עזריאל דנסקי מחיפה שרד את השואה וחגג בר מצווה בגיל 87 • סיפור מעורר השראה

מסע בזמן

הכל החל ביום אחד בשנת 1976, כאשר קתרינה דנסקי יצאה לסידורים במרכז הכרמל שבחיפה. לפתע קלטו אוזניה את השפה הסלובקית המוכרת לה היטב מנעוריה. בסמוך אליה עמד ילד קטן ושוחח עם אישה מבוגרת.

מסוקרנת למעשיהם של השניים בארץ, פנתה אליהם קתרינה בסלובקית. "זהו נכדי", סיפרה האישה. "הוא מתגורר בישראל עם אימו, בתי. אחותי, היושטריקה, גרה בנהריה". חושיה של קתרינה התחדדו למשמע השם. "האם זו היושטריקה מלושונץ?" שאלה בהיסוס. המומה מהתשובה החיובית, קראה בהתרגשות: "היא הייתה הגננת של עזריאל הבן שלי בשנת 1942!!".

עוד באותו ערב נסעו קתרינה ואלכסנדר עם בנם להיפגש עם הגננת היושטריקה בנהריה. במשך כשלוש שעות האזין עזריאל פעור פה לשיחתם ולסיפורה של הגננת על התקופה הארוכה בה היה לבדו בהונגריה תחת חסותה, בעיצומה של התופת. למרבה המזל, הספיק להצטייד במכשיר הקלטה.

הפגישה האקראית ברחובות חיפה שהניבה מפגש מרגש מאין כמוהו בין המשפחה לגננת ותשובות לאין ספור שאלות על קורותיו בשואה, מהווה נקודת מיפנה שעיצבה את המשך חייו של עזריאל. כמו רבים מבני הדור, הוריו לא סיפרו כמעט דבר על שארע וכעת הותירה בידיו ההקלטה תיעוד אותנטי מרגש בהונגרית ובסלובקית אותן תרגם בהמשך.

השליחות של חייו

בעזרת פרטי המידע, שמות ומקומות שציינה הגננת הוא ביקש להתחקות אחר האירועים. במהלך שני העשורים האחרונים, פצח בשליחות חייו: לחקור לעומק את מסלול הישרדותו בשואה.

פעמים אין ספור נסע להונגריה וסלובקיה, נפגש עם היסטוריונים וחוקרי שואה ונבר בארכיונים המקומיים, פרטי המידע הלכו ונערמו. סיפור חייו המובא לפניכם נבנה על ידו בסיס הפרטים שהרכיב באותו מפגש ובמחקריו בהמשך.     

זהו סיפורו הבלתי נתפס של ילד צעיר נאה מראה ושובב למדי ששרד את תלאות השואה ובגר באחת בעל כורחו. סיפור של נחישות ותקווה השזור אין ספור צירופי מקרים, מזל וניסים שליוו את מסע חייו לצד משפחה אוהבת ומשימתית. בהגיעו לארץ הקים מפעל משגשג ומשפחה לתפארת שענפיה ממשיכים להשתרג וחינך את ילדיו לערכי הציונות.

סיפורו של עזריאל דנסקי מהווה מקור כוח והשראה לתקומה, להושטת יד לחלש ולאהבת אדם, החשובים כל כך במיוחד בימים קשים אלה. 

"בכל מצב, אם יהיה לכם קשה, תיזכרו מה עברתי כילד קטן בשואה וניצחתי. החזיקו בלבכם את לפיד התקווה והאמונה. עם ישראל חי!!!"

שורשים בצ'כוסלובקיה ובהונגריה

אלכסנדר דנצינגר יליד הונגריה התייתם בילדותו ואומץ עם אחיו ע"י דודו. שני האחים הועסקו ע"י הדוד במפעל העורות המשפחתי. בהיותו כבן 26 החליף אלכסנדר את שם משפחתו לדנסקי ועבר לצ'כוסלובקיה, שם התגורר אצל קרובת משפחה בעיר באנסקה ביסטריקה (Banska Bystrica) ועבד בחנות לממכר עורות ומתפרת גפות לנעליים שבבעלותה.

