמים על כסף ועל רכוש ומנסים לרסק אחד את השנייה, בעוד בפעמים אחרות חשים הקלה לאחר הכובד של זוגיות כושלת, מגיעים להסכמה ופירוק עם כבוד הדדי לאחר מאמצים מתישים להציל מערכת יחסים שלא מצליחה לצמוח.
הניסיון הכמעט בלתי אפשרי לשמור על השלמות המשפחתית במחיר של סבל, יחד עם הסתגלות לחוסר אושר זוגי, אפשר למצוא בהרבה מערכות יחסים. אפשר למצוא קשרים אומללים בהם לא מגיעה ההבנה שאי אפשר לתקן. אבל כשההבנה הזאת נוחתת, כאשר מבינים שיש דרכים אחרות, שאפשר להיות מאושרים, שאפשר להתחיל מחדש, מתחיל תהליך שינוי.
יהיה מי שיתאר את זה כמו ניתוח כואב להסרת האשליה הזוגית, ולחילופין, כמו שחרור ויציאה מחושך לאור.
אבא היה גיבור
ניצה התאלמנה כשהילדים שלה היו בני 3 ו-7. בעלה היה איש צבא שנהרג והיא נשארה לגדל לבד את הילדים.
"גם לפני האסון גידלתי אותם לבד. הוא היה מעט מאד בבית, ואני הייתי קונה מתנות בשמו. רציתי שירגישו שיש להם אבא שאוהב אותם ורואה את הצרכים שלהם. כל האנרגיה שלו היתה נתונה לצבא ולא באמת עניין אותו שום דבר פרט לכך. זה נראה חשוב ותמכתי בו, אבל הייתי הרבה מאד לבד, והילדים גדלו בלי אבא.
כשנהרג זה היה כמובן שבר גדול לכולנו. הסתגרנו, הלכנו לטיפול והילדים עברו את זה מהר יחסית. הבן הגדול אמר לי שגם ככה לא הרגיש שיש לו אבא, שהוא יודע שאני קניתי את המתנות כל השנים. זה היה קשה לשמוע. הם לא הספיקו להכיר אותו. אני מספרת להם שהוא היה גיבור. גבר נפלא, אדם נהדר. הוא נתן את הכל למדינה. קיוויתי שיגיע הרגע שהוא יפרוש מהצבא ויהיה לי בעל בבית, אבא לילדים.
זה לא קל לגדל לבד ילדים, להתמודד לבד עם המשברים הקטנים כמו גם עם הגדולים, אבל זה קשה עוד יותר לשמוע אותם אומרים שבעצם אף פעם לא הרגישו שיש להם אבא. נראה לי שהמון אנשים עוברים את זה. את הוויתור השלם על ההתפתחות האישית שלהם לטובת הילדים, את החוויה שהם לבד, שגם אם יש בן זוג ברקע, הוא לא שם בשביל לעזור".
אגם של ציפיות ודרישות
תעשיה שלמה מנסה להעניק לנשים משהו שיעזור להן להרגיש שהן בסדר, שהן יכולות. תרדי במשקל, תעשי ספורט, תלכי להרצאות, תעשי אהבה, תסלחי, תאמיני בעצמך, תאכלי בריא, קחי תוספי מזון. תפיסה תרבותית שזורקת על האישה אחריות ברמה שקשה מאד לשאת. כשזה מצליח יש אושר וכשזה נכשל זה אומר את לא בסדר. יש בך משהו פגום.
החיים סובבים סביב הדבר הזה. ליצור זוגיות, להיות בהיריון, לשמור על שמחה, לחבק את הכאב. להיות אמא, לעשות קריירה, לדאוג לבית ולמשפחה ולהמשיך לחייך. החיים כאגם של ציפיות, דרישות, השתדלות אינסופית לעמוד בתנאים, להיות ראויים ונכונים, וכאשר זה נסדק, נשארים לבד להתמודד עם התוצאות.
זה אני והילדה וזה לא פשוט
הנישואים של תהילה עלו על שירטון לאחר שנים של טיפולי פוריות, הזרקת הורמונים, קיום יחסים בתאריכים ובשעות קבועות מראש והרבה דיכאונות. עבורו מספר שנים עד שנקלטה להריון וילדה את בתה היחידה.
"הטיפולים הרסו לנו את האינטימיות. זה הפך אצלי לאובססיה. רציתי הריון בכל מחיר, ואכן שילמתי מחיר גבוה, ואיבדתי את הזוגיות שלי. בן זוגי לתהליך לא שרד את מצבי הרוח שהיו לי בגלל ההורמונים, את הדיכאון שלי בכל פעם שהריון לא צלח, ובסופו של דבר אחרי שנולדה הבת, הוא החליט לעזוב. חשבתי שנוכל לתקן אבל הוא כבר היה במקום אחר עם ידידה שברבות השנים הפכה לאשתו השנייה.
