זו הזדמנות שלנו להשמיע את הקול האותנטי שלנו החיפאים והחיפאיות, לכתוב ולקרוא את המידע מהשטח. איני מכירה עוד גוף כזה ברחבי הארץ.
אנו צרכני תקשורת מבחירה וגם שלא מבחירה. אנו זקוקים לתקשורת שתספר לנו אודות האקטואליה, הסיפורים הגדולים והמקומיים, הנושאים המשמעותיים לחיינו ואפילו רכילות. הכל מצטרף לשיקוף של המציאות בה אנו חיים. אך האם מדובר במראה המשקפת את המצב האמיתי או במראה מוטה? כזו שמעוותת את התמונה לטוב ולרע, על פי אינטרסים אישיים?
השבוע נערך במשכן הכנסת כנס בחסות השדולה לחופש הביטוי והעיתונות, בראשה עומדת ח״כ קסניה סבטלובה, ו״העין השביעית״, פורטל המבקר את התקשורת ובו כותבים מומחי תקשורת, מובילי דיעה, עיתונאים וגם אני זכיתי להמנות בין כותביו. בעיקר בנושאים חיפאיים.
הכנס דיבר על הצורך בחיזוק מעמד העיתונאים למען תקשורת בלתי תלויה.
רק לאחרונה ראינו כיצד בתיק 2000 הקרוי גם פרשת ביבי – נוני, מתקיים קשר הסותר כל כלל של עיתונות הגונה, בין מו״ל ובעלים של עיתון וגוף תקשורת עוצמתי לבין ראש הממשלה הדורש סיקור חיובי בתמורה להבטחות שונות. הפרשה מחדדת את המציאות בה נתונה התקשורת הישראלית כולה.
את הכנס פתחה השופטת דליה דורנר, נשיאת בית המשפט העליון (בדימוס) וכיום מכהנת כנשיאת מועצת העיתונות. דורנר דיברה על חופש הביטוי והעיתונות ההולך ומצטמצם: ״ אנו עומדים בפני סכנת עיתונות המנוהלת על ידי בעלי הון ובעלי אינטרסים פוליטיים הנסמכים עליהם. יש צורך הדחוף בחקיקה המגינה על חופש הביטוי וחופש העיתונות, חיזוק מעמד העיתונאים המוצאים עצמם נתבעים השכם והערב תביעות שתיקה בידי אלו שהביקורת לא נעימה להם והממון בידם.״
ח״כ קסניה סבטלובה, ראש השדולה למען חופש הביטוי והעיתונות אמרה: ״אנו בעידן שבו הרשתות החברתיות מכתיבות כללים אחרים, המדיה המשתנה הקטינה באופן ניכר את תקציב הפרסום הדרוש להמשך קיומם של אמצעי תקשורת. גופי תקשורת גדולים נקלעו לקשיים ואחת כמה וכמה הרשתות הקטנות ובעיקר המגזריות הפונות לקהלים נקודתיים על פי מיקום גאוגרפי או השתייכות לשפה או מוצא. החלשים קורסים וקבוצות מגזריות נותרות ללא מענה של תקשורת המותאמת להם״.
בין המוזמנים לכנס היה גם גדי וילצ׳רסקי, הקומיקאי שאנו מכירים אותו כמותג המזוהה עם ולבוש תמיד בטי שירט שעליה כתוב: ״חיפה -לחיפאים״. גדי תומך במאבקים חיפאיים רבים ומשמש כמקדם התודעה שלהם. הוא דיבר על היכולת של השטח להפעיל דרכי ביטוי משלו ועל האחריות שצריך להפעיל גם במקום הזה כדי להיות אמינים ואפקטיבים.
במאמרי אחדד שני דברים: נושא מצב העיתונות המקומית והאוריינות התקשורתית-היכולת של הקורא/ת הממוצע להבין את התכנים אותם הוא צורך בתקשורת.
אודות העיתונות המקומית דיבר זאב ינאי, יועץ תקשורת וניהול מאבקים ומשברים. ינאי נגע בנקודה הכואבת של מצב התקשורת המקומית. לדבריו, זו נזקקת לפרסום כחמצן לקיומה. הרשויות המקומיות והעיריות מחזיקות בידיהן תקציב ציבורי גדול לפרסום. למעשה התקציב פרסום הגדול ביותר בגבולות העיר בה קיים אותו מקומון. שני הגופים מבינים את כללי המשחק: אני אפרסם ואזרים כסף ואתה תחסוך במילים ביקורתיות.
