מה בוער? יומנו של תל אביבי בחיפה ○ הטור החיובי ביותר עד עתה • חיים קפון

• מוקדש לחברי האהוב, שלום זמירין ז"ל, מעמודי התווך של העיתונות המקומית בחיפה. מאז לכתו, תשעה קבין של חכמה ושנינות נלקחו מהעולם.

לאן נעלמו כולם?

בזכות הנושא המוזיקלי עליו התעכבתי בשבוע הקודם, הסתבר לי עד כמה נכונה האמירה הטוענת שמוזיקה מקרבת בין אנשים. קוראים רבים התחברו לנושא ואף ידעו לענות בהצלחה שלהקת "תחיית מי האמונה הזכים" הינה לא אחרת מאשר Creedence Clearwater Revival ואילו המשחרים הלא הם The Seekers. יש אפילו שזכרו איך הם רקדו בבית רוטשילד לצלילי שירו האלמותי של תום ג'ונס "דליילה". וכך, החזון מפניו רבים הזהירו אותי, של המון זועם האוחז לפידים וקלשונים מחוץ לביתי ומגלה עניין רב בלעשות בי שפטים, חזון זה הולך ומתרחק, לפחות לעת עתה, כל עוד איני מוציא דיבת העיר רעה.

כיוון שהבנתי שהמוזיקה היא גלגל ההצלה שלי מפני זעם ההמון, הרשו לי לשאול את הציבור שעבר כבר את גיל 40 באיזה עשור או שניים, למה כל השירים הלועזיים אותם אנחנו שומעים היום הם באנגלית? הנאלמו האיטלקים? הנעלמו הצרפתים? דממה דקה אחזה בספרדים? מי זה החליט שעלינו להיות חשופים רק לשירים באנגלית? לאן נעלמו ג'ו דאסין (קיץ אינדיאני, אני בטוח שאתם זוכרים) בובי סולו, (זינגרה) לואיג'י, אדאמו, טוני הקטן, (איל קוורה מאטו) פראנס גאל, אן מארי דוד, מריסה סאניה, (קאזה ביאנקה) ועוד רבות ורבים אחרים שהנעימו את נעורינו באיטלקית ובצרפתית ואפילו בספרדית מדי פעם. מתי ולמה החליטו קברניטי גופי השידור להעלים שירים שאינם בעברית או באנגלית מרשימות ההשמעה, נשגב לחלוטין מבינתי.

כמה טוב שיש ספוטיפיי ויו טיוב וכיו"ב וכל אחד יכול להרכיב לעצמו רשימת השמעה לפי טעמו ולא להיות תלוי בעריצותם של העורכים המוזיקליים בתחנות הרדיו השונות.

ובטרם יעוטו עלי קוראים בעלי זיכרון ארוך וידרשו בתוקף לדעת כיצד זה העזתי שלא להזכיר את מייק ברנט שגם היה שר בצרפתית וגם היה חיפאי, אענה כבר עתה: למייק ברנט מגיע יותר מאזכור אגבי, מגיע לו טור שלם שיגיע בעתיד הלא רחוק.

האנומליה החיפאית – סימפטום נוסף

(אם אמשיך לתת כותרות כאלו רק אחזק את תדמיתי כפלצן תל אביבי. שתי מילים לועזיות בכותרת אחת קצרה?!)
ברחוב הקטן בו התגוררתי כרבע מאה, קשה עד נדיר היה למצוא חניה, קל וחומר חניה קרובה הביתה. חיפאים רבים חוככים ידיהם בקורת רוח ומודים לגורל שזיכה אותם בחניה פרטית ואין הם נדרשים להשחית שעות מחייהם בחיפוש חניה מדי יום, כפי שנגזר על תל אביבים רבים. תופעה מוכרת וידועה בתל אביב היא שאנשים רבים המתגוררים במרכז העיר, אינם נחפזים לצאת מהחניה, אם כבר התמזל מזלם והם מצאו כזו, ועוד במרחק סביר מהבית. ח. ידידה ותיקה וטובה שהתגוררה ברחוב טרומפלדור, ממש מול בית הקברות המפורסם, לא הוציאה את מכוניתה מהחניה במשך שלושה חודשים תמימים בטיעון המנצח "מי זה יכול לוותר על כזו חניה? לעבודה אני יכולה להגיע באוטובוס".

