בכל קיץ יצאנו למחנה באחד היערות בארץ.
במשך מספר ימים עסקנו בפעילויות שדה שונות, וישנו באוהלים שהקמנו בעצמנו. כל אוהל נבנה משתי שמיכות שחוברו להן יחדיו ב"כפתורי שדה", שני מוטות עץ, ויתדות, אליהן חוברו קצוות השמיכות.
הפעילויות המגוונות כללו הקמת מתקנים מסנדות עץ, טיולים, א"ש (אימוני שדה) לילה, ספורט במתקנים שבנינו בעצמנו, ושאר עיסוקים כגון אלה.
בחופש הגדול של שנת 1967, יצאנו למחנה קיץ ביער חדרה. היה זה כבר מחנה הקיץ השלישי שלנו, וכמו תמיד, הקמנו אוהלים, בנינו מגדלים ומתקני ספורט מסנדות וחבלים, ונכנסנו לשגרת הפעילות הרגילה.
משהו השתנה
אלא שלא הכול היה רגיל.
מבלי ששמנו לב לכך, עברנו באותו קיץ את שלב הילדות ופסענו בצעדים מהוססים אל מעבר לו, אל גיל ההתבגרות.
באחד הימים החמים הללו, אחרי מנוחת הצהריים, התפזרנו לפעילויות שונות. הבנות יצאו כולן לפעולה מיוחדת עם המדריכות, והבנים התפזרו לעיסוקים שונים. חלק פנו למתקני הספורט הצופיים שהקמנו, חלק שיחקו בכדור, וחלק אחר נשאר במאהל ללא תעסוקה מוגדרת. שלושת חבריי לאוהל ואני הלכנו להתקלח במקלחות השדה שהקים עבורנו הצוות, כדי להתרענן מעט מהחום.
תכונה במאהל
בדרכנו חזרה למאהל, הבחנו כבר מרחוק בתכונה גדולה. דמויות נכנסו ויצאו מן האוהלים, ודמויות אחרות התגודדו בקצה המאהל, וקיפצו בריקוד סוער סביב משהו שלא יכולנו לראות מרחוק.
האירוע כאילו נלקח מתוך סצנת מערבון, בו פושטים אינדיאנים על שיירת קרוונים של מתיישבים, אי שם במערב, אך משהתקרבנו, זיהינו שהאינדיאנים אינם אלא חברינו שנשארו במאהל.
החלפנו בינינו מבטים מופתעים. מה קורה כאן?
כאשר התקרבנו, גילו אותנו הילידים, והחלו לפזז גם סביבנו. זורקי, בתפקיד הכהן הגדול של האירוע, פצח בריקוד מלחמה מולנו, והוליך אותנו אחריו, כעכברים אחרי החלילן, אל אחת מפינות המאהל. שם, על גדר החבלים, נתגלתה לעינינו תערוכה של פריטי לבוש נשיים. זה לצד זה היו תלויים זוגות תחתונים מסוגים שונים, כאשר מקום של כבוד נשמר במרכז התצוגה לפריט הסנסציוני מכולם – חזייה!
מסדר אבירי החזייה
הסתבר שהנערים המשועממים שנשארו במאהל החליטו, תחת השפעתו של התקף הורמונלי בלתי נשלט, לערוך חיפוש בתרמילי הבנות שיצאו לפעילות, כדי לחפש שם הפתעות. את הממצאים הציגו לראווה, וכעת, כילידים חסרי דעה, רקדו כולם סביב מדורת השבט ושרו שירים פרועים.
ארבעתנו החלפנו מבטים נדהמים. לא ידענו כיצד לנהוג. האם מדובר כאן במעשה קונדס חביב ומשעשע, או במשהו נורא שלא ייעשה?
הרגשתי אי נוחות. כל העניין לא היה לרוחי, וראיתי שגם שלושת חבריי מרגישים כמוני. אלא שאז שלף מישהו מצלמה, וזה הספיק כדי שנשכח כולנו את ההתלבטויות. הרי לא נחמיץ תמונה שכזאת, שצפויים לה חיי נצח! וכך, ברגע אחד, נשאבנו פנימה והפכנו גם אנו לשותפים מלאים לחגיגה.
ההורמונים זרמו כמים, והריקודים הסוערים נמשכו עוד כמחצית השעה, עד שהגיעו הבנות מן הפעילות המיוחדת שלהן (שלמרבה האירוניה, עסקה בסוגיות גיל ההתבגרות), והבחינו במה שקרה.
אותן זה לא הצחיק
למרבה הפלא, אף לא אחת מהן זיהתה צד משעשע באירוע. אלו מהן שזיהו את חלקי הלבוש התלויים כשייכים להן, פרצו בבכי מר, וכל האחרות, מדריכות וחניכות, המומות גם הן, התקבצו סביבן כדי לנחם אותן.
במשך כל הערב דיברו המדריכים והמדריכות על לב הבנות, שחלקן רצו לחזור מייד הביתה, וניסו לשדל אותן להישאר.
ביום המחרת, הופרדנו לבנים ובנות, וכל קבוצה מגדרית זכתה ליום שלם שהוקדש לפעולות בנושא גיל ההתבגרות.
האם למדנו משהו שלא ידענו? אולי.
מה שלמדתי אני הוא שגיל ההתבגרות הוא, כנראה, התקופה המטופשת ביותר בחיינו.
יש הטוענים שישנה עוד תקופת חיים המתחרה מול גיל ההתבגרות על התואר הזה, אך עדיין לא הגעתי אליה, ולכן איני יכול להעיד על כך מניסיוני.