ביום הזיכרון האחרון, בבית העלמין הצבאי בעוספיא, נסדק השקט. הצעקות שנשמעו כלפי נציגי הממשלה זעזעו רבים, עוררו גינויים וגררו הרמת גבות. אך לפני ששופטים את הטונים, הגיעה השעה להקשיב למילים. מי שנחרד מהצעקות בבית העלמין, כנראה לא נחרד מספיק מהשקט בבתים ללא היתר, מצוי ההריסה ומאפליה תקציבית מובנית. המחאה בעוספיא לא חיללה את כבוד המתים, היא הפסיקה את זיוף החיים.
השבר: שותפות גורל מול בדידות אזרחית
מדינת ישראל חטאה בחטא היוהרה והנוחות. היא התרגלה לכך שהעדה הדרוזית היא השותפה השקטה. אנחנו שם בטנקים, בסיורי הגבול, ביחידות העילית ובחדרי הפיקוד. אנחנו שם כשצריך להסתער ואנחנו שם כשצריך לשלם את המחיר הנורא מכל, מחיר השכול.
אבל כשנמוגים הדי המלחמה והלוחם פושט את מדיו, הוא חוזר למציאות שבה הוא אזרח סוג ב'. הוא חוזר לכפר שבו אין לו איפה לבנות בית, למקום שבו תשתיות בסיסיות הן בגדר חלום, ולמציאות שבה המדינה ששלחה אותו להגן על גבולותיה, שולחת לו צווי הריסה על קורת הגג שלו.
האבסורד בין קוי האש לקוי התקצוב והתכנון
ממשלת ישראל הנוכחית שכללה את היכולת להשוות בין דם לדם רק כשהוא נשפך, אך היא מתעקשת להבדיל בין חי לחי כשהוא מבקש קורת גג. זהו המתח הישראלי החולני, המדינה מאמצת את הבן בארון, אך מנכרת אותו בביתו. ברית הדמים היא צ'ק פתוח שהמדינה פודה תמיד בזמן וברית החיים היא שטר חוב שהיא מסרבת לכבד.
הזעקה בעוספיא לא הייתה פרובוקציה, היא הייתה הלוויה ליומרה הישראלית. אלו לא היו צעקות נגד המתים, אלא מרד של הנופלים שנותרו בחיים, אותם לוחמים שנדרשים להיות שווים בקו האש, אך הופכים לשקופים בקו התכנון. המדינה לא יכולה להמשיך לסחור בקדושת המוות כדי להצדיק את העוול שבחיים. אי אפשר להצדיע למצבה בבוקר ולשלוח צו הריסה לבית שבנה הלוחם בערב. זו כבר לא מחאה על זכויות, זו מלחמה על עצם השייכות לאדמה שדורשת ממך הכל ומחזירה לך בניכור.
האחראית, לא רק