(חי פה בספרים) – מתוך הספר "בת מספר 4" – הפרק השני • הסופרת לילי מילת עם ממתק לשבת.
הכחול הזה שמחבק את חיפה, מפתיחת התריס בבוקר, דרך נסיעה לעבודה, מציץ בין הבתים כשמהלכים ברחובות ועד לשמש הטובלת בו בשקיעה. ים הוא אוויר לנשימה עבורי, אולי כי היה נוכח שם תמיד. שתים עשרה שנים מאז העתקתי את ביתי לכיוון כנרת, והגעגוע לבהייה מחלון ילדותי אל הים עדיין נוכח. הכנרת יפה, אך היא אינה ים תיכון שלנו. היא לא חוף הכרמל עם שובר הגלים, היא לא חוף דדו שהליכה ממנו דרומה לעתלית מנקה את ארובות המחשבות והיא לא חוף שקמונה של צדפים ועתיקות.
אני מאמינה שלכל חיפאי יש את הים שלו, מי בטוב, מי פחות. די בטוח שאי אפשר להתעלם ממי שמלווה את היומיום בכל פינה. בבית בו גדלתי, היינו מצטרפים מדי פעם לאבא, שיצא לים בכל חמש בבוקר לפני העבודה, כדי להתעמל ואף לשחות בו בכל עונות השנה. בשבת היה את מוכר המפוחיות החייכן שאף פעם לא הצלחתי להפיק מהמפוחית שקנינו ממנו את אותם צלילים ענוגים שהוא שימח אותנו בהם. מטקות 'טילים' על החוף וכמה כואב לקבל כדור על השכמה. לצעוד ברגל עד החוף הדרומי, שבינתיים נשרף לו ונעלם, בימי שישי בצהרים כי האוטובוס לא היה מגיע עד שם. ולשחות. לצוף על הגב בדגל לבן בחוף הכרמל זו מתנה של הטבע לנשמה.
גם ד"ר ג'ון ריצ'רד בל, הרופא הלונדוני, גיבור ספרי, בת מספר ארבע, נכנס בשערי נמל חיפה, הציץ ונשבה בקסמה של העיר. הוא לן בכנסיית גריגוריוס ליד שקמונה ובלילות הוא מוזעק אל מנזר סטלה מאריס לטפל בהילה.
אני מזמינה אתכם לעוד ממתק לשבת, פרק שני מתוך ספרי "בת מספר 4", בו נפגוש את הכומר מרטין, דודו של ג'ון, ומי שגר בבית הצמוד אל כנסיית גריגוריוס. נפגוש גם את הדייגים על המזח ומה הם חושבים על הדוקטור שקופץ לשחיית בוקר בחורף של 1972.
קריאה נעימה.
פרק 2
הוא נעצר למראה הים הנפרש לפניו ונשם את האוויר ואת הכחול שעוד מעט יתקרב אליו. ניצני בוקר הבטיחו לו שהוא יכול לעזוב את המנזר, הילה תהיה בסדר במשך היום. אלה הלילות שהחזיקו את אנשי המנזר ערים מאז אספו אותה אליהם. ג'ון ייצב את הגיטרה על כתפו והחל לרדת בשביל לכיוון כנסיית גריגוריוס שעל חוף הים. מעט זמן הוא בישראל וכבר התאהב בעיר שהים נשקף בה מכל פינה, ומקשה על קביעת המערב. כמה מהר התרגל למסלול היומי שלו או נכון יותר הלילי.
במרבית הלילות התקבלה בכנסיית גריגוריוס שיחת טלפון ממנזר סטלה מאריס וג'ון כבר ידע שזה לא עבור הדוד שלו, הכומר מרטין. האחות קתרין אמרה רק שתי מילים בטלפון, "זאת היא." וג'ון אסף את הגיטרה והחל לטפס במעלה ההר. בפעמים הראשונות היה רוכב על האופניים של המנזר בדרך הכביש הארוכה, אבל אחרי שדודו הכיר לו את המסלול הרגלי בהר, היורד ועולה בין המנזר לכנסייה, הוא אימץ את ההליכה. לא הפריע לו להלך שם בחשכה, שהופרה לעיתים באור הירח. להפך, זה היה מרגיע לנוע בשביל השקט שהוביל אותו אל זעקות השבר של הילה.
"בוקר אור, ג'ון," בירך אותו דודו כשנכנס למטבח, "תה?"
"כן, בבקשה. תודה, דוד מרטין." הוא התיישב מותש ליד שולחן האוכל.
