לאן פני ישראל? • קריאה לחשבון נפש | שלמה יובל

במהירות מבהילה, מצאה מדינת ישראל את עצמה בימים אלה, נדרשת לחשבון נפש לא מתוכנן, באשר למערכת היחסים שלה עם אזרחיה הערבים, במיוחד בערים מעורבות, דהיינו, ערים כמו חיפה, עכו, יפו, לוד, שבהן חיות במעורב קהילות של יהודים וערבים. רוב התושבים הם אנשים תמימי דרך, מתרכזים בפרנסתם ומקיימים דו-קיום סביר עם שכניהם, על אף הסכסוך ופרצי האלימות בין בני 2 העמים שתהום פעורה ביניהם.

בעייתית במיוחד התהום הדתית של מעטים שפועלים "בשם אללה" או "בשם אדוני", תוקפניים במיוחד. רבים מתוך האוכלוסיה הערבית מאמינים באללה ומוחמד נביאו, ומקדשים את ירושלים ואת הר הבית, עליו בנו את מסגד אל אקצה. יתרת האוכלוסייה כוללת יהודים מאמינים באלוהי ישראל, אל נוקם ונוטר, שכרת ברית בין הבתרים עם אברהם אבינו על אבן השתיה, מקום בו נבנו בתי המקדש שחרבו.
זהו צירוף היסטורי דתי ותרבותי שהוא מרשם בדוק לאסונות ולמניפולציות של מומחים להסתה וליבוי יצרים.

ברקע אותו דו קיום נפיץ, מתקיים המאבק בין מדינת ישראל לפלשתינאים, חלקם מוכנים להתקיים כמדינה לצד מדינת ישראל ואחרים, בהם פלגים דתיים קיצוניים מאורגנים למלחמת חורמה בישראל, בתמיכת מדינות אויבות כאיראן. ישות שכזו היא ארגון החמאס, שנערך ללחימה בישראל מרצועת עזה.
החמאס מצוי בלחימה בעצם הימים הללו. עתה מתברר כי לחימה זו בישראל שיזם החמאס, היא פרי תכנון קפדני ומתוחכם וכוללת, פרט לחלק הצבאי של ירי טילים מעזה וניסיונות חטיפה ופגיעה באוכלוסיות מותקפות בחימוש קטלני, גם ממד אזרחי של חבלה ברקמת היחסים בכל רחבי ישראל והשטחים המוחזקים, יחסים שנבנו בעבודת נמלים רצופת תקלות ע"י השכנים שהגדרנו כאוכלוסיות המעורבות.

כלי הנשק הוא ניצול רגשות דתיים, על ידי האשמת היהודים בפגיעה במתפללים מוסלמים הנאספים במסגד אל אקצה לתפילות רמדאן. מדובר ברבבות מאמינים שלבם הוכשר להאמין כי "היהודים" רוצים לנשל אותם מקדשיהם. רבבות פלסטינאים תושבי ירושלים, הם הסוס הטרויאני שקל להעמיס עליו את העלילה הזו.

מדובר במסה אדירה של מאמינים משולהבים. האוכלוסייה הרלבנטית להזדהות ופעולה הם מוסלמים באשר הם, מאינדונזיה עד מרוקו, ובמעגלים הקרובים – הפלסטינאים וערביי המדינות הגובלות – ירדן, לבנון ומצרים ואפילו ערביי המדינות המרכיבות את האמירויות, המכירות בישראל ומצפות שהבעיה הפלסטינאית תעלם לה.

מעבר לכל אלה, ערביי ישראל, אלה החיים עמנו ובצדנו ובמיוחד בערים המעורבות. כקבוצה, ניתן להגדירם כבני אדם, שכמוהם כאסופת קוצים שקל להציתם בניצוץ קל. הצלחה של מסיתים מכל צד היא מקור הנעת המונים לפעולה. המפעילים הם החמאס ומפלגות מסוימות בישראל, המופעלים הם מאמינים, שסבורים כי צריך לבלום את הפגיעה בדתם. ויש כוחות עזר, חוליגנים, או אפילו אידיאולוגים, שנערכים לפעולה בכוח הזרוע, עם "לוחמים" מצוידים באלות, סכינים אגרופנים, בקבוקי תבערה, סלעים ואבנים. אלה משתתפים ב-פאודה, שתומכים במאמץ הצבאי של החמאס. כלי נשק עיקרי לריכוז כוחות וחלוקת משימות הוא הרשתות החברתיות ובמיוחד החדשה שבהן – הטיק טוק.

קיימות בשולי ההיערכות היהודית קבוצות אנרכיסטיות אלימות דוגמת "לה פמיליה", ובנוסף, קיים סיבוך פוליטי שיש להזכירו. מסיבות פוליטיות, נזקק ראש ממשלתנו המבקש לשרוד, להסתייע בתמיכת חברי מפלגות קיקיוניות של יורשי כהנא ושל דתיים קיצוניים אחרים, ואף עזר להן להיבחר לכנסת. נציגי ציבור אלה נותנים אופי לגיטימי לפעילותם התוקפנית.

