ספריות עירוניות בחיפה זה לא מה שהיה פעם… זה מלהיב בהרבה!

הצצתי ונפגעתי. שנים לא דרכתי בספרייה עירונית והפכתי את סטימצקי לספרייה הפרטית שלי (על אף העלות הגבוהה). בשביל הכתבה נרשמתי לספרייה והבנתי כמה טעיתי כל השנים.

נתחיל בווידוי: כשהייתי ילדה גדלתי בנווה שאנן והייתי מחליפה ספרים בספרייה בבית אבא חושי ברחוב אבא הילל סילבר, ואחרי זה ברחוב טרומפלדור. היום, למען כתיבת שורות אלה, התחלתי להשאיל ספרים בספרייה בבית יד לבנים. מגיל 18 ועד גיל 46 לא לקחתי ספר ספרייה. יש משהו בספריות של פעם שהרתיע אותי, וגם, אולי קל יותר להיכנס לסטימצקי ולקנות את הספרים שרוצים לקרוא.

מקום שונה לגמרי…

אבל כשנכנסתי היום לספריה בשדרות הנדיב, הבנתי שאין שום קשר בין מה שאני זוכרת מהילדות בנווה שאנן ובין הספרייה הזו. קודם כל, הספריות, כשהייתי ילדה, היו ספריות קטנות (בית אבא חושי) או ישנות (טרומפלדור). הספרייה בבית יד לבנים היא המקום הכי מזמין שאני מכירה עבור מי שאוהב ספרים: ענקית, שקטה, אלפי ספרים מסודרים, ספרניות שרותיות ואוהבות קריאה, וכל הטוב הזה – ללא תשלום.

מרכז תרבות בזעיר אנפין

ועוד לא דיברתי על כך שלצד הקריאה, הספריות של היום הפכו למרכזי תרבות בזעיר אנפין. פעם הייתי קוראת את העיתון הארצי ומסתכלת באירועי הספרות בתל אביב ובירושלים. כל הסופרים היו מגיעים לשם להקריא פרקים מספרים חדשים ולדבר עליהם, ובחיפה, מה היה? ים והר. המצב השתנה מאוד מאז. בספרייה בבית יד לבנים ישנו אולם חדש ומזמין ונערכים בו אירועי תרבות. היום למשל (רביעי, 18/08), מתקיים אירוע בהשתתפות הסופרת ואשת הטלוויזיה אושרת קוטלר, עם פרסום ספרה החדש "הרוח הזאת". יארח את קוטלר הסופר אופיר טושה גפלה, ובן ארצי ילווה את האירוע בקטעי מוזיקה. כל זה בעלות באמת מינימלית של 30 ש"ח.

אולי הכל היה נראה אחרת…

שנים שאני מעריצה הורים שלוקחים את הילדים לספריה העירונית כבילוי אחר הצהריים. היום כשראיתי את השולחנות הקטנים והכיסאות שמזמינים הורים וילדים לשבת ולקרוא ספרים, התחלתי להבין שאולי לא צריך להעריץ, אלא רק להצטער על כך שעשיתי כל מה שאפשר כדי שהבנות שלי יקראו (ונכשלתי לחלוטין), אבל אולי אם היינו מגיעות לספרייה הזו, הכל היה נראה אחרת.

כשכל כך חם בחוץ…

ודבר נוסף, אחד החשובים ביותר לדעתי, בימי הקיץ המטורפים האלה – אני סובלת מאוד מהחום ומחפשת פינות מוצלות כדי לשרוד את אוגוסט… במזגנים כמו אלה שבספריית יד לבנים לא נתקלתי כבר הרבה זמן.

המיקום

אי אפשר גם להתעלם ממיקומה של הספרייה. אפשר להתווכח מה הרחוב הכי יפה בחיפה, חלק מאמינים שזה רחוב הירקון, חלק רחוב יפה נוף, אחרים טוענים שזה שדרות הצבי בכלל. אין אחד שלא יוקסם משדרות הנדיב. שדרה רחבה, ספסלים לשבת ולנוח למי שמטייל ברחוב, עצים מכל הכיוונים. מצד אחד קרוב לשדרות מוריה, מצד שני אחד הרחובות השקטים בעיר, שלמכוניות אין שום אפשרות להאיץ בו.

אבל כמו בכל תחום כמעט, דווקא ילדים והורים ממעמד סוציואקונומי גבוה ייהנו מספריה יפהפייה ובשכונות של תושבים ממעמד סוציואקונומי נמוך יותר, שבשבילם הספרייה היא האלטרנטיבה היחידה לקריאת ספרים, יהיו הספריות לרוב פחות מזמינות ופחות מושקעות. ועדיין ילדים משכונות כמו שפרינצק, עין הים, נווה דוד, שער עליה ועוד, יכולים, ללא כל תשלום, לקרוא ספרים, כמו ילדים מבתים מבוססים יותר.

לא לוותר על הספריות

אישית, לא אקרא ספר בנייד או במחשב, אבל הספריות של היום צועדות עם הקידמה, ומי שרוצה, יכול לקבל בספריה קוד, לטובת קריאת ספר אלקטרוני.

בחיפה יש 18 ספריות. 16 מהן נותנות שירות בשכונות השונות. כיוון שספריה היא דבר כל כך משמעותי בעיני, חשוב לי ולחי פה לא לוותר על ספריית מינץ במרכז הכרמל, שסגורה מספר שנים מאז שהייתה שרפה במקום, וספרית סורוקה ברמת בגין שנסגרה בגלל נזילה.

להיזכר ולהתגעגע

ודבר אחרון – בימיו של ראש העיר הקודם, יונה יהב, העיר הציעה הרבה אפשרויות בילוי: מרוץ חיפה, מרוץ המדרגות, קלבת שבת, צאו בחוץ… להיזכר ולהתגעגע. קליש השאירה אותנו רק עם ספריות, בטענה שהעירייה אינה אחראית לספק שעשועים לתושבים. אם ככה, לפחות היה אפשר לדאוג שכל הספריות יהיו פתוחות ושתושבים מכל השכונות בעיר יוכלו להגיע רגלית לספרייה ולהחליף בה ספרים.