אשתו לא אוהבת את הבת שלי, והוא התרחק, לא מתערב ולא מתעניין. זה אני והילדה, וזה לא פשוט. אף אחד לא מלמד אותך איך עושים את זה לבד. קשה להיות לבד. משפיל. תמיד חיפשתי את המשפחתיות והתאכזבתי. זה ללכת לגן משחקים לבד, לקניות לבד, שישי לבד בארוחת שבת, לטייל לבד. כל הזמן להיות לבד.
ניסיתי לפצות אותה על כך שאין לה אבא אבל במבט לאחור זאת היתה טעות כי היא מאד מפונקת, יש לה הרבה דרישות ותלונות", היא אומרת ומספרת שהתחילה להיעזר באנשי מקצוע כדי לשפר את היחסים בינה לבין הבת.
סלחנות רבה יותר לגברים
לגבי גברים טוען המחקר כי יש ברוב המקרים יותר סלחנות ופחות דרישות, הם לא חייבים להיות נשואים, יכולים להיות הורים גם בגיל מאוחר ולא מוכרחים לרדת במשקל או להיראות צעירים ומאושרים. העיקר שתהיה להם קריירה, פילוסופיה טובה לגבי מה הם רוצים והקשבה. יחד עם זה, בעידן החדש דומה שהגברים רוצים להיות מעורבים יותר בתהליכי הגידול והחינוך של ילדיהם, וכאשר מתוך נסיבות או בחירה הם הופכים לחד הוריים, הסביבה מתייחסת אליהם כגיבורים אם הם מצליחים לעשות זאת לבד.
גם גבר יכול לגדל ילדים
יניב התחתן בגיל צעיר וכשהיה בן 23 כבר היה אבא. את אשתו הכיר בטיול אחרי צבא, אבל היא לא הצליחה להתחבר לחיים בישראל, התגעגעה להוריה ונסעה לארץ מוצאה לבקר אותם. אחרי כמה שבועות הסתבר לו שהיא החליטה לא לחזור. הוא נשאר עם ילדה בת פחות משנה, ובחר לגדל אותה בעצמו.
בסביבה הקרובה הרימו גבה. אבא זה לא אמא אמרו לו, וכדאי שייקח מטפלת צמודה או ייתן לאמא שלו לגדל את הילדה. אבל יובל התעקש. "למה שאני לא אגדל אותה? זה שאני גבר אומר שאני לא יכול? גם גברא יכול לגדל ילדים", הוא אומר.
"המשפחה עוזרת, אני עובד אבל חוזר הביתה בזמן להוציא את הילדה מהצהרון. יש לנו סדר יום מאורגן, ולא חסר לה כלום. אמא שלי מפנקת אותה, אחיות שלי באות לעזור כשצריך, אבל אני מבשל ומנקה ומכבס ודואג לקחת אותה לגן שעשועים ולספר לה סיפורים לפני השינה. אני אבא ואמא במשרה מלאה.
זה לא מה שחשבתי שיקרה כשהתחתנתי, אבל אני כבר לא יכול לדמיין איך זה יכול להיות אחרת. הילדה היא כל עולמי ואני מסור לה, ועושה הכי טוב שאני יודע בשבילה". אני שואלת על זוגיות והוא צוחק ואומר שאף אחד לא שורדת את הנאמנות שלו לבת. "זה מאתגר, אבל אני מאמין שזה יגיע"
תודה על התגובה. אני מניחה שכל מי שרוצה להתאהב רוצה פנטזיה, וכאשר האהבה נחלשת רואים מציאות שלעתים אי אפשר להסתדר איתה. אני מקווה שגם גברים וגם נשים ידעו לקבל אחד את השנייה ולצמוח למקום שיאפשר שמחה
הציפיות של נשים מהגברים בישראל לא מציאותיות. אכן הן מחכות לנסיך על סוס לבן – במינימום. כלומר דורשות סוס או רכב יוקרה, וטירה מלכותית קרי שיהיה מיליונר. ממוש צריך גם להיות עשיר, גם לבוא בלי משפחה מלחיצה, בלי 'תיקים' כלומר שלא יהיה גרוש, בלי הרגלים לא נחמדים, בלי אישיות חזקה מדי – כי אז הוא אגרסיבי או אגואיסט, כמובן שהוא צריך להיות גבוה, יפה, שקט, חייכן, בלי יותר מדי רצון עצמי, כשהוא יודע לאהוב אבל לא חונק מאהבה, יודע לתת ספייס אבל לא מתפרפר עם חברים בפאבים ובקיצור ברשימת המכולת של נשים יש איזו דמות מפנטזיה הוליוודית שהן חושבות שקיים במציאות, רק שאת היוניקורן הזה יש באגדות. ועל עצמן אינן מוכנות לעבוד בלהשתנות ולקלף את הדרישות וחוסר ההתפשרות. ה"בעיה אצל הגבר" ואז מתחילים טיפולי זוגיות או טיולים לנסות להתעלם בצורה נוחה מכל חוסר ההתאמה בין שני אנשים ולפעמים מה לעשות פשוט אין התאמה, עם או בלי ילדים. הילדים לא ייצרו את ההתאמה, הם רק יחריפו את חוסר ההתאמה.