מה קרה לבתי הקולנוע של חיפה – פרק 8 – בתי הראינוע הפתוחים של שנות ה-1920

תודות

תודה לאיתמר רוטלוי, שיש לו חלק מרכזי בכתבה הזאת, ובתחקירים שאיפשרו אותה.
איתמר ואני מנסים כבר מספר חודשים לאתר את מיקום הראינועים ובתי הקולנוע שאיכלסו את העיר התחתית בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. עד לפני זמן קצר, לא הצלחנו לאתר את "עדן", "כרמל" ו"אמפייר" שמיקומם נותר תעלומה.

מי שהשלים לנו את הפאזל הוא עו"ד אלי רומן.

לפני שנים, נהג אלי לצעוד עם אביו, שהרופא המליץ לו על הליכות למען שמירת בריאותו, ברחובות העיר התחתית, אותם הכיר האב היטב. באחת ההזדמנויות הללו, יצאו האב ובנו לסיור בעקבות בתי הראינוע והקולנוע של העיר התחתית, והתוצאה של אותו סיור, שאלי הקפיד לתעדו, היא העדות היחידה שעלה בידינו להשיג למיקום בתי הראינוע הנעלמים.
אז תודה מיוחדת לעו"ד אלי רומן, שגם חלק איתנו מספר פריטים מן האוסף החיפאי שלו, שיוצגו בהמשך הסדרה.

בתי הראינוע הפתוחים

כתבה זאת חותמת את העיסוק בראינועים של חיפה בשנות ה-1920.

עד כה, כיסינו את הראינועים "קוליזאום" (הוקם ב-1919), "עדן" (הוקם ב-1922) ו"הגן המשמח" (1925). המשותף לשלושתם היה שלכולם היה אולם סגור (לשני האחרונים הייתה גם אופציה להקרנה בשטח פתוח).

בנוסף לאלה, היו בחיפה של אותן שנים שני בתי ראינוע פתוחים (קייציים), ללא אולם סגור כלל – "כרמל" ו"אמפייר" (או "אמפיר" כפי שנקרא, משום מה, בידיעות בעיתונות התקופה).

שני בתי הראינוע הללו פעלו בסמוך זה לזה, בדרך יפו 52 ("אמפייר") ודרך יפו 54 ("כרמל"), כאשר מעבר לכביש, בדרך יפו 51, עמד ראינוע "עדן". שלושת בתי הראינוע יצרו יחדיו מעין קומפלקס ראינוע מרובה מסכים בנוסח שנות ה-1920.

הערה

תהליך התחקירים והצלבות המידע, שאנחנו מבצעים כדי לפרוש בפניכם את סיפור בתי הקולנוע של חיפה, מייצר גם חידות לא פתורות, סתירות והתלבטויות.

הנה דוגמא מסוג זה, הקשורה בנושא הכתבה הזאת:
בספרו "אילן נטוע באדמתו", כותב עמי יובל (נכדו של ברוך טולצ'ינסקי, מבעלי "קוליזאום") את המשפט הבא, על "קוליזאום":

"הקהל נהר לראינוע, ולפעמים לא היה די מקום באולם, והיה צורך להקרין את אותו הסרט בערבים נוספים. המסקנה שהתבקשה הייתה, שיש צורך באולם נוסף, ולכן הקימו ב-1925 ראינוע קייצי פתוח ברחוב יפו 54…"

האם הוא מכוון ל"כרמל"? ואולי ל"אמפייר"? המשפט עוד פחות מובן, אם זוכרים שב-1925 הפסיק "קוליזאום" את פעילותו כראינוע.

במהלך התחקירים, נתקלנו במספר חידות מסוג זה, שספק אם יש מישהו היום שיוכל לפתור.

ראינוע "כרמל"

ראינוע "כרמל" היה מראשוני הראינועים בחיפה. הוא נפתח  כשנתיים או שלוש אחרי "עדן", ולהבדיל מ"עדן", היה ראינוע פתוח בלבד.

דוידון, בספרו "אהבה מאונס", מזכיר את "כרמל" לצד "עדן" כשני הראינועים שפעלו בחיפה ב-1925, ערב השקתו של ראינוע "הגן המשמח" ("קוליזאום" עמד אז בפני סגירה). ראינוע "כרמל", עמד בדרך יפו 54, באותו מקום בו יעמוד אחריו בשנות ה-30 קולנוע "אביב".

עיון בעיתוני התקופה ובכרזות שהופקו באותן שנים, מלמד משהו על  הסרטים שהוקרנו ב"כרמל".