הכסף הוא כסף ציבורי. הכסף של כולנו-התושבים וכך העירייה מנהלת את תדמיתה החיובית בכספי התושבים שצריכים בעצם לראות את האמת לאמיתה. לא רק בפרסומים מטעמה אלא גם דרך התקשורת המקומית שצריכה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה-לטובת תושבי המקום.
אין להטיל דופי חלילה בעיתונאים רבים במקומונים העושים את עבודתם נאמנה וחשים תחושת שליחות. הם רוצים להביא את הדברים לידיעת הציבור באופן הכי נאמן שיש. אולם לעיתונאים והעיתונאיות יש עורכים ומנהלים אשר עושים את השיקולים שלהם, ולא פעם מאמר או סיקור לא מגיע לכדי פרסום בגלל אותם שיקולים. התסכול של העיתונאים והעיתונאיות הוא גדול אבל הם גם צריכים להתפרנס.
לכן חשוב לחדד את האוריינות התקשורתית, את יכולת ההבנה של המידע המובא לידיעתנו: האם הוא משרת את מאן דהוא? האם נראה לנו מוזר שמידע מסויים נעלם במקומון אחד ומופיע בשני או שהפער בין הסיקור של אותו מקרה הוא שונה באופן מוזר? האם לא מוזר שלראש עירייה יש שעות שידור ברדיו בהן הוא מפאר את מעשיו? מדוע זה קורה כך? מי הבעלים של אותו רדיו והיכן אנו פוגשים אותו בעוד מקומות במציאות הממסדית העירונית?
האם המילים בהם משתמשים בכותרת ובכותרת המשנה מנווטות את תודעת הקוראים והקוראות לתמוך בראש העירייה ולראות בו כל יכול או איש רב פעלים, למרות שבפועל אנו מתלוננים על בעיות קשות שאין להן מענה בפועל?
כמה מילים חמות ל״חי פה״, הפורטל המקומי שמזמין את תושבי חיפה לכתוב בו.
למען השקיפות, כתבתי בו בעבר כחברת צוות ונהניתי מחופש כתיבה מלא. מאמרי הציפו נושאים חיפאיים מובהקים ושיקפו את מצב העיר, כשלי הניהול העירוניים, ביקורת קשה על שכבת הניהול ויונה יהב בפרט. מעולם לא נאמר לי להרפות או להחליש את הביקורת. להפך, מאמרים אלו זכו לחשיפה גדולה במיוחד כי מסתבר שהציבור היה צמא לקרוא ביקורת המהווה תשובה לשביעות הרצון העצמית הניבטת מהפרסומים העירוניים כמו העירונט, (אותו אני מכנה פראבדונט) או מכתבות רבות בתקשורת המקומית.
חי פה ניזון אמנם מפרסום אבל קם כיוזמה עצמאית של נגה וירון כרמי, במימון עצמי וכך הוא מתקיים. הכוח הגדול שלו הוא ביכולתו לספק לתושבי ותושבות חיפה את היכולת לכתוב בו מטעם עצמם. הוא למעשה המקומון הכי דמוקרטי שקיים היום בחיפה. אולי גם בארץ.
זו הזדמנות שלנו להשמיע את הקול האותנטי שלנו החיפאים והחיפאיות, לכתוב ולקרוא את המידע מהשטח. איני מכירה עוד גוף כזה ברחבי הארץ.
אנו, תושבי חיפה, צריכים לקחת את ההזדמנות הנפלאה הזו ולהפוך אותו לגוף התקשורת הנצרך ביותר על ידינו. מגיע לנו החיפאים והחיפאיות תקשורת המעניקה לנו את התמונה האמיתית של מצב חיינו, בעיר שאנו אוהבים ורוצים לחיות בה חיים הוגנים ומתגמלים.
[bs-thumbnail-listing-1 columns="1" hide_title="1" count="1" post_ids="21578" bs-show-desktop="1" bs-show-tablet="1" bs-show-phone="1" paginate="none"]
[bs-thumbnail-listing-2 columns="4" title="תקשורת מקומית בחיפה" tag="260" count="4" pagination-show-label="0" pagination-slides-count="3" slider-animation-speed="750" slider-autoplay="1" slider-speed="3000" bs-show-desktop="1" bs-show-tablet="1" bs-show-phone="1" paginate="slider"]
