(חי פה בסיפורים) – יצחק טויטו • מחבר "לאסוף מתנות מהרצפה" ו"הצלפת שוט" – שראה אור לאחרונה
מעמד הרחוב
"ביי, אני הולך ברגל." אמרתי לחבריי שפנו אחר הלימודים לתחנת האוטובוס.
הם לא שאלו, לא תהו, ולא הרימו גבה, הם כבר יודעים, גם היום אני בדרך לדייט שלי.
אחרי דייט ראשון מוצלח לא מנתקים, ממשיכים אל הבא. ככה זה, לא?
אתמול זה היום של רחוב החלוץ, העממי, היום החלטתי ללכת על היותר יוקרתי, רחוב הרצל.
יוקרתי זה יחסי, ולא בגלל החרוז.
בכלל, בחיפה המחולקת באופן גס לשלושה חלקים, עיר תחתית, הדר וכרמל, עניין היוקרה
מאד ברור ותחום. ככל שטיפסת לכיוון ההר כך גם טיפס המחיר של כל דבר שתרצה.
ובאופן פלאי, גם הדר המצויה באמצע, הרחוב התחתון שבה, נחשב עממי לעומת אחיו המקביל
שמעליו – הרצל. אלא שגם זה הרכין ראש בפני אחיו שמעליו – נורדאו.
ככה זה בעיר שלנו, הגובה כן קובע.
אבל מה לי ולענייני מעמדות הרחובות. בסך הכל, להאזין למנגינת העיר באתי.
זה לא היה בחומר של ביולוגיה
צעדתי ברחוב יל"ג.
מימיני בית הספר 'אליאנס', שלימים שינה צורה והיום הוא סניף של קופת חולים. קצת אחריו בצד שמאל בית הספר 'עציון'.
כמה דקות לפני שחלפתי על פני אותו 'עציון', הלב היה מחיש את פעילותו. וזה בהחלט לא מפני שליבי שש לכל ספסל לימודים שנקרה בדרכו.
זה היה בגלל הקולות ולפעמים גם המראות שעלו מהמקום. 'עציון' היה בית ספר לבנות.
לא זוכר שלמדתי בשיעור ביולוגיה כלשהו שאלה יהיו תגובות הלב של בעל חיים מהסוג שלי כשיעבור
ליד המקבילה שלו. אז מה אם הן מדי פעם קורצות, שולחות מילה או שתיים שנשמעו כמחמאה, או קוראות לי להתקרב.
אין סיכוי. התביישתי. לא יודע איך בכלל מדברים איתן, זה לא היה בשיעור ביולוגיה.
גן בנימין
לפני קולנוע 'רון' פניתי שמאלה במעלה רחוב סוקולוב, חלפתי על פני הקולנוע הקטן, מן קולנוע בוטיק שהתהדר, אם אני לא טועה, בשם מקורי במיוחד – 'חיפה', ואז, ימינה להרצל. לקלאסי.
עברתי את הרחבה שממנה אפשר לרדת במדרגות לרחוב החלוץ ולשוק תלפיות וצעדתי בהרצל לכיוון הנביאים תוך שאני נושם את המראות, הריחות והקולות.
נכון שגם רחוב הרצל הומה עוברים ושבים, אך משום מה הפעילות שם הייתה תמיד פחות תזזיתית, פחות רועשת, בניגוד לאחיו העממי, שנמצא כחמישים מטרים מתחתיו, או שאולי זה אצלי בראש. אבל זה כבר לשיעור פסיכולוגיה.
למרות שלא יכולתי לראות אותו ידעתי שגן בנימין, נמצא במקביל אלי ולמעלה, ברחוב נורדאו. החבר'ה אומרים שמסתובבים שם אנשים מיוחדים. כששאלתי איזה סוג של אנשים, הבנתי מתשובתם שאלה חבר'ה שאם הם היו עוברים ליד בית הספר לבנות – 'עציון', ליבם לא היה מחיש את פעימותיו.
אגרוף הברזל
לאורך הרחוב דוכני מפעל הפיס, קיוסקים, חנויות נעליים, בגדים ועוד. קצת לפני בית כנסת שנמצא מימיני ורגע לפני קולנוע אורה, הייתה חנות הנעליים 'הֵרְץ'. היא לא הייתה מנוקדת ואני קראתי לה בטעות – 'הָרָץ'. אולי כי המוח המשובש שלי קישר בין פעולת הריצה לנעליים.
