בתחילת שנת הלימודים תשכ"ה, הופיעו בבית הספר "גאולה" נער ונערה צעירים בבגדי חאקי ועניבות ירוקות עם פס לבן בשוליהן. השניים התייצבו בפני תלמידי שתי כיתות ה', והזמינו אותנו להצטרף לשבט הצופים "גאולה", שפעל מתוך מבנה בית הספר.
לא הייתה זאת הפתעה. חיכינו כבר בקוצר רוח להזמנה הזאת. דני אחי, שכעת כבר היה חייל, הקדיש שנים ארוכות לפעילות בשבט כחניך בגדוד "שלהבת", ואחר כך כמדריך.
הוא אף טרח והכין שבלונה מקרטון עם המילים "דני כץ – שלהבת" ובעזרת צבע אדום הנציח את שמו ושם גדוד הצופים האהוב שלו על כל קיר בסביבה (הערת המחבר: לא מזמן חזרתי לזירת הפשע, ולהפתעתי, גיליתי בחצר ברחוב גאולה 33 כתובות גרפיטי בנות יותר מחמישים שנה).
המופלאים
תמיד רציתי להצטרף לחבורת המופלאים של שבט "גאולה".
מדי שבוע, בימי שלישי אחרי הצהריים ובשבתות בבוקר, הייתי מביט בקנאה בחבורות הילדים הלבושים חאקי, והעונדים עניבות בצבעים שונים, הצועדות במעלה רחוב בצלאל בדרכן לפעילות על ההר, כאשר הילדים חוזרים כאיש אחד אחרי קריאות המדריכים שהובילו אותם, בנוסח:
אל המעיין,
בא גדי, בא גדי קטן.
אל המעיין,
בא גדי קטן.
השלום לו?
ללבן בן בתואל
השלום לו?
ולרחל
או:
אוטו לא עוצר בעלייה!
אז גם הצופים לא עוצרים בעלייה!
ועוד טקסטים עוצרי נשימה מעין אלה.
מאוד השתוקקתי להיות חלק מחבורה כזאת, ולשאוג יחד עם כולם את המילים הקסומות הללו, וכל זה עמד להתגשם עכשיו.
החלום מתגשם
בארבע אחר הצהריים, ביום שלישי שלאחר מכן, התאספנו "מתחת לעמודים" בצילה של סדנת המלאכה שבחצר בית הספר "גאולה".
המדריכים, נערות ונערים מבוגרים מאיתנו במספר שנים, סידרו אותנו בשלשות, ולימדו אותנו לבצע תרגילי סדר. עמדנו "דום", ועמדנו "נוח", ו"חופשי", וגם צעדנו בסך כחיילים ממושמעים.
אחרי ששלטנו בחומר, ירד אלינו משה, מרכז הגדוד, ממקום מושבו במרום, ונשא נאום קצר בו נאמרו דברים כדורבנות. אינני זוכר מה בדיוק אמר, וגם לא באמת חשוב מה אמר, אך כולנו החלטנו שנלך אחריו באש ובמים.
אחר כך חולקנו ל"אחוות" – קבוצות של בנים וקבוצות של בנות. כל אחווה זכתה למדריך משלה (אנחנו קיבלנו את דודו שהיה הכי מגניב, למרות שהיו לו משקפיים), ויצאנו אל ההר לפעולה הראשונה שלנו בצופי "גאולה".
בדרך צעדנו בגאון ברחוב בצלאל, שאגנו "אל המעיין" ושאר קריאות עזוז, ואני, שעד לא מזמן הבטתי מחצר ביתי בעיניים כלות בשואגים המטפסים בעלייה, חשתי אושר גדול.
"צנוברים"
הפעולה הראשונה התחילה בהכרה של ה"ניקרה" – פינה משלנו בהר, שתשמש אותנו לפעולות בהמשך הדרך. אחר כך, צעדו כל אחוות הבנים אל ה"חורשה הבריטית" שבראש ההר (שמאז נטרפה למוות על ידי הקצה המזרחי של שכונת "ורדיה ), למשחק "צנוברים" חגיגי בין מבני האבן החרבים, שהיו פזורים שם.