"בבקשה." דודו התיישב לידו. "שוב היא?"
"מממ."
"שמעתי שהאחות קתרין הזדעזעה לשמוע אותך שר את הביטלס במנזר." הוא צחק. "באמת ג'ון, דווקא את 'Let it be' החלטת לשיר בין כותלי המנזר?"
"משום מה, זה הדבר הראשון שעלה בדעתי," ענה ג'ון ביובש, שגרר צחוק מתגלגל מפיו של דודו.
"היא לא יכלה להתווכח כי הצלחת עם הבחורה היכן שכולם נכשלו."
"ואתה? לא כועס?"
"למה שאכעס? נסתרות דרכי האל, ג'ון. אם משהו מרפא אדם מייסוריו, כיצד אפשר לבטלו?"
"הלוואי שכל הכמרים היו חושבים כמוך, דוד מרטין. העולם היה מקום קל יותר."
ג'ון המשיך ללגום בשתיקה. הוא חשב על הילה, הבחורה השבירה, הכואבת והמתייסרת תחת שמי הלילה במנזר סטלה מאריס, ונאנח בצער. חשב על המשפחה שלה ונאנח בכעס.
"למה שלא תיקח את התה למיטה ותישן כמה שעות? אעיר אותך אם יזדקקו לך. אתה לא עושה לאף אחד טובה כשאתה מטפל בהם חצי ישן," נזף בו דודו כשהחל למחות.
הוא אהב להירדם לרחש הגלים. מגורים על חוף הים היו שונים מאוד מלונדון. בלונדון היה נרדם לקולות השיכורים שיצאו מהפאב The Old Bull & Bush שמתחת לביתו. בלונדון שנתו הייתה רדופה. ודווקא כאן, בישראל, שנתו שלווה. אולי השינה הרדופה של הילה, שהחזיקה אותו ער במרבית הלילות, עייפה אותו מספיק כדי שיישן שינה מתוקה בבקרים שאחרי, או נכון יותר שינה מלוחה כמו הים התיכון.
לקראת צהרים יצא לריצה על חוף הים. הגשם שירד לא עצר בעדו. בלונדון היה גשום מרבית ימות השנה וזה בכלל שעשע אותו שהאנשים בישראל מתעטפים במעילים כשיש מזג אוויר נעים כזה, שהם קוראים לו חורף. הם לא היו שורדים חורף אנגלי. הוא התכונן להיכנס לטבילת הבוקר שלו בים כשהדייג על המזח החל לצעוק לעברו. מובן שלא הבין את העברית, הוא לא הספיק ללמוד הרבה לפני שדודו הזמין אותו לישראל. מתנועות היד של הדייג, שסובב את אצבעו ליד רקתו, הבין שהוא רוצה לסמן לו שהוא משוגע אם הוא נכנס למים. ג'ון צחק ונופף לו לשלום לפני שטבל במי הים התיכון, שהיו קרירים במידה הנכונה. קרירים במידה המדויקת לשטוף מעליו את לונדון.
לילי מילת היא סופרת מוערכת ילידת חיפה. ספרה בת מספר ארבע (הוצאת מטאור) ראה אור לפני כשנה וזכה לאהדה רבה בקרב הקוראים. ספרה הראשון כלת הים (גם הוא בהוצאת מטאור) זכה להצלחה רבה ואף כיכב ברשימות רבי המכר בארץ.
"Let it be", ג'ון לנון ופול מקרטני, 1970.
מצטער אבל אי אפשר לקחת מהכנרת את הנוף בהקדמה שלך.
– הנוף הכי יפה בישראל בלי הוא הגבעות מלאות בפריחה מעל הכנרת וברקע החרמון מושלג.
אייל, זה כל היופי בנו, האנשים, כל אחד והנוף ש"עושה לו את זה".
מסכימה שנופי כנרת מרהיבים וכשאני מתדרדרת במדרון מאלומות לכנרת בחזרה הביתה, זה מחמם את הלב.
וכל זאת, הים של חיפה עדיין מקום ראשון עבורי:) שבת שלום.
תודה רבה כתיבה מענגת !
תודה לך. נתראה בפרק הבא:)
וואו! מותח ומרגש. לא יכולה לחכות לקרוא את הפרק הבא!
איזה כייף! תודה רבה. נתראה כאן בשבוע הבא עם פרק ההמשך.
לקרוא ולהתמוגג כל פעם מחדש
תודה רבה רבה! מעריכה מאוד.
שבת שלום.
ג'ון המלך!
לגמרי מלך:)
שבת שלום