ניסיונה של הדודה לשדך בין אלכסנדר לקתרינה, בתם של בני משפחת גנצלר, משפחה יהודית מסורתית עמם הייתה מיודדת, עלה בהצלחה. באוגוסט 1935 נישאו השניים והשתקעו בעיר באנסקה סיסטריקה. בינתיים, אלכסנדר רכש את החנות של קרובת המשפחה והמשיך לעבוד בה. שנתיים לאחר מכן, ב-24 באוגוסט 1937, נולד בנם היחיד, פטר (פטריק) ולהלן – עזריאל.

אבא נעלם

האב, שלא רכש מעולם השכלה פורמאלית, עשה חיל בעסקיו בזכות חושיו הטובים וניסיון החיים שרכש. העסק שגשג והעניק למשפחת דנסקי רווחה כלכלית, אך לא לאורך זמן.

כאשר היה עזריאל בן שלוש, חוקק הפרלמנט המקומי חוקי גזע והחלה אפליית יהודים. עם חלוקת צ'כוסלובקיה חוקקו חוקים והגבלות נגד יהודים שכללו רדיפות והלאמת רכוש. אלפי עסקים של יהודים הולאמו, בהם חנותו של אלכסנדר והבעלות עליה הועברה לשכן סנדלר שהיה חבר במפלגה הפשיסטית. אלכסנדר, בעליו של עסק משגשג, הפך בל כורחו לפועל בחנותו שלו.

באחד מימי אביב 1941 עדכנה רעייתו קתרינה בשובו מהעבודה ששני בלשים חיפשו אותו. חושיו המחודדים הביאו את אלכסנדר לקבל החלטה להיעלם מיידית, החלטה גורלית ששינתה את המשך חייהם של עזריאל והוריו. הוא השאיר לרעייתו כמות גדולה של כסף מזומן והנחיות כיצד עליה לפעול. על מנת לא להקשות על עזריאל בן ה-4 בפרידה פתאומית מאביו הוא נשלח באותו יום לחברים.

נתפסים בגבול

אלכסנדר הצליח להבריח את הגבול כשפניו אל משפחתו במישקולץ (וישקוץ) שבצפון מזרח הונגריה. אך לאחר שעבר בהצלחה את גדר התיל נתקל לפתע בחייל הונגרי. למרות בגדיו הקרועים, שהעידו על שארע, שאל אותו בביטחון לכתובתה של אכסנייה קרובה. להפתעתו, השיב החייל ההונגרי שזה גם מה שהוא מחפש…

כך מצא את עצמו אלכסנדר, פליט בהונגריה, צועד בבגדים קרועים לצד חייל הונגרי, כשהם תרים יחדיו אחר מקום ללינה. לבסוף, כאשר בשעת לילה מאוחרת איתרו אכסנייה, התברר שנותר רק חדר אחד פנוי. כשנשאלו אם מוכנים לחלוק את החדר ללילה אחד השיבו פה אחד בחיוב.

בהגיעם לחדר אמר החייל שברור לו שאלכסנדר הוא מהגר לא חוקי אך אלכסנדר הצליח לנווט את השיחה והחל לספר על קרובי משפחתו בהונגריה.  למזלו הטוב ובצירוף מקרים נדיר, כאשר הזכיר את שם דודתו, הסתבר באופן מפתיע שהחייל מכיר אותה. המפגש בין השניים, שהיה עלול להסתיים אחרת, הפך לידידותי.

בבוקר הדריך החייל את אלכסנדר איך להגיע לבית דודתו בביטחה והוא יצא לדרך. בהגיעו לבית הדודים וסיפר את קורותיו, ננזף על עזיבתו הפתאומית את הבית. הסתבר שבהונגריה לא ידעו באותה עת על המתרחש בצ'כוסלבקיה, הגם שהמרחק לא רב מהגבול. המשפחה נדהמה לשמוע מפיו על רדיפות וגירוש יהודים. לימים התברר לו שאותם קרובי משפחה ניספו כעבור שנתיים. 

מבית דודיו המשיך אלכסנדר ברכבת לבודפשט, שם מצא עבודה כתפר נעליים. תמורת מפרעה לשכרו שכר מיד דירה בבודה מעבר לדנובה, אותה ייעד כדירת מסתור למשפחה. לאחר שהתמקם שלח מברק לרעייתו והינחה אותה לקחת את בנם הקטן ולעזוב הכל ללא עיכוב, להבריח את הגבול. בתחנת הרכבת בבודפשט הוא יחכה להם באותו יום מדי שבוע, מבוקר עד ערב.

