הפתעה בליל הסדר • סיפור קצר

מה נשתנה הלילה הזה

השנה התארחנו בסדר הפסח אצל חברים. את הערב פתחנו, ברוח הזמן, בקריאה במגילת העצמאות. ואז, כאשר חזרנו לנוסח המקורי שלשמו נתכנסנו, תחב  מישהו לידי "הגדה של פסח" במהדורה שלא הכרתי.

קראנו בגבורה את הטקסטים המלאים (חלקם מלאי השראה, חלקם פחות), ואז, בסיום קריאת ההגדה ("חסל סדר פסח כהילכתו…"), גיליתי בנוסח שבידי מספר שורות שמשכו את עיניי.

זה היה כאילו נתקלתי בידיד ותיק, ולא יכולתי שלא לחוש שמחה ולחייך.

הייתי מעט מופתע. השתתפתי בחיי כבר בעשרות רבות של לילות סדר, ולא זכרתי שאי פעם נתקלתי בפיסקה הזאת בהגדה.  

חשבתי שאולי הסיבה לכך היא שלא כל שנה אנחנו מצליחים לצלוח את המסמך הזה (המייגע משהו, יש להודות) עד סופו, ולכן פניתי אל היושבים משני צדדי, ובדקתי אצלם.

שום דבר. הפיסקה הזאת, המוכרת לי כל כך, הופיעה רק בנוסח שבידי, כאילו מישהו שלח אותה אליי בדיוור ישיר.

האמת שהתרגשתי קצת.

העברתי את ההגדה לבני הבכור, שישב לצידי, וביקשתי מכולם להקשיב.

מבני ביקשתי שיעזור לי ברמז אם אכשל, ואז פתחתי וציטטתי בעל פה את הפיסקה הזאת – מזמור קכ"ב מתהילים:
 "שיר המעלות לדוד…"
לא היה צורך ברמז. השלמתי את ציטוט המזמור ללא טעות.

זכרונות רחוקים

 שמונה שנות ה"יסודי" עברו עליי בבית הספר "גאולה" בחיפה.

כאשר עלינו, חבריי ואני, לכיתה ד', קיבלנו חותמת רשמית להשתייכותנו לשכבה הבוגרת, ועברנו לבניין הראשי של בית הספר.

עזבנו גם את החצר הקטנה של ילדי כיתות א'-ג', אליה נאסר עלינו מעתה להיכנס, וכעת שימשה אותנו בהפסקות החצר התחתונה, הגדולה יותר.

כל בוקר נהגנו להתאסף בחצר למסדר הבוקר היומי, שנפתח בדברים מפי המנהל מר צוער, איש נמוך קומה, קירח ומטיל אימה.

המנהל צוער

מר צוער נהג לעמוד, מורם מעם, מול המיקרופון שהוצב במעלה המדרגות שהשקיפו על החצר, והפליא להוכיח את צאן מרעיתו בדברים קשים, ולגעור בנו על התנהגותנו הלא ראויה.

משנסתיים מופע התוכחה, הייתה אחת התלמידות מן הכיתות הבוגרות תופסת את מקום המנהל מול המיקרופון, ומקריאה, ברגש רב, מזמור כזה או אחר מתהילים. מזמור קכ"ב היה מאלה שזכו להשמעות הרבות ביותר.

התוצאה הייתה שמזמור קכ"ב לא עזב אותי מאז. הוא נשאר תקוע במוחי, ולעיתים אף משרת אותי בדרכים בלתי צפויות.

לפני מספר שנים, נקלע בדרכי אברך תמהוני, שניסה לשכנע אותי להניח תפילין ולשוב לדרך ישראל סבא. כיוון שאצה לי הדרך, וחיפשתי דרך להיפטר מן הטרחן הזה, פצחתי בציטוט מלא רגש של מזמור קכ"ב מתחילתו ועד סופו.

האיש הקשיב לי בפה פעור, ואחר כך לחץ את ידי, הסתובב, והלך משם, כשדמעות זולגות מעיניו.

בשיעורי התנ"ך למדתי לאהוב גם פרקים אחרים, אבל למזמור קכ"ב התחברתי במיוחד.

תהילים קכ"ב

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד.
שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית יְהוָה נֵלֵךְ.
עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם.
יְרוּשָׁלַ‍ִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו.
שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם יְהוָה.
כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִיד.
שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָ‍ִם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ.
יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ.
לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ.
לְמַעַן בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.

בשערי ירושלים

אינני פרשן מוסמך של המקרא, וכל מה שאני כותב כאן הוא מתוך החיבור האישי והפרטי שלי אל הטקסט היפהפה הזה.
בדמיוני, תמיד שמתי את המילים האלה בפי נער צעיר (כפי שהייתי אני כשפגשתי בהן לראשונה), המאושר לגלות שהשנה יצטרף לאביו, ויעלה, לראשונה בחייו, לירושלים.

עם זאת, תמיד תהיתי באילו "מעלות" מדובר.

לפני שנים, הגעתי לסיור בחפירות "עיר דוד" בירושלים, וראיתי חלקים מגרם המדרגות האדיר שהוביל ממעיין השילוח אל בית המקדש שלמעלה.

ואז הושלמה התמונה:

הנער הזה שלי צועד לו בין עשרות אלפי הולכי הרגל, שעולים בגרם המדרגות הענק, ומשתאה מיופיה של ירושלים הבנויה.

ובליל הסדר הזה, כאשר קראתי את המילים המופלאות הללו, לא יכולתי שלא לחשוב על עצמי, לפני מספר שבועות, צועד בנסיבות דומות, אחד מעשרות אלפים, ועולה בגרם מדרגות ענק אל מקדשי הדמוקרטיה שלנו בירושלים, "כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט, כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִיד".

ולא נותר לי אלא להתפלל עם כולנו:

"שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָ‍ִם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ.
יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ.
לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ.
לְמַעַן בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ"

ואני אינני אדם דתי, רחוק מאוד מזה…