ראינוע "כרמל" – הסוף

עם תום תקופת הסרט האילם ותחילת עידן הקולנוע, התחיל "כרמל" לשקוע. הקרנת סרטי ראינוע, בזמן שהקולנוע כבר התבסס כעובדה קיימת, הייתה בגדר מלחמה אבודה. "כרמל" סגר סופית את שעריו ב-1932, והשאיר את הזירה ל"עין דור" – הקולנוע הראשון.

ראינוע "אמפייר"

ראינוע "אמפייר" נפתח במרץ 1926, והיה בבעלות היזמים לדיזנסקי וסלוצקי. היה זה ראינוע פתוח (קייצי), והוא היה ממוקם ברחוב יפו 52, ממש ליד "כרמל".

מעקב בעיתונות התקופה מראה שהראינוע היה פעיל בשנים 1926-1927, אך לא ברור בדיוק מתי נסגר. בכל מקרה, הוא לא שרד את הופעת הקולנוע המדבר, ואת התחרות של "עין דור".
מודעות בעיתוני התקופה מספקות הצצות אל המופעים והסרטים שהוקרנו באמפיר.
במאי 1926, הוצג ב"אמפייר" הסרט העברי "קרן היסוד – בנים בונים" שמשך קהל רב.

ב 24 ליולי 1927, דיווח ה-Palestine Bulletin על התפרעות של קהל חרדי, שניסה למנוע בכוח קיום הופעה בשבת, ללמדנו שאין חדש תחת השמש.

אלישבע המשוררת

המשוררת יליזבטה איוואנובנה ז'ירקובה-ביחובסקי (1949-1888), שנודעה בשם העט אלישבע, הייתה בת למשפחה נוצרית, שנישאה למו"ל והעיתונאי שמעון ביחובסקי ועלתה עמו לארץ ישראל ב-1925.

בשנת 1908, בהיותה בת עשרים, החלה, בהשפעת ידידים יהודים, ללמוד עברית ויידיש. היא תרגמה שירים מעברית לרוסית, ואף החלה לכתוב שירים בעברית. על רקע זה הכירה את הסופר שמעון ביחובסקי, השניים נישאו ונולדה להם בת.

בשנת 1925 עלו בני הזוג לארץ ישראל. אלישבע כבר הייתה משוררת ידועה, ובארץ נערכו נשפיים ספרותיים בהשתתפותה. היא לא אהבה את הנשפים הללו, שהעיקו עליה, וייתכן שעל רקע זה בוטל הנשף בהשתתפותה, שתוכנן ב"אמפייר".

בעת ביקורה בקובנה בשנת 1928, פגשה אותה הנערה לאה גולדברג, שמאוד התרשמה ממנה.

אחרי שנפטר שמעון בעלה ב-1942, התקשתה אלישבע לפרנס את עצמה ואת ביתה הקטנה מרים. רק בזכות חיים נחמן ביאליק, שפנה להנהלת "קרן ישראל מץ" בניו יורק, זכתה אלישבע לקצבה חודשית של 15 דולר, שהיתה מקור קיומה היחיד.

אלישבע נפטרה בשנת 1949 בטבריה. כיוון שמעולם לא התגיירה, הערימו אנשי חברה קדישא קשיים על קבורתה על פי ההלכה. היא קבורה היום בבית הקברות של קבוצת כנרת. מקצת משיריה הולחנו בידי יוצרים כדניאל סמבורסקי, ושייקה פייקוב, ובוצעו על ידי זמרות כמו אילנית ודוורית ראובני.

פסטיבל אלישבע

ב-30 אוקטובר 1926, תוכנן להתקיים "פסטיבל אלישבע" בקולנוע "אמפייר" בחיפה.

הפסטיבל, משום מה, לא התקיים, אבל איש טרח ליידע מראש את קהל חובבי השירה שהגיע, ועל כך זכה הראינוע לדברי ביקורת קשים.  

על כך כותב עיתון "דואר היום" בגיליונו מיום 04.11.1926:

"על פי מודעות בעיתונות שנשף אלישבע בחיפה נקבע בראינוע 'אמפיר' למוצאי שבת, נאסף קהל בחצר אמפיר, ושם הצהירו שנשף אלישבע אינו יוצא לפועל. המסדרים לא מצאו לנחוץ לפרסם את דחות הנשף באיזה צורה שהיא, ואף לא במודעה בחצר 'אמפיר' גופא."

ומסיים המבקר הזועם:

"כך נוהגים זילותא עם הציבור." 

בנובמבר 1926, הוצגו הסרטים "יומן אירופה" וצחוק הילד", עם המתחרה ממין נקבה של ג'קי קוגן, כוכב סרטו של צ'פלין "הילד".

מספר ימים אחר כך בישרה מודעה בעיתון "הצפון" על  "הסרט הסנסציוני 'דז'יגולטה' ב-12 מערכות במחירים זולים".