"היה זה קיץ 1942, שבועות ספורים לאחר שאבא נעלם ואני אז בן 5", משחזר עזריאל. "אימא ריפדה עצמה בכסף מזומן שאבא הכין טרם בריחתו ויצאנו לדרך כשאימא נושאת אותי על גבה. חברתה הטובה הצטרפה אלינו. עוד בטרם הברחנו את הגבול נתפסנו בצד הסלובקי. שוחררנו בזכות 5,000 קרונות בהם אימא שיחדה את השומרים".  

אשת האוב, סיאנס גורלי

"כשחזרנו לעיר הולדתי המליצו לאימי להיפגש עם אשת אוב, מתקשרת שעוסקת בסיאנס", מספר עזריאל. "בפגישה נתבקשה אימי להעלות את דמות אביה שנפטר שנתיים קודם לכן. על השולחן המכוסה מפה לבנה, הייתה כוס הפוכה וסביבה מפוזרות אותיות. שאלות אשת האוב הופנו לנשמת סבי. הכוס שהייתה מונחת על המפה עברה בין האותיות מאות לאות ואשת האוב הרכיבה מהן את התשובה אותה אמרה לאימי בקול:

"אל פחד, נסי להבריח את הגבול שנית. ביער תפגשי אדם שיעזור לכם להבריח את הגבול…" אלמלא סיפרה לי זאת אימי, הוא אומר, לא הייתי מאמין… מחוזקת מהסיאנס הציעה אימי לחברתה להצטרף אך הפעם קיבלה החברה רגליים קרות. אימא ואני יצאנו לדרך".  

ביער, בגשם זלעפות

"נכנסנו ליער בחשכת הליל כשאימא נושאת אותי על גבה הצנום. ירד גשם זלעפות. איך היא לא פחדה מחיות הבר המסתובבות ביער? אני מניח שברגעים כאלה מקבלים תעצומות נפש. לפתע הגיח אדם בין העצים, בדיוק כמו שניבא הסיאנס, ואמר בהונגרית שיביא אותנו למחוז חפצנו.

התלווינו אל האיש ששלח לנו אבא. הוא הבריח אותנו את הגבול דרך היער החשוך והביא אותנו לבית בכפר בשטח ההונגרי. האיכרה, שידעה על בואנו הצפוי, קיבלה אותנו בסבר פנים יפות, האכילה אותנו והלינה אותנו ברפת. את בגדינו ונעלינו הרטובים מהגשם הניחה האיכרה לייבוש ליד התנור. התכסינו בקש ונרדמנו כהרף עין.

אני זוכר שבבוקר לא הצלחתי להכניס את רגליי לנעליים, שהתכווצו בעת ייבושן למרגלות התנור. חיתוך קצוות הנעליים איפשר את הכנסת כפות רגליי ויצאנו לדרכנו".  

איחוד מרגש בבודפשט

"משם המשכנו אימא ואני לעיר לושונץ בהונגריה, בה גרה דודתו של אבי. היא קיבלה את פנינו בשמחה ונדהמה למשמע סיפורנו על המתרחש בסלובקיה. התארחנו בביתה מספר ימים ושמנו פעמינו לבודפשט, מרחק של כ-120 קילומטרים, כדי לפגוש את אבא ביום המיועד.

מהגרים בהונגריה היו באותה תקופה יעד להלשנה והסגרה. מכיוון שלא ידעתי לדבר בהונגרית, אימא חששה שזה עלול להסגיר אותנו ונתנה לי כדור שינה על מנת שאשן במהלך הנסיעה ברכבת. בתחנת הרכבת נפגשנו עם אבא. מפגש מרגש מאוד לאחר כמה שבועות בהם לא ידענו מה עלה בגורלו.

אבא, שחי בפחד מתמיד, שכר מבעוד מועד דירה בקומה העליונה באזור מרוחק ודאג למסמכים מזויפים עבור שלושתנו. בהגיענו, דאג שאימא תצבע את שערה השחור לבלונד, על מנת שתתאים לזהותה החדשה.