אבל זה כבר לשיעור דקדוק. נו, טוב, לא בטוח.
קצת הלאה ומעבר לכביש הייתה מסעדה בסגנון רומני, הונגרי, או פולני, או מתפוצה דומה. מעולם לא נכנסתי לשם אבל יכולתי לראות דרך חלון הראווה את המסובים לשולחנות המרובעים הקטנים שהיו מכוסים במפות משובצות בצבעים שונים. וזה כשלעצמו נתן כיוון משוער להרכב התפריט.
אחלה ריחות פרצו החוצה משם.
קולנוע 'אורה' מימיני. כרזת הפרסומת לסרט שיגיע בקרוב תפסה את תשומת ליבי.
'אגרוף הברזל', הדהדה הכותרת מעל מלוכסן עיניים שנראה כמעופף באוויר והניף חרב, גבוה מעל ראשו. בהמשך הכרזה, מתחת לתמונת העפיפון נכתב: 'אחרי שתראו את הסרט הזה, תשכחו מכל סרט פעולה אחר'. ומכיוון שגם אני וגם אחי אהבנו אקשן טוב, הלכנו לראות את הסרט.
הכל שם היה דחוס. איומים במבטא סיני, בעיטות נוסח יפן, צעקות מקפיאות דם ויללות אָה לָה ברוס לי. כשיצאנו מהקולנוע, הבטנו זה בזה ופלטנו פה אחד: שכחתי כל סרט פעולה אחר.
הסמויה
בלי שהרגשתי, כבר הייתי קרוב למעבר התת קרקעי המפורסם. קצת לפניו הייתה חנות שעונים וחנות לבגדי גברים. שתי החנויות נראו יוקרתיות ויקרות להחריד.
השעון שכיכב בחלון הראווה היה 'אומגה'. הוא נחשב לטופ שבטופ. לא פלא, הוא היה אמין ומדויק, אבל מה שהפך אותו לסלב לוהט, היה שון קונרי.
באחד מסרטי ג'יימס בונד המצליחים, המצלמה התעכבה על שרוולו המופשל של סוכן הוד מלכותה, וחשפה את השעון לשבריר שנייה. זה הספיק. לא עבר זמן רב מאז הקרנת הבכורה בחו"ל ו'אומגה' הפך לשעון הנחשק בעולם. מי לא רוצה להיות בונד. ג'יימס בונד.
ושיהיה מנוער, לא מעורבב. (למביני דבר בלבד).
ויתכן ששם נוסדה הפרסומת הסמויה, שייתכן ששאבה את הרעיון על דרך השלילה.
מאיפה? מ'חלף עם הרוח'.
שם, באחת הסצנות הוריד הגיבור, קלארק גייבל, את חולצתו וחשף גוף נטול גופייה. נו, אתם יודעים, הגופייה הזאת ללא שרוולים שבתי מכנה אותה – גופיית אבא מכה.
למחרת, צנחו מכירות הגופיות שהיו עד אותו יום חלק לבוש הכרחי, בכזו דרסטיות, שמפעלים קרסו או צמצמו את הייצור עד למינימום. ואם זה עובד כך, אין סיבה שלא יעבוד גם הפוך.
וזה עבד מצוין.
אָנְדֶר זֵה בלפור
לפני המעבר התת קרקעי, באחת הפינות כשגבה נשען על הקיר, ישבה אישה מוכת גורל.
הנחתי מטבע בקערה שלפניה והמשכתי. היא אפילו לא הרימה מבט. בצאתי מהמעבר בצדו השני ישבה מוכת גורל אחרת עם תינוק או תינוקת בידיה להדגשת מכת הגורל, בבגדים בלויים נשענה על הקיר ונעצה עיניים ריקות בנקודה עלומה כלשהי. גם היא זכתה למטבע.
שנים רבות אחר כך פורסם כי נעצר קבלן קבצנים מהצפון, שמדי יום פיזר את 'עובדיו' ברחבי העיר ואסף אותם לקראת ערב.
העפתי מבט אל שעון הקיר הגדול שמעל קפה 'שניר', חלפתי על פני 'פרחי גינצבורג', ונעצרתי כמה דקות כמו תמיד, מול חלון הראווה של החנות האולטימטיבית – 'דן גבריאלי'. יפה שם.
גמעתי כמה לגימות מים מהברזייה העגולה שברחבת בית הקרנות והמשכתי במורד הכביש לכיוון הנביאים.