בתחילת המשחק, שהיה מיועד, כאמור, לבנים בלבד, קיבלו חלק מן הילדים את תפקיד המגינים, והאחרים את תפקיד המתקיפים.
קבוצת המגינים התכנסה באחד המבנים ואגרה מחסן נשק של אצטרובלים שנאספו לערימה גדולה, במטרה לבלום את הקבוצה המתקיפה, שמטרתה שלה הייתה להתפרץ דרך חלונות המבנה אל תוכו.
משניתן האות, החלו שתי הקבוצות להפגיז זו את זו באצטרובלים.
לוחם שנפגע מאצטרובל שלוש פעמים, נחשב ל"מת", ויצא מן המשחק. הייתה עוד דרך לצאת מן המשחק, שכן ילד שחטף פגיעה ישירה של אצטרובל בראשו, איבד בדרך כלל את הלהט להמשיך ולשחק.
הלהט דעך במיוחד אם נפגע מאבן (לתוך מאגרי התחמושת של האיצרובלים הסתננו מדי פעם, בטעות או שלא בטעות, גם אבנים).
אחרי שמספר הפצועים עבר את המכסה הסבירה, יכולנו לצעוד בסך הביתה, שמחים ומרוצים, צורחים "אל המעיין" ומרגישים חברים במשהו גדול מאיתנו – היינו 'עופרים' צעירים, חברים בשבט "גאולה".
גדוד "שחר"
מאז, יצאנו לאין ספור פעולות, טיולים ומחנות, רקדנו בימי שישי מתחת לעמודי אולם המלאכה, לצלילי האקורדיון של זורקי, אמן האקורדיון מתוצרת בית שלנו, או, כאשר הוא לא היה במצב הרוח המתאים (כפי שמקובל לעתים קרובות אצל אמנים יוצרים), לצלילי שירים ששרנו בעצמנו.
בחרנו לעצמנו שם משלנו, והיינו לגדוד "שחר". זכינו בעניבה צהובה, ואחריה בכחולה ובירוקה, ואפילו בחרנו לנו את השריקה הייחודית בה נשתמש כדי לקרוא זה לזה לצאת מן הבית.
השריקה, שנלקחה משיר הנושא של הסרט הישראלי "אולי תרדו שם", שימשה אותנו היטב שנים ארוכות.
אכן תקופה יפה.
היי יורם ,
היות ואתה ואני מאותה תקופה (הצופים חיפה)
מאד נהינתי לקרוא את כל התיאורים שלך
מהילדות והצופים.
אני גדלתי בשכונת ק. אליעזר בחיפה.
חברי כיתתי ואני מבי׳ס שלווה , בהדרכת מדריכים
מהכרמל , הקמנו לראשונה שבט צופים בשם ״עמית״.
ושם הגדוד שלנו ״שביט״.
כל משך התקופה בצופים יחד עם החברה שהכרתי מכיתה ב
היתה זו התקופה היפה בחיי הילדות שלי.
מלאה בפעילות ומחנות קייץ כייפים.
לצערי התקופה ה כייפית אצלי נקטעה ,
מפני שהורי החליטו לעבור לארץ אחרת, גרמניה.
ואני חטפתי בום רציני וגם דכאון…
הנתק והחסר היו גדולים עליי, והכבידו על נשמתי.
כמובן שברגע שהתאפשר לי , חזרתי לבדי ארצה.
עד היום כשיוצא לי לספר על ילדותי המאושרת
מדגישה בעיקר את התקופה בצופים.
מבחינתי הלוואי והייתי חוזרת לאותה תקופה
תמימה ונהדרת.
היי יורם. הצלחת להחזיר אותי מעל חמישים שנים לנוסטלגיה נפלאה וממש לחוות את שכתבת. אחוות הבנות שלי זכתה במדריכה יפה בשם חומי והקן שלנו היה ממש מתחת לבית ברמת הדר. הכתיבה שלך נהדרת. תודה רבה