באנר גורדון 230524

גופת גבר נפלטה לחוף מרידיאן בחיפה

(חי פה) - הים היה סוער בחיפה ביום ו',...

שידור חי ◄ הפגנה בחיפה – מוצ"ש 25/5/24

(חי פה) - צפו בשידור החי מההפגנה במרכז חורב....

מגדל הנביאים בהדר הכרמל – תקווה נכזבת

מגדל הנביאים שוכן בקצהו הצפוני של רחוב הנביאים, מרחק...

מטען חבלה במשקל של 2 ק"ג חומר נפץ נתפס בחיפה

מהמשטרה נמסר לחי פה תאגיד החדשות: מטען חבלה רב עוצמה,...
באנר גורדון 230524
באנר קריית אתא עצמאות 080524
באנר - צעדת קריית ביאליק ה-41 - שבת, 1/6/24 - רחב

מגדל הנביאים בהדר הכרמל – תקווה נכזבת

מגדל הנביאים שוכן בקצהו הצפוני של רחוב הנביאים, מרחק...

בן שמיח או פשוט משיח – אמן קירות קלאסיים

אומנם בן לא נולד בחיפה, אבל הוא הכי חיפאי...

היצורים הימיים בריף בת גלים • מתנות יום הולדת מאהוב ליבי

מאי, חודש יום הולדת וים מתנות מאהוב ליבי, הכחול...

הפירמידה של מאסלו והמציאות בשנת 2024 • חוסר בטחון וצורך במנהיגות ראויה

אברהם מאסלו, פסיכולוג חברתי יהודי אמריקאי שחי בתחילת המאה...

עשייה מאהבה ללא תנאי • האגודה למען החייל

מאז ה 10 לאוקטובר האגודה למען החייל באזור חיפה,...

"ליטל דרלינג", הקול של ג'ון היה צרוד וכואב, "מיי ליטל ליטל דרלינג…" • פרק 12 בספר 'בת מספר 4' • לילי מילת

ממתק לשבת • פרק 12 מתוך הספר 'בת מספר 4' ○ לילי מילת

בדרך להחלמה יש תמיד נסיגות. אף פעם לא נדע איזה טריגר הפעיל שוב את מה שניסינו להדחיק. אני מאמינה שלכל אחד מאתנו יש צל כלשהו שמלווה אותו, לעיתים הוא הופך למקור החוזק שלנו ולעיתים הוא מאיים לקחת מאתנו את אור השמש. אי אפשר לחיות חיים שלמים בלי שיקרו לנו דברים. אחד הקשיים הם דווקא אחרי "שעברנו את זה", אחרי שהתגברנו ואנחנו שוכחים ולפתע, זה תוקף. אולי התקף החרדה ששכחנו ממנו כבר שנים רבות או ביעותי הלילה שסבלנו מהם בילדות. וזה מגיע כאילו משום מקום ותופס אותנו לא מוכנים, כמעט מעליב כשזה קורה.

ובספר שלנו, בת מספר ארבע, הילה כבר לא מתעוררת בלילות זועקת לעזרה, היא כבר סומכת על ג'ון ומרגישה בטוחה, לפחות בין כתלי המנזר. ואז זה קורה. בשלב זה של הסיפור אנחנו לא יודעים מה הטריגר שהפעיל את הסיוט הלילי של הילה. אולם, בניגוד לערב חג המולד, כמה חודשים קודם לכן, גם בספר כמו בחיים הגענו לחודש מאי וכמו מזג האוויר כך גם מערכת היחסים בין ד"ר בל למטופלת שלו השתנו. אולי יש נסיגה, אבל היא לא תחזיר את הילה למקום האפל בו הייתה, לא כל עוד זה תלוי ברופא שלה. 
קריאה נעימה.


בדרך אל החורשה הקסומה (צילום: לילי מילת)
בדרך אל החורשה הקסומה (צילום: לילי מילת)

פרק 12

כמו בסיוט חוזר, כמו בערב הראשון של מיסת חצות, כשהוזעק לראשונה אל חדרה, הילה הייתה קשורה למיטה בידיה, ברגליה ובבטנה, זועקת ומנסה להתפתל תחת כבליה. הוא הצליח להבין את המילים אימא, די, כואב. תפסיק. בבקשה.

בניגוד לערב הראשון, עכשיו ידע מי האישה במיטה וכמה הניסיון של אחיות המנזר לעזור לה היה רחוק מלהועיל.

"החוצה, האחות קתרין. תשאירו אותי עם הילה, בבקשה." נראה שהיא עמדה למחות אך הביטה שוב בהילה, המהמה בצער וסגרה את הדלת מאחוריה.