פליטים בהונגריה

"זכור לי שהזמינו אותנו לארוחת צהרים בבית משפחת אמי בבודפשט. אני זוכר את הבית הגדול והמרשים. כשסיימנו לאכול אמר אב המשפחה, רופא במקצועו, שלא נוכל להישאר בביתם מכיוון שהעובדה שאני לא דובר הונגרית עלולה לסכן את חיי כולנו.

אבא דאג מבעוד מועד למקום מסתור עבורי בתשלום אצל משפחה יהודית בבודפשט. דרישתם הייתה שבכל פעם שהוריי רוצים לבקרני, עליהם לעדכנם מבעוד מועד. אני זוכר שבחצר הבית היה בור ספיגה שם עשו באי הבית את צרכיהם, פחדתי ליפול פנימה… לילה אחד, זה היה בשנת 1942, העיר אותי אב המשפחה והחזיר אותי להוריי. "השכנים מרננים שהילד לא יודע הונגרית וזה מסוכן" אמר. שוב נדרשו הוריי למצוא פתרון שלא יעורר חשד עבור בנם בן ה-5."  

ילד בן 5 בבית הסוהר

בהסתמך על חוק שאיפשר לאמץ ילדים יתומים שנמצאים בבתי סוהר בהונגריה, הגה אבא רעיון יצירתי: לשלוח את בנו לאימוץ בבית הדודים בלושונץ, מילקה וויליאם רוזנטל. לשם מימוש התוכנית, היה צורך לטפל בהכנסת הילד הצעיר לכלא ולקוות שבקשת האימוץ תאושר.

עזריאל משחזר:

ישבנו על ספסל לא הרחק מבית הסוהר. אבא תדרך אותי שאם אשאל על הוריי עליי לומר שאיני יודע היכן הם. לשאלה מי "הביאני" עליי להשיב – אחד מדודיי. רגע לפני שנפרדנו בחיבוק צייד אותי אבא בשקית דובדבנים שקנה עבורי מבעוד מועד.

אבא, שבוודאי שיקשק כהוגן מבלי שהייתי מודע לכך, הביא אותי לפתחו של בית הסוהר, צלצל בפעמון ונעלם לצדו השני של הכביש כשהוא צופה במתרחש בהיחבא.

כיום, כשאני נזכר בכך, הסיטואציה מזכירה לי את סיפורי התנ"ך, כשיוכבד הניחה את משה בתיבה, שלחה אותו על פני היאור ומרים אחותו צפתה במתרחש מתוך הקנים והסוף. 

"כהורה", אומר עזריאל, "איני יודע אם הייתי מסוגל לשחרר את ילדי מחיבוק אבהי לעבר הלא נודע, בפרט שיש מלחמה ורודפים אותנו…זה קשה מאוד".

על שקית דובדבנים וילד תמים

"השער נפתח, הוכנסתי פנימה והובאתי בפני חוקר. נשאלתי בסלובקית לזהותי ועניתי. כששאל היכן הוריי עניתי כפי שתדרך אותי אבי אך כאשר נשאלתי בעורמה: "מי קנה לך את הדובדבנים"? עניתי בתמימות: "אבא…"

שקית הדובדבנים הקטנה עלולה הייתה בקלות לשבש את התוכנית ולהביא לסיום שונה. אך למרבה המזל הצליח עזריאל להיחלץ מהעניין והושאר בבית הסוהר. זכור לו שהושקה בקפה שחור וכי אוכל ניתן במשורה. הייתה זו הפעם הראשונה בחייו הצעירים, ובהחלט לא האחרונה, שחש ברעב.   

לימים, בפגישה המרגשת עם הגננת בנהריה בשנת 1976, סיפרה למשפחה שלגן הגיעו כמה ילדים 'מאומצים'. אחד מהם, סיפרה, אמר לחוקר בבית הסוהר שאביו קנה לו את הדובדבנים שהביא עמו… "באותו רגע", מספר עזריאל, "פרצו הוריי בצחוק גדול ואמרו: זהו פטריק שלנו…" 

ילד מאומץ

"בינתיים, הצליחה הדודה מילקה להשלים את תהליך האימוץ מול השלטונות וכעבור זמן מה הגעתי אליה כמהגר, ילד סלובקי מאומץ. במסגרת תנאי האימוץ נדרשתי להתייצב אחת לשבוע בתחנת המשטרה. הדודה רשמה אותי לגן ילדים. אהבתי להירדם על השטיח למרגלות האח ולאחר שנרדמתי העבירה אותי למיטה".