כאמור, ברחוב הקטן שלי מקום חניה היה נדיר כמו מוסך שאפשר לסמוך עליו, עד שהגיע יום שבת, אז התפנו מקומות חניה בשפע: אין מכוניות של אנשי מקצוע ונותני שירותים, אין כלי רכב של דיירי הרחוב שנסעו לטייל טיול של שבת, וברחוב עצמו – חניה מחוף אל חוף.
לתומי, חשבתי שתופעה זו מתקיימת גם בחיפה, אולם עד מהרה הסתבר לי שכאן שוב יש אנומליה חיפאית כיוון שדווקא בשבתות, קשה החניה שבעתיים לעומת כל יום אחר בשבוע. הסיבה פשוטה הסביר לי מכר חיפאי: התל אביבים שפינו את מקומות החניה בתל אביב, נסעו לבקר את הדודה/סבתא/קוזינה בחיפה, ותפסו את מקומות החניה ברחובות העיר. "וכי למה ומדוע נוהרים כולם לחיפה בשבת?" שאלתי את המכר שמיהר להשיב: "מה לא ברור פה? הרי לכולם יש דודה או סבתא בחיפה" תשובה משכנעת אבל עדיין לא ברורה הסיבה לכך שהתנועה היא חד סטרית.

משפט אחד על חזירים

אני מודע לעובדה שנושא החזירים בחיפה מעורר מחלוקת ורווי אמוציות. יש המתעבים את התופעה ויש המחבבים אותה. לכן, שומר נפשו לא יכניס עצמו לשדה מוקשים זה ויביע תמיכה באחד הצדדים. עם זאת, אצטט כאן משפט שאמרה לי נ. בזו הלשון: " לא מבינה למה בתקשורת משחירים את דמותם של חזירי חיפה שאינם מתכוונים לפגוע באיש, גם להם מגיע לחיות, ובואו נזכור שהם היו כאן לפנינו"
בבקשה קוראים יקרים ואהובים: הבה נמנע מלהיכנס לוויכוח בנושא.

דו קיום

בכל שנותיי הארוכות בתל אביב התגאיתי תמיד בעובדה שבחיפה דו קיום וכבוד הדדי בין יהודים וערבים הן עובדות חיים ולא אמירות ריקות מתוכן. אני זוכר את אבו סעיד הגנן הקשיש שאימי הייתה קונה ממנו ביצי חופש עוד כשאיש לא הכיר את המושג, את נוהה סוידאן שלמדה איתי בכיתה בעירוני א' (לא אספר לכם באיזו שנה, פן חיש קל תתגלינה תועפות שנותיי ברבים) את מדריך הגדנ"ע הדרוזי, את הקניות השבועיות בשוק של ואדי ניסנס אליהן התלוויתי לאבי, את אברהם מלך הפלפל שאיש לא ידע אם הוא ערבי או יהודי, ואת כל שנות ילדותי שהיו זרועות בערבים וביהודים ודרוזים ומזרחים ואשכנזים מבלי שאיש נתן תשומת לב רבה להבדלים ביניהם.

תופעות מחליאות של גזענות דוחה כפי שנתקלנו בה רק לפני ימים ספורים בגן נעמת בחולון, לא יכולות להתרחש בחיפה ועל כך כולנו צריכים להיות גאים. גאים מאוד אפילו. יתכן שמשהו באווירה הישנונית של העיר (הפעם זו לא ביקורת…) מונע התלהמות וקיצוניות, או, אולי האנשים שקוראים לחיפה בית, מבינים שכולנו כאן כדי להישאר, ואם כך, מוטב שנלמד לחיות זה לצד זה. חיפה היא מופת של דו קיום אמיתי למדינה ואולי אפילו למזרח התיכון כולו.

משפט סיום:
הנה כתבתי טור שלם ובו רק דברי שבח והלל לעיר ואף לא מילת ביקורת אחת. וכפי שהיתה אומרת לי המורה נעמי בכיתה ו': "כשאתה רוצה, אתה יכול".