שנה טובה על כרטיס
עמדתי בכיכר הגדולה (מסריק), ברמזור מול בית הדואר המרכזי, כשגבי ל'קפה ניצה'.
כדרך קבע, חודש לפני ראש השנה, בהרבה מקומות, צצו דוכנים למכירת כרטיסי 'שנה טובה'.
הם נראו כגלויות קטנות. כעין כרטיסי ביקור אקסטרה לארג', מכל המינים והצבעים. עם תמונות או בלי, עם נצנצים מוזהבים או עירומים, מצוירים או צבועים, עם יונת שלום או חייל מחויך במדים. הכל.
הדוכן הגדול, המגוון והמרשים ביותר ניצב מול הכניסה לבית הדואר. אולי כי אחרי שקונים את כרטיס הברכה, קרוב ונוח מאד להכניסו למעטפה המיועדת ולשלשלו לתיבת הדואר האדומה הסמוכה. אולי.
במורד הכביש, רחוב שבתאי לוי. זה לא הכיוון שלי ובכל זאת העפתי מבט מרחוק אל עבר קולנוע 'חן' שניצב כמאה מטרים במורד הרחוב. מאחריו היה מגרש הכדורסל של מכבי חיפה, כשעוד שיחקו במגרשים פתוחים. חייכתי לכיוונו. היה לי רומן איתו, אבל זה סיפור בפני עצמו.
חציתי את הכביש במעבר החצייה לכיוון הנביאים. ממול למעבר החצייה היית רחבה נמוכה מהרחוב ובה חנויות שירות. אחת החנויות הייתה חנות אופטיקה. החבר'ה אמרו שעובד שם מישהו שונה.
איך שונה? מתאפר כאישה ותנועותיו ודיבורו בהתאם. הסתקרנתי.
התקרבתי לחלון הראווה והבטתי דרכו לתוך החנות. החברים צדקו. הסקתי ממה שראיתי, שליבו לא היה מחיש את פעילותו אילו היה עובר ליד בית ספר 'עציון'.
שדכן עירקי
צעדתי על הנביאים לכיוון מדרגות הנביאים. כשעברתי ליד העמדה של הבחור שמכר גרעינים בתוך דף עיתון שעוצב כחרוט ותירס חם שהתבשל בתוך פיילה גדולה, נשמתי אוויר מלא הריאות.
בתקופה המתאימה הוא צלה ערמונים על גריל פחמים ואז, סחיבת נשימה עמוקה תוך כדי הליכה לא הספיקה. הערמונים הצריכו עצירה קלה עצימת עיניים וכמה נשימות משכרות במיוחד. ריח משכר ללא תופעות לוואי קשות.
חלפתי על פני תחנת הכרמלית וירדתי בדילוג של שתי מדרגות בכל פעם במעלות הנביאים.
בקצה המדרגות פניתי שמאלה לשיבת ציון 16 ועצרתי ליד מתפרת הברזנטים של קדוש העיראקי.
היה לו חיוך ענק שנמתח מאוזן עד אוזן, והוא הפעיל אותו בכל פעם שראה אותי.
בפעם המי יודע כמה הוא הניח יד על כתפי ודיבר בשקט, כממתיק סוד. "אתה מכיר את הילדה ממול?"
"איזה ילדה" אמרתי.
"זאת שגרה במספר 18." הוא אמר והצביע על הבניין הסמוך. "היא חמודה, באמת חמודה."
"נו, אז מה" זרקתי לאוויר.
הוא הביט בי במבט שהביע סוג של 'משתתף בצערך' מתובל בתוכחה מעושה.
"מה זה אז מה," הוא ספק גער ספק הוכיח. "מה יש לך, מה אתה לא מבין? היא חמודה ואתה חמוד, אז תעשה משהו, תיזום, תדבר, לא יודע… אבל משהו."
"כן?"
"כן."
"טוב." אמרתי לו גם בפעם המי יודע כמה ובחיוך שלא שכנע אותו ונפרדתי ממנו בקריצה.
עליתי בדילוג את כל המדרגות עד לדירה, נכנסתי ופניתי למטבח. הסיר של אמא חיכה לי במקומו הקבוע על הכיריים.
תוך כדי לעיסה חשבתי שהדייט שלי היום היה מוצלח לא פחות משל אתמול, ואחרי שניים כאלה, זה כנראה כבר רציני.
אחרי הרהור נוסף התגנבה התובנה למוחי – אני מאוהב.