במאי 1927, הציג "אמפייר" את "דוד וגליית". מספרת מודעה בעיתון "דואר היום":

"אחרי הסרטים הקלסיים שהוצגו ע"י הנהלת ראי-נע 'אמפיר' עד כה, הפתיעה האחרונה את הקהל החיפאי בסרט נהדר מקורי עברי 'דוד וגלית', שהרבה מהמקומות הנראים בו צולמו בא"י. בשתי ההצגות ביום השבת היה האולם מלא עד אפס מקום."

"אמפייר" – הסוף

לא ברור מתי בדיוק נסגר "אמפייר", אך בתחילת עידן הקולנוע, סגר גם "אמפייר", כמו "כרמל" את שעריו, והשאיר את הזירה לקולנוע המדבר.

"סנדוק עג'מי"

ננצל את המקום הזה, כדי להציג גם את הגרסה הבסיסית ביותר של ראינוע בחיפה בעשור השני והשלישי של המאה ה-20 – מופעי רחוב לקהל הרחב.

בספרו "חיפה של ימי ילדותי" (הוצאת אריאל), מספר מרדכי רון על המופעים הנודדים הללו שהמעניין שבהם נקרא "ארגז פרסי" ("סנדוק עג'מי"). יגאל אלון בספרו "בית אבי" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), מוסר תיאור דומה.

המפעיל צעד כשהוא מכריז על המופע בעזרת מגביר קול בצורת חצוצרה. המופע התרכז בתיבת עץ אותה נשא על גבו, יחד עם בסיס בצורת שולחן דו-רגלי שנשא על כתפו, והילדים, שהלכו והתאספו לשמע הקריאות, הלכו אחריו כמו אחרי החלילן מהמלין.

 כאשר התאסף מספר מספיק של ילדים, היה המפעיל בוחר את מקום ההופעה, מציב שם את הבסיס, ומניח עליו את תיבת הקסמים. בארבע צידי התיבה היו חלונות עגולים קטנים, בהם היו קבועות עדשות.

המפעיל היה אוסף מיל אחד מכל ילד שרצה לצפות בפלא, והילד יכול היה לצפות בנעשה בתיבה דרך אחד החלונות. ילדים שהתקשו לעמוד בתעריף, הציצו יחד בחלון עגול אחד.

המפעיל היה מתבונן בתמונות דרך פתח הצצה מלמעלה, תוך שהוא מגולל מגילה של תמונות מחוברות, ומעביר לעיני הצופים המשתאים ממראות המזרח הקסום (להגברת העניין, הוצגו, מדי פעם על רקע הנופים המרהיבים, גם נשים מעורטלות), כאשר הוא מוסיף בקולו הסברים או שירים במידת הצורך.

מוסיף רון:

"…כל סרט נמשך עשר דקות ולא הועילו תחנוני הילדים שימשיך, ואולי יתן גם הדרן. הוא דרש בתוקף מיל נוסף, אך בכיסו של מי היתה הפרוטה מצויה?"

אל הקוראים

אנחנו מתחילים בסקירת כל בתי הראינוע\קולנוע שפעלו בחיפה עד שנות ה-70. סרקנו בארכיונים, בספרים וברשתות אך עדיין חסרים לנו חומרים.

בתי הקולנוע שהתיעוד (תמונות מתקופת הזוהר וחומר כתוב) שקיים עליהם חסר ביותר: "אורלי", "גלאור", "דומינו", "חיפה", "חן", "מאיון", "מירון", "מקסים\ורד", "נוף", "רון", "שביט", "תכלת", "תמר".

בקשותינו מכם:
הסדרה הזאת מבוססת, בחלקה הגדול, על חומרים שמתקבלים מכם, הקוראים.

1. אנחנו חוזרים ומבקשים מכם, לשתף אותנו בשמות של סרטים שאתם זוכרים שראיתם, מתי, ובאיזה בית קולנוע.
2. אם מישהו מכם מחזיק בחומרים (צילומים מאלבום אישי או סתם סיפורים) על בתי הקולנוע מהרשימה שלמעלה (וגם על אחרים), או שאתם מכירים מישהו כזה (משפחות של הבעלים או של צלמים, למשל) – אנא ידעו אותנו.
3. אנחנו מחפשים בני משפחה של אביעזר ברלצקי, שהיה מבעלי "פאר" ו"חן" – אנא צרו קשר.
4. לגבי הכרזות והתמונות שפרסמנו, אם יש בידיכם מידע על יוצרי הכרזות וצלמי התמונות, נשמח אם תשתפו אותנו בידוע לכם, ולו כדי שנוכל לתת קרדיט ליוצרים.