ג'ון מיהר למיטה. רותח מזעם מיהר לשחרר את בטנה הקשורה, את רגליה ואת ידיה. לא היה לו אכפת שבעטה בו והכתה בידיה על חזהו כי בניגוד לערב הראשון, ידע שתכיר אותו, את ג'ון. הוא אחז בה ולא התרחק. "ליטל דרלינג, די, די, אני כאן, שום דבר לא יצליח לפגוע בך, ששש," המשיך לדבר אליה באנגלית, בשקט, ליד אוזנה. היא הפסיקה לדבר כמעט מייד, אבל גופה לא שקט. הוא החל לשיר בשקט באוזנה "Here comes the sun, little darling." גם כשנרגעה דמעותיה לא פסקו, החולצה שלו כבר הייתה ספוגה, אבל הוא לא הרפה. גם שנצטרד קולו המשיך לדבר אליה, לשיר, ללחוש, לאשר לה שהיא בזרועות בטוחות. כשנרדמה כיסה אותה ואז ישב והביט בה. פניה היו מעוותות בצער גם כשישנה עמוקות.

ג'ון פקח עין כשהרגיש שמניחים עליו משהו. שמיכה. הוא נזכר מייד היכן הוא נמצא ולא מיהר להתרומם. קרני שמש חדרו מבעד לווילונות חדרה של הילה, ומבעד לדלת היה אפשר לשמוע את תכונת המנזר. שיחות האחיות, צעדים. כה חזק ישן?

הילה התיישבה על מיטתה מולו והוא החל להזדקף באיטיות בכיסאו כדי לא להבהיל אותה. כשעיניו פגשו בה לבסוף, כמעט נאנק בקול למראהּ. עיניה היו נפוחות, בניגוד לימים אחרים שהיו פקוחות לרווחה, בולעות את העולם במבטה הסקרן. עיניה, שיותר פעמים ממה שרצה להודות היה מוכן להיטמן בצבע האדמה שלהן, היו לכדי סדק צר ומסוגר.

"אני אף פעם לא אהיה בסדר, ד"ר בל. מקולקלת. בדיוק כמו שאימא שלי אמרה עליי תמיד."

רגשות סותרים התעוררו בו. תרעומת שהיא קוראת לו ד"ר בל, ולא ג'ון, ואחר כך פליאה והתרגשות. זאת הפעם הראשונה שהיא מדברת על משהו שאינו כללי, באנגלית.
הפעם הראשונה שהיא רוצה שיבין.

"בואי." הוא החליט, וקיווה שלא יתחרט על כך. כבר לא יכול היה לראות את חיוורונה מחודשים בלי שמש ישירה. הגיע הזמן. 

הם יצאו מפתח המנזר והילה פנתה ימינה, אל הגינה. ללא מילים לקח ג'ון את ידה ומשך אותה לכיוון השער הראשי של המנזר. "מה אתה עושה, ג'ון?" הוא המשיך ללכת ולא ענה לה, וכשעמדו בפתח קפאה במקומה ולא נתנה לו למשוך אותה החוצה. "לא," זו הייתה לחישה. לחישה מפוחדת שגרמה לו לעצור ולהסתובב אליה במהירות.

"אנחנו יוצאים היום, הילה, הגיע הזמן." היא רק נענעה בראשה שוב ושוב, כאילו הייתה בטרַנס מתמשך. "אין לך מה לחשוש, לא נלך רחוק, רק צריך לעבור לצד השני של הכביש."
"אתה לא מבין," אמרה לו באנגלית ואז המשיכה בעברית והוא הבין רק את המילים כאן, הוא, לא.

"הילה, תקשיבי לי. אף אחד לא יפגע בך כשאת איתי. אף אחד. תני לי לקחת אותך לטיול. זה יעשה לך טוב, אני מבטיח, ואם לא, נחזור מייד."
"למה? למה זה חשוב לך כל כך? מה אכפת לך? טוב לי כאן בתוך המנזר, אני לא רוצה לצאת."
"זה חשוב. את חייבת לחזור לחיות. אני רוצה שתוכלי לצאת לטייל ולשחות בים, ולעבוד וללמוד וכל מה שבחורה נורמלית בת עשרים עושה."

"אתה עוד לא הבנת שאני לא נורמלית, ג'ון? מתי תקבל את זה? נולדתי מקולקלת וזה מה שקורה לילדות פגומות."