בפגישה המאוחרת עם הגננת למד עזריאל שהיא עבדה כמזכירה במפעל ובשעות לא שגרתיות הפעילה בהיחבא גן לילדים יהודים. למעלה משלושים שנה חלפו והיא זכרה אותו כילד שובב, שלא לומר פרחח, שהתחבר עם כל העגלונים בסביבה ודי מהר למד לפטפט בהונגרית. היא אף זכרה כי בפורים התחפש לאבטיח…

מאוחר יותר נלקחה הגננת לאושוויץ. היא הצליחה לשרוד לאחר שעברה את הניסויים הנוראיים תחת ידיו של ד'ר מנגלה ולימים עלתה לישראל.

כשנה חלפה בגן ובהגיעו לגיל שש נרשם עזריאל לכיתה א'. אחת לשבוע המשיכה העוזרת הגויה של הדודה לקחת אותו להתייצב במשטרה בהתאם לתנאי האימוץ.

שוב מאחורי סוגר ובריח

"במרץ 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה. אבא, שצפה את הבאות, שלח מסר לדודתו מילקה באמצעות שליח וביקש שיעזבו הכל ויבואו להסתתר בדירתו אך הדודה ענתה שלא תוכל לעשות זאת בשל מחויבותה בפני השלטונות להביאני למשטרה אחת לשבוע".

באחד הימים בחודש אפריל 1944 נשמעו דפיקות בדלת ביתם של הדודים. היה זה שוטר שהגיע לעצור את עזריאל בן ה-7. מיד לאחר מכן, כתבה הדודה מכתב נסער להוריו ובו עדכנה על מעצר בנם. לימים מצא מסמכים מהם למד כי חודשיים לאחר מעצרו, נלקחו דודיו ומצאו את מותם בתאי הגזים באושוויץ.

"בתחנת המשטרה", ממשיך עזריאל, "פגשתי ילדים כמוני, "מאומצים" כביכול. דחסו אותנו בקרון של רכבת משא והעבירו אותנו לבית סוהר בבודפשט".

את המכתב על מעצר בנו קיבל האב בבית המלאכה בו עבד. אחת העובדות, יהודייה אף היא, ניגשה אליו כשראתה אותו ממרר בבכי. הוא לקח אותה החוצה ושם סיפר לה להפתעתה כי הוא יהודי כמוה, הוא חי בזהות בדויה וכי חייו של בנו בסכנה.    

"אל תיפול רוחך, יש לי מחזר קצין משטרה הונגרי", אמרה. "הוא יעזור לך". ואכן, אבא העביר לה תמונה שלי והקצין הצליח לאתר אותי באחד מבתי הכלא בעיר. למחרת, כאשר אבא ביקש לשלוח אליי באמצעותו חבילת סוכריות, נאלץ הקצין לעדכן שהועברתי למקום אחר ואינו יודע לאן. מסתבר שהועברתי למחנה איסוף בעיירה בפרברי בודפשט ומשם למחנה אחר, בקולומבוסוצה. אני רק זוכר מתחם מגודר עם חצר גדולה בה היינו כלואים ילדים וגברים. הולבשתי בחולצה גברית גדולה. ישנו על הריצפה הקרה. כדי לנסות ולהתחמם מעט בחום גופנו, הצטופפנו בלילות כמו סרדינים".

אלכסנדר מחלץ את בנו ממעצר

"באחד הימים, בצירוף מקרים בלתי נתפס, עבר ברחוב בו שכן בית הסוהר קרוב משפחה של הוריי וזיהה אותי דרך גדר התיל ומיד הודיע לאבי על מקום הימצאי. הוריי הגיעו מיד ודיברנו כשהגדר מפרידה בינינו. בפגישה עם הגננת ב-1976, סיפר אבא שהם חזרו הביתה ובהמשך היום הוא חזר לשם שוב, הפעם בלוויית דודי. בעדותו של אבא בקלטת הוא מספר כך:

"הגענו למתחם, זה היה יום ראשון. משטרה, אנשי צלב החץ מסתובבים, ירו ביהודים ברחוב. ואני בקיץ לבוש במעיל ארוך. יצרתי קשר עם אחת הילדות  דרך הגדר והצבעתי עלי הילד שלי. נתתי לה כסף דרך הגדר וביקשתי ממנה להרים את הילד מעל הגדר וכך עשתה".

"נפלתי בזרועותיו של אבא ונעלמנו", משחזר עזריאל. "תוך כדי מנוסה ביקשתי מאבא שייקח גם את חברי ינקו. בפגישה ב1976 סיפר אבא כי פחד שניתפס כולנו והרגיש רע על שהיה אנוכי והציל רק אותי. יסורי המצפון רדפו אותו עד יום מותו והיה מתעורר בלילות שטוף זיעה. אך המקום שרץ משטרה והיה מסוכן עבורנו להסתובב שם. אבא הצליח לגנוב אותי מתחת לאפם של אנשי הגסטפו ובן רגע נעלמנו".  

היה זה 30 ביוני 1944. למחרת המקום התרוקן. דיירי המתחם נשלחו כולם כמשלוח למחנה ברגן בלזן. בקיץ 1944 יצאו מישלוחים לאושוויץ. כ600,000 איש מיהדות הונגריה נכחדו.

עד יומו האחרון לא ידע האב כי הקבוצה שנעצרה באותו מקום הייתה קבוצת קסטנר, שניצלה ממחנות ההשמדה. בנו למד על כך רק בשנת 2000, ולפני מספר שנים אף הצליח לאתר את חברו ינקו.

עזריאל, שבינתיים כבר שלט בשפה ההונגרית, התאחד עם משפחתו בדירת המסתור. במשך כל תקופת המלחמה הם  המשיכו להסתתר בתיעוד מזויף כנוצרים.

לאחר 77 שנים, עטוף בדגל ישראל

לימים, כאשר נודע לעזריאל כי עומדים להקים מוזיאון במקום בו היה כלוא, הוא הפעיל לחצים על מנת שיוקם לוח זיכרון המציין את השואה. לבסוף, לאחר שמאמציו נשאו פרי, הוזמן לשאת דברים בטקס. ב-30 בספטמבר 2021, כשהוא עטוף בדגל ישראל ולראשו כיפה על אדמת הונגריה, נאם בשפה ההונגרית סמוך למקום בו היה עצור כילד בשואה וסיפר על קורותיו.

"לפני 77 שנים ראש העיר רמס את מגן הדוד", אומר עזריאל. "אותי כיהודי היפנה לאושוויץ. היום, ראש עיר אחר של אותה עיירה, מתגאה בחברותו עם אותו יהודון. לא בגלל העיניים הכחולות שלי, כי אם בגלל עוצמתה הצבאית, הטכנולוגית והכלכלית של מדינת ישראל היהודית, הריבונית, העצמאית ןהדמוקרטית. להסתובב עם דגל המדינה במקומות האלה, זה מסמל את ניצחון הרוח של העם היהודי, להוכיח שלא יכלו לנו".

מסתור במקלט

בינתיים החלו הפצצות וכל תושבי הבניין בו שכנה דירת המסתור של משפחת דנסקי נאלצו למצוא מחסה במקלט מתחת לאדמה.

"בין השכנים היו בני זוג מבוגרים, הוא עבד כשופט", מספר עזריאל. "אשתו התאהבה בי. היא נתנה לי צלב לימדה אותי זמירות נוצריות. אימא חששה שמכנסיי יפלו ואז תתגלה התרמית..

לנוכח המצב, נדרש כל בניין לשלוח נציג לקורס הג"א. השופט הציע שאבא ייצא כנציג הבניין שלנו. מחשש פן ניירותיו המזויפים יסגירו את כולנו, סוכם שתתלווה לאבא דודתי הדוברת הונגרית שוטפת, שתוצג כארוסתו. בסיום  הקורס נדרש כל נציג להביא תעודת זהות לצורך הנפקת תעודת הסמכה.

אבא אמר לשכן השופט שהוא איבד את תעודת הזהות. תוך דקות הסדיר השופט את העניין, מבלי שכמובן ידע את האמת. למעשה, תעודת ההסמכה בקורס הג"א זו התעודה הלא מזויפת היחידה שהייתה ברשות אבא באותה תקופה".  

מתחת לאדמה בקור מקפיא, רעב וצמא

יום רודף יום, ההפגזות נמשכות. חודשי החיים מתחת לאדמה בימי החורף הפכו קשים. קור מקפיא, רעב וצמא. "כאיש הג"א היה מותר לאבא להסתובב בזמן העוצר", משחזר עזריאל. "הרעב והצמא הפכו קשים מנשוא, אבא ואחד השכנים יצאו לחפש אוכל. הם חזרו עם גושי שלג ששימשו אותנו לשתייה וגושי בשר שחתכו מפגרי סוסים שמצאו בשדות.

באחד הלילות כשיצאו שניהם לחפש עוד אוכל ליושבי המקלט, הם נתפסו ע"י חייל הונגרי סמוך למסילת הרכבת אך למזלם, בהציגם תעודה שהינם נציגי הג"א נחה דעתו של החייל. אם תביאו לי בקבוק וודקה, הבטיח החייל, ארשה לכם לקחת אוכל מתוך קרון המשא שחונה כאן.

למרבה המזל, כמה ימים קודם לכן אבא קיבל בקבוק וודקה מאישה מקומית שתיקן לה נעליים ולא היה ברשותה כסף מזומן. החייל היה מאושר למראה הוודקה ואישר להם כמובטח לגשת לקרון ולקחת אוכל. באותו לילה זכינו במקלט לקרטון של שימורי גולש וחגגנו.

למרות הפיתוי, חושיו של אבא אותתו לו שלא כדאי להסתכן פעם נוספת, אך השכן החליט לצאת לבדו פעם נוספת כדי להביא עוד אוכל. הוא נתפס ע"י חייל אחר שלא הכיר את 'ההסדר', נורה ונהרג בו במקום.     

לקראת כיבוש בודפשט, בבודה עוד היו הונגרים, בפשט היו קרבות בין הרוסים להונגרים ולגרמנים, רכבות כבר לא נסעו ואנשי צלב החץ הצעידו יהודים שתפסו מהגטאות לכיוון אוסטריה, צעדת המוות. הייתי בן 7, אני זוכר שאבא לקח אותי, הושיב אותי על כתפיו. הייתה לו תעוזה. הייתי בן 7. עמדנו בין המוני אנשים וראינו איך המכנים צועדים ומי שלא היה מסוגל ללכת נורה במקום".

העלייה לישראל – חיפה עיר יפה

בסיום מלחמת העולם השנייה פתח האב מחדש בית מלאכה ממנו התקיימה המשפחה עד העלייה לישראל בשנת 1949. בספטמבר 1949 עלה עזריאל עם חבריו לעליית הנוער על האונייה 'גלילה' שהובילה אותם לחופי חיפה. במחנה העולים 'שער העלייה' בפאתי חיפה רוססו העולים החדשים בDDT והוכנסו להסגר למשך מספר ימים.

הוריו, שנשארו לטפל בסגירת העסק, הגיעו בהמשך והתמקמו בבית נטוש ברמלה, שם חיו בתנאים קשים. באחד הימים התייצב אביו של עזריאל במחנה המעבר 'שער העלייה' והגניב את בנו דרך הגדר בטרם הסתיימו ימי ההסגר. תפיסתו ע"י השומר החזירה את עזריאל באחת למאורעות השואה הקשים שהיו עדיין טריים.   

לאחר תקופה עם קבוצת תומר בקיבוץ גן שמואל התאחדה משפחה והתגוררה בכפר ביאליק ובהמשך בעיר חיפה שהפכה עבור עזריאל לבית אהוב. בחיפה עירנו היפה גדל והתבגר, למד ועבד ובה הקים את משפחתו הענפה בה הוא גאה מאוד. 

לימים הפך עזריאל לתעשיין מצליח. על קורותיו כילד בשואה הוא מרצה בבסיסי חיל האוויר ובמסגרת 'זיכרון בסלון'. בשנת 2020 הוענק לו אות יקיר העיר חיפה.

בר מצווה בגיל 87 , הגשמת חלום

עזריאל מרבה לספר את סיפורו בפני חיילים ובפרט בבסיסי חיל האוויר, חיל בו שירת בגאווה בשנות ה-50. בשנת 1954, בהיותו בן 17, השתתף בטיסת סולו והרגיש כמלך העולם. בהמשך התקבל לקורס טיס אך הודח במהלכו. הוא עבר לבסיס רמת דוד ושומר על קשר הדוק עם קציני וחיילי החיל האהוב עליו.   