לצערי, עלי לומר כי את הקרב הנוכחי כבר ניצח החמאס, במבט כולל על השגת יעדו. צריך להבין את המושג ניצחון בראיית החמאס: החמאס שואף לבסס את מעמדו כמוביל המאבק נגד הישות הציונית. המשותף לו ולמפלגות הימין "האמיתי" בישראל – שלילת פתרון 2 המדינות.

ודאי היו רוצים לדייק בירי הטילים, אך אם הם נצרבים בתודעת ערביי ישראל והשטחים כמנצחים, די להם בכך. הרווח שלנו הוא בלימה ארוכת טווח של האיום על ישראל. מהו הטווח? ימים יגידו.

עתה מגיעה העת ללקק את פצעינו ולשקם יחסים שנהרסו. הממשלה חייבת לחקור ולגבש דרכי פעולה למניעת אובדן משילות ופרעות ביהודים בארצנו. אלה תהליכים ארוכי טווח. יש להסדיר את מתן מלוא הזכויות לערביי ארץ ישראל ובו בזמן לדכא עבריינות. יש רעיונות רבים שהלוואי וימומשו מחציתם, כאשר האבק ישקע. אך במישור האישי, המרפא יהיה איטי.

ואסיים בתיאור הניסיון הפרטי שלי: שנים רבות הייתי נע משער שכם לעבר הכותל, בדריכות מרבית, מוותר על אכילת כנפה או ניגוב חומוס אצל אבו לינדה. הייתי בכוננות שמא יתנפל עלי נושא סכין או יפתחו עלי באש מקרל גוסטאב. הקפדתי לשבת בנקודות שליטה, בכניסות לבתי קפה, מוכן להגיב בזמן אמת על כל איום. רק לאחרונה נמוג החשש, ועתה, בתוך ימים ספורים של פרעות, שוב הוא מציק לי. מי יישא באחריות?

חיפה

חיפה היא עיר מעורבת עם היסטוריה של דו-קיום סביר. היו בה תמיד גילויים של שותפות וקירבה בין תושביה הערבים והיהודים. השליטה המסורתית של זקני המשפחה בצעירים הערבים פחתה בעידן הרשתות החברתיות לסוגיהן, ואמת היא שיש לא מעט פרחחות ופריקת עול ביניהם. קל היה לגייס אותם לפגיעה בסמלי שלטון, לכאורה בנימוק של פגיעה בקדשי דת. מן הצד החיובי בולטת אוכלוסיה נכבדת של בעלי מקצועות חופשיים ובמיוחד במקצועות הסיעוד והרפואה. אישים ערבים רבים ניהלו את העיר וכמה וכמה מהם ייצגו בכבוד והדר מפלגות ערביות בכנסת. אמנים ערבים תפסו ותופסים מקום נכבד בעולם התרבות, בסרטים ובהצגות תיאטרון. בשנה האחרונה התבלטו רופאים ואחיות ומנהלי בתי חולים ששרתו את כלל אזרחי המדינה, לתפארת הלאום שלהם.

עדיין, חשוב לתכנן תיקונים:

• על קובעי המדיניות מוטלת חובה לקיים הערכת מצב לאומית על השפעת חילול קדשי דת אסלמיים על התקוממות אוכלוסייה ערבית ברחבי השטחים הנתונים לשליטת ישראל (הגדה המערבית).
• צריך לפעול להסברת כוונותינו ההגונות לעולם המוסלמי באשר מצויים מאמיניו.
• יש להנהיג הפרדה בין התכנסויות יהודים וערבים על הר הבית ועריכת הפגנות ועצרות בחציצה. ולהימנע מהתנהגות מנקרת עיניים.
• ככל שחל איסור דתי על יהודים להיכנס להר הבית, יש לאכוף איסור זה בסיוע גורמי אכיפת חוק ישראליים ופלשתינאים.
• יש להפעיל כוחות משטרה בתכנון אגרסיבי לאיתור גורמים מחבלים בסיוע שב"כ ולהיערך לאבטחת האירועים.
• יש לחדש את השיחות לקידום הסדרים לדו קיום עם הנהגת הפלשתינאים שתומכת בהנהגת הסדרים אלה.
• יש לפעול לשיפור התמיכה הבין לאומית (ארה"ב; אירופה) בתכניות ישראל המתואמות עם הפלשתינאים.
• יש לבחון שיתוף פעולה ממשי עם המפלגות הפוליטיות החוקיות בכנסת ישראל ולנהל דו שיח עם התלמידים ואישי ציבור ערביים.
• יש להקים משרד ממשלתי לטיפול בערביי ישראל, הכנת חקיקה, תכניות פעולה מקפת לפתרון בעיות תלויות ועומדות.