לאחר שנים של עיסוק בחינוך, יצא לפרישה מוקדמת ועוסק בכתיבה ובייצור יין ביקב הבוטיק הקטן שבבעלותו. לאחר הצלחת ספרו הראשון "לאסוף מתנות מהרצפה" שזכה לשבחים ולאהבה רבה בקרב הקוראים, הוציא לאור, ממש בימים אלה, את ספרו השני – "הצלפת שוט".
גם אני נוהג אחת לכמה זמן להגיע להדר ולהלך ברחובות ולהיזכר בתקופות יפות יותר. רחוב נורדאו השומם שהיה פעם בשיא תפארתו. נתקלתי גם במספרת פאר ברחוב הנביאים ונזכרתי, שבילדותי נהג אבי לספר אותי שם. מעניין אם אלו אותם בעלים .
😥
בבקשה לשבןע הבא ניחוחות פסח ושווקים
החזרת הזוהר להדר ובכלל לעיר התחתית לדעתי מחייבת בנייה רבה מואצת של דיור חדש לצעירים
כמו שני מגדלים שקמו בעין דור ובאחד העם בהדר צריכים עוד 30 מגדלי מגורים כאלו שיחזירו ציבור מבוסס יותר
לגור במרכז העיר ולא תתרוקן בלילה אלא יפתחו מקומות בילוי זה כל הסוד.
סוד לא פשוט
מתגעגעים לימי הזוהר בהדר
💯
נחמד חיפאי קלאסי,מדבר למי שגדל וחי בחיפה משנות החמישים-שישים.
🙏 תודה חבר.
איזה יופי
החזרת אותי אחורה לשנות ילדות יפות..
השכונה בה גדלתי מעלה השיחרור
לא רחוק משיבת ציון.
בי"ס עציון שבו למדנו אני ואחיותיי.
כל כך יפה תיארת וכתבת..ריגשת אותי..יישר כוח.
תודה רותי. מי יודע אולי חלפנו זה על פני זאת אי פעם, אי שם בחיפה.
במעלה השחרור, אולי הכרת את משפחות לוי וביטון.
הגבתי.
התגובה התפוגגה.
חבל
נהניתי צאוד מהביור הנוסטלגי שלך/שלי.
לו אני הייתי צועדת, ייתכן שהדגשים היו שונים במקצת,
אבל כיום הצעידה אינה קלה כמו פעם…
תודה שעשית זאת במקומי
תודה יוסיפיה
אוהבת את סיפורים, טויטו, מעוררי זכרונות, נוסטלגיה וגעגועים לחיפה של ילדותי ונעוריי…
למדתי בבי"ס עציון בכיתות א'-ג', כשגרני ברח' ברזילי לפני שעברנו לקראת אליעזר…
ואגב, להזכירך, קולנוע חיפה היה בקרית אליהו. הקולנוע הקטן ברח' סוקולוב נקרא קולנוע דומינו, למיטב זיכרוני…
שבת מבורכת וטובה, גילה ילוז
אני גדלתי ממש ליד הקולנוע (לוחמי הגיאות 24 – פינת אנילביץ'). הוא היה ברחו' אנילביץ' (מול ביה"ס הממ"ד מוריה, והפלאפל של טינו)
קולנוע דומינו קולנוע גל אור, קולנוע אוריין,קולנוע חן, קולנוע מאיון, קולנוע אורלי. היו גם הצגות בוקר, מ 10 בבוקר כל שעתיים. אגב המעבר התת קרקעי ברחוב הרצל נוצר מהסיבה שלחצות את בלפור היה בשיפוע מסוכן.
נכון
כל הכבוד יצחק טויטו. שבת שלום
🙏
מקסים. נוסטלגיה במיטבה.
תודה יעלה
הקולנוע ברח סוקולוב הוא דומינו,קולנוע חיפה היה ברח יצחק שדה ,ממול לבית ספר שלווה
נכון. תוקן אצלי בתיקייה כלשהי במוח
תודה גדולה למספר, יצחק טויטו, שוזר מקומות
בחן וענין. החזרת אותי לילדותי לפני …שנים.
אחי הגדול הסיע אותי בעגלת הילדים
בגן בנימין. מגורנו היה רחוב יוסף (הגידם).
הבית שנקנה ע״י אבי ז״ל .רחובות פבזנר נורדאו
הרצל והחלוץ וגן הטכניון היו מגרשי המשחקים שלנו. מחבואים ועוד.
אכן היו זמנים..!
לקולנוע הבוטיק קראו "דומינו"
אכן, תודה על התיקון