הוא היה חורחה החזיר החיפאי • מה-7 באוקטובר הוא מצייר חטופים ○ נווית הלל שמואלביץ'

(חי פה) – את זאב אנגלמאייר הכרתי לפני שנתיים וחצי, כשנפגשנו בתל-אביב כדי לשוחח על הדמות שיצר “שושקה”, ועל “חורחה החזיר החיפאי”.

זה היה לקראת הקיץ, כשחזירי הבר מילאו את חיפה, וזאב החליט להגיע לחיפה בלבוש בד של “חורחה” החזיר, הצטלם בכרמלית, בטיילת לואי ובהדר, פונה אל תושבים, שואל לדעתם על החזירים שמצאו להם בית בחיפה היפה.

עד השבעה באוקטובר

הימים היו ימי ההפגנות על ההפיכה המשפטית, וישראל, נראה היה שהיא רחוקה ממלחמה.
עד השבעה באוקטובר.

כמה ימים לאחר אותה שבת נוראית, העלה זאב ציורים מאוירים וצבעוניים של החטופים ובני משפחותיהם, ואין איש בארץ שלא הכיר או ראה אחד מציוריו או יותר, אם בפייסבוק, אם בכרזות על גבי אוטובוסים בתל-אביב, או בכרזות שנתלו בירושלים.

אותי אישית זה חיזק כשהייתי נכנסת לפייסבוק ומחפשת מזור וקצת אוויר לנשימה, בין כל הידיעות הקשות והעצובות וחוסר הוודאות. בינינו, ציורים צבעוניים ואופטימיים יכולים רק לעודד, לא להכעיס.

שושקה זזה הצדה

לפני קצת יותר משבוע, ביום שני 3/2/25, נפגשתי עם זאב לשיחה, דיברנו על יצירה ברקע המלחמה, רציתי לשמוע ממנו איך הכל התחיל – איך ביום הכי נורא שקרה במדינה מאז מלחמת יום הכיפורים, או מאז אסון המסוקים ב-1997, או מאז רצח רבין… מה הביא אותו להתחיל לצייר ולשים את “שושקה” בצד לזמן בלתי ידוע.

זאב היה לקראת הוצאת הספרון המתוק והצבעוני “יומנה של מפגינה”, שמתאר בתמונות צבעוניות ומאוירות את השתתפותה של “שושקה” בהפגנות שנערכו לפני פרוץ המלחמה.

גודל האסון

האזעקות של שבת בבוקר תפסו אותו בתל-אביב, וכשעוד לא ידענו את גודל האסון, הוא ישב וצייר את קיבוץ בארי בשחור ולבן, על-פי הגרניקה של פיקאסו. הציור צויר בצבע והשורה שנכתבה מתחתיו הייתה: “משהו נורא עומד לקרות”.

חטופים כתבו ופנו אליו לאחר שצייר את יפה אדר שנחטפה מקיבוץ ניר עוז כשהיא חוזרת מהשבי. זה היה כשיפה עוד היתה חטופה.

ארבעה ימים לאחר שצייר אותה, יפה שוחררה. באותו היום פנו אליו הרבה חברים ובני משפחות, מבקשים שיצייר את קרוביהם ואהוביהם שבשבי. ביום הזה החל פרויקט הגלויה היומית. את רוב הגלויות הוא מצייר בעקבות פניות מחברים וקרובי משפחה של חטופים. אבל לא רק.

יש גלויות שצייר מצייר לאחר שפנו אליו משפחות של נרצחים, של מפונים, ובכלל, אנשים שמשתפים בחוויות שעברו מאז השבעה באוקטובר. לשאלתי אם יש סיפור מסוים של משפחה, חטוף או חטופה שריגש אותו יותר מהאחרים, הוא עונה שאין כזה, אך מוסיף שזכורות לו פגישות לא פשוטות בסטודיו, עם משפחות שחייהן נעצרו בעקבות אותה שבת נוראה, אנשים שחייהם השתנו באחת מקצה לקצה.

אח"כ סיפר, שברגעים בהם חש אופטימיות ועלתה בו תקווה, אייר את חזרתן של התצפיתניות החטופות, אוחזות זו בידה של זו, וכשצפה בטלוויזיה בנעמה לוי, קרינה ארייב, דניאלה גלבוע ולירי אלבג, כולן יחד שבות הביתה, היה זה כמו לראות מול העיניים משאלה שהתגשמה.

הקשיתי עליו ושאלתי אם הוא מצליח להתרכז גם בעניינים שאינם קשורים להירתמותו למען משפחות החטופים. הוא סיפר לי כי הוא מלמד ב”בצלאל” וכי תערוכה מיצירותיו מוצגת ב”מרכז פרס לשלום” בתל אביב, וכי פעם אחר פעם ההרצאות שהוא מעביר שם מתמלאות עד אפס מקום.
עוד דבר משמח ששיתף – בקרוב תצא לאור אנתולוגיית קומיקס גדולה ומרשימה על חיפה שמוציאה לאור קרן כץ, ולשמחתו הוא משתתף בה כחורחה. אז יש למה לחכות!

“ומה אאחל לך לעוד שנה, כשניפגש”? סיכמתי את הפגישה איתו, אחרי סיור בסטודיו הצבעוני הביתי שלו שבלב תל-אביב. “הלוואי שנראה ימים יפים וטובים יותר”, השיב לי. ו”הלוואי שנוכל לאחות את השברים אחרי השנה ורבע הנוראית שבה אנחנו נמצאים”.