עזריאל רואה חשיבות רבה בהעברת המסר לדור הצעיר, שלא מובן מאליו שיש לנו מדינת ישראל היהודית הריבונית העצמאית והדמוקרטית.

באחת מהרצאותיו בבסיס ההגנה האווירית בחיפה סיפר עזריאל שמעולם לא זכה לחגוג את בר המצווה. כך עלה הרעיון, אותו יזם סגן לירון גלעד – להגשים לעזריאל חלום ישן. לקראת חנוכת בית כנסת חדש בבסיס היחידה בחיפה, הוא הוזמן כאורח כבוד. בתאריך 26 במרץ 2024 הוזמנו עזריאל ומשפחתו הקרובה להשתתף בטקס לצד קציני וחיילי המחנה. את הסרט גזר עזריאל הנרגש עם נינתו ולאחר מכן עלה לתורה בבית הכנסת שזה עתה נחנך. את הטקס המרגש ניהל רס"ן במיל אהרון פינקלשטיין.  

בנאום שנשא עזריאל הנרגש בפתח הטקס, בו הייתה לי הזכות ליטול חלק, הודה בהתרגשות למארחיו ואמר:  

"קשה לי. בתוכי מתחוללת סערה. יתרה מכך – מתחוללת בי רעידת אדמה בעוצמה 10 בסולם ריכטר. לחנוך בית כנסת חדש בבסיס צהל, להתכבד בגזירת הסרט – הדבר גדול למידותיי.

בבסיס צה"ל שמפקדיו וחייליו מפעילים את כיפת הברזל אשר מבטיחה הגנה על שמי המדינה – מרגש כפליים. הכיפה ברזל – החיילים זהב!    

בצהרי יום שמחת תורה אשתקד, יצאנו למלחמת קיום שאין צודקת ממנה להשיב את החטופים, השבויים, גופות חללינו, ולמוטט את שלטון חמאס. להסיר האיום מגבולות ארצנו. אנחנו עדיין בעיצומה של מלחמת 'חרבות ברזל'. מפקדי וחיילי צה"ל נלחמים בחירוף נפש. הלוחמים מפגינים תושייה, אומץ, הקרבה, גבורה, חתירה למגע ודבקות במטרה.

אחדות ואמונה בצדקת דרככם להילחם לפי ערכים ונורמות התנהגות שהתחנכנו על פיהם בצה"ל – הם נכס צאן ברזל לכולנו.

מרכין ראשי בפני המשפחות השכולות שאיבדו את היקר ביותר שלהם. הנופלים הרבים, בגבורתם מבטיחים לנו את החיים. כולנו מצווים לשמר את מורשתם.

מתפללים שהחטופים אשר נמקים במנהרות עזה, ישובו במהרה אל משפחותיהם. ישיבו לנו את חללינו על מנת נביאם לקבר ישראל.

עבור חיילינו שנלחמים גם ברגעים אלו בדרום, בצפון, ביהודה ושומרון, עבור כל כוחות הביטחון באשר הם, כולנו מתפללים שישובו לביתם בשלום. אני מייחל שכל רבדי החברה שלנו יהיו מלוכדים ומאוחדים.
כוחנו ועוצמתנו – באחדותנו.״

עזריאל מספר על התייצבותו בבסיס חיל האוויר ב2023 כדי להתגייס ◄ צפו

שירה בזיכרון בסלון ◄ צפו

זיכרון בסלון 2024

ב-1 במאי 2024 הוזמן עזריאל לספר את סיפורו במרכז פסג"ה בחיפה בפני עשרות מורות ומורים במסגרת מיזם 'זיכרון בסלון'. בהרצאתו הבנויה היטב, גולל עזריאל (עזי בפי מקורביו) בן ה-87 את סיפורו בתקופת השואה. לאורכה שזר כהרגלו מסרים של העצמה המשמעותיים כל כך בימים אלה ונטיעת ציונות בקרב קהל שומעיו המרותק.

את הערב, אותו הנחתה יעלה אסטרוגנו, מובילה פדגוגית במרכז פתחה ד'ר ענת הלל, מנהלת המרכז במסר של תקומה ותקווה. את הערב ליווה הרכב קולי מקונסרבטוריון קריית ים בניצוחה של אינה קורצקי.