עכשיו היא כבר עצבנה אותו ממש. הוא תפס את פניה בשתי ידיו, נעץ בה את מבטו ולא נותן לה להתחמק ממה שיש לו לומר. "עכשיו תקשיבי לי, ותקשיבי טוב. את לא מקולקלת. את לא פגומה. את כן נורמלית, ותכניסי לך לראש שאני אף פעם לא אקבל משהו אחר. אני אף פעם לא אוותר. ואת כן תבואי איתי עכשיו. בבקשה, הילה."

הילה ניערה את עצמה ממנו והסתובבה חזרה לתוך המנזר. ג'ון גנח בתסכול, נשם נשימה עמוקה וחזר אחריה. הוא הלך לאיטו, מנסה לחשוב מה כן לעשות. היה ברור שמה שחשב לנכון, לא היה נכון. במרפאה התיישב בכבדות ליד שולחנו והניח את ראשו היגע על כפות ידיו.

"לא עכשיו, בבקשה, האחות קתרין," אמר מבלי להרים את ראשו. הוא שמע שנכנסה למרפאה והדבר האחרון שרצה לשמוע היה איך הוא לא צריך להיקשר להילה, ושילך לכנסייה לישון.

"חשבתי שאנחנו יוצאים לטיול, ד"ר בל." קולה עורר אותו לגמרי. כובע מצחייה הצל על מחצית מפניה, שערה הארוך היה חבוי תחתיו, ואף עיניה הסתתרו מאחורי זגוגיות משקפי השמש השחורים שהרכיבה.

ג'ון התרומם לאיטו ואפילו לא ניסה להסתיר את החיוך שהתגנב אל שפתיו. הוא לקח את הגיטרה שהייתה מונחת בפינת המרפאה והחווה בידו להילה לכיוון היציאה.
בכל זאת, עצרה בפתח, מהססת. הוא הושיט לימינה את שמאלו והיא אספה נשימה וצעדה איתו לעבר השביל היורד מהר הכרמל אל הים.

הם ירדו מטה, חלפו על פני קפלת המשפחה הקדושה. הוא שם לב שחיוכה, העצור בדרך כלל, נמתח מעט יותר כשנעצרה להביט בים. "עוד קצת למטה." המשיך להוביל אותה לאיטו במדרגות החצובות בהר ונעצר בפתח החורשה הקסומה, שמח שהוא זה שמראה לה אותה. הוא נזכר כיצד הרגיש כשעבר כאן לראשונה, כאילו אין קשר בין מה שקורה בינות לעצים לשאר ההר. הוא נעצר כדי להביט בה כשירדה במדרגות אל סבך העצים. זה היה יום חם במיוחד של חודש מאי והוא ידע שכאן יהיה קריר ונעים. 

מקריאה את הפרק שלפניכם בטיול בעקבות הספר (צילום: עופר צור)
מקריאה את הפרק שלפניכם בטיול בעקבות הספר (צילום: עופר צור)

"כאילו עברנו לעונה אחרת," נשמה בהקלה. הוא המשיך מעט למקום שבו רצה לשבת איתה, תחת עצי האורן, שמבעדם נשקף חלון אל חוף הים ואל הכנסייה שבה שהה. "יפה כאן כל כך." היא התיישבה לידו ועיניה התרוצצו בין העצים לים. הוא הוריד את הז'קט וקיפל את שרוולי חולצתו, שם לב שהילה לא הפשילה את שרוולי הסוודר הנצחי שלה. תמיד לבשה אותו ורק בשנתה נשארה בחולצה, תמיד ארוכה, מחזיקה את קצות השרוולים באצבעותיה. 
הוא החל לכוון את הגיטרה. "יש לך בקשות?"

"ליטל דרלינג," אמרה בביישנות. הבחורה הזאת. לרגע היה מוכן להודות בפה מלא שהוא כן שקוע בה, ולא רק בבריאותה.

חיוכו התרחב כששמע אותה מזמזמת איתו את המילים. "יש שיר יחסית חדש של ג'ון לנון, שיצא לאור קצת לפני שהגעתי לישראל, אולי יהיה לך מעניין לשמוע. הוא מדבר על עולם ללא גבולות, ללא דתות, עולם של חלומות מתגשמים. 'דַמְיֵן'[1] קוראים לשיר."
"אולי אני צריכה לדמיין קצת יותר," אמרה כשסיים. "אולי לחלום על עולם אחר מכאן יהיה טוב. כל דבר יהיה עדיף על כאן."
"אבל כאן, ממש כאן, אנחנו יושבים ומסתכלים על הים הכחול, שרים שירים, וזה לא כזה נורא, אני מקווה."
"לא, ג'ון, זה לא כזה נורא כאן, עכשיו." והוסיפה, "אבל זה נורא בכל זמן אחר." 
הוא חיכה שתגיד עוד והיא שתקה.

הדמעות של ג'ון, צולם בטיול בעקבות הסיפור (צילום: עופר צור)

"באמת חם היום," אמרה והפשילה בהיסח הדעת את שרוול יד שמאל. העיניים שלו מייד נורו למקום הזה, שתמיד התאמצה להסתיר, והוא אפילו לא הספיק לחשוב, ודאי לא לעצור בעצמו כשלקח את ידה אליו ובחן את הצלקת הגסה, האדומה ששיסעה את ורידיה מצד לצד. ג'ון התעלם כשניסתה למשוך את ידה ממנו ומייד הפשיל את שרוולה השני ובחן גם את מפרק כף יד ימינה, אולם שם לא היה דבר. הוא ידע שניסתה. הוא ידע. האב פרנסיס אמר לו. אולם לא אמר איך וג'ון הניח שניסתה לבלוע כדורים.

עתה אחז בידה המצולקת בשתי ידיו, ולא שעה לבקשותיה לשחרר אותה, אפילו כששמע אותה בוכה. הוא פשוט לא הצליח לשכנע את עצמו להניח לה. כל הזמן דמיין אותה מבצעת את החתך הזה, מבתרת את עורה בסכין, אולי באולר.

"ג'ון, בבקשה," לחשה לו והוא איכשהו הצליח לנתק את עיניו מהצלקת ולפגוש את עיניה הבוכות. גם עיניו נצצו מדמעות. 

"ליטל דרלינג," הקול שלו היה צרוד וכואב, "מיי ליטל ליטל דרלינג," הוא הרים את מפרק כף ידה אל פיו והניח את שפתיו בעדינות על גסות הצלקת.


[1] "Imagine", ג'ון לנון, 1971.

צרו קשר עם חי פֹּה: בוואטסאפבמייל

לילי מילת
לילי מילת
חיפאית שמצאה את ביתה בקיבוץ ליד הכנרת. אוהבת קפה, ים, אנשים ותרבויות. יועצת פנג שואי וסופרת. עובדת על למצוא את הדופק הסדיר והמשתנה בבתי המגורים ובסיפורים. סיפורים קצרים פרי עטה, באנגלית ובעברית, פורסמו באסופות שונות וברחבי הרשת ואף זכו בפרסים. ספריה: בית התאומים המסתובב (הוצאת סער), כלת הים (הוצאת מטאור), בת מספר ארבע (הוצאת מטאור). לקריאת סיפורים קצרים והיכרות נוספת, בקרו באתר הבית של לילי: קישור

כתבות קשורות לנושא זה

4 תגובות

הכתבה נעולה לתגובות. ניתן לשתף ברשת באמצעות כפתורי השיתוף

כל הכתבות בחי פֹה

הדגים שאנו אוכלים – איך בוחרים דג טרי בשוק ונזהרים מסיכונים שבקניית דגים מקולקלים

מאז ימי קדם, האדם חי מציד ומדיג. בחלוף השנים, עם הגידול האדיר באוכלוסייה בעולם, עלתה הצריכה באוכלוסית הים ושטחי הים החלו להיות מנוצלים לצרכי...

התפרעות אוהדי הכדורגל: עשן כבד ביציע • הדרבי החיפאי בסמי עופר הופסק

(חי פה) - ברגעים אלה (שבת, 25.5.2024) בדרבי החיפאי, נזרקו ביציעי המגרש באיצטדיון ע"ש "סמי עופר" בחיפה האבוקות הירוקות. המשחק הופסק לדקות ספורות. נדמה...

שידור חי ◄ הפגנה בחיפה – מוצ"ש 25/5/24

(חי פה) - צפו בשידור החי מההפגנה במרכז חורב. מוקדם יותר התקיימה צעדה ממרכז הכרמל ועד צומת חורב. הודעת מטה "מחאת העם חיפה" חיפאיות וחיפאים, תושבי...

תאונה עם חזיר בר בחיפה – אזהרה (!) הוידאו קשה לצפיה

(חי פה) - מכת חזירי הבר בחיפה - לחי פה מגיעים דיווחים על תאונות בין כלי רכב, כמעט מדי שבוע. שמאי הרכב מדווחים לחי...

גופת גבר נפלטה לחוף מרידיאן בחיפה

(חי פה) - הים היה סוער בחיפה ביום ו', 25/5/24. בשעות הערב התנשאו הגלים לגובה של כ-150 ס"מ והזרמים היו חזקים מאד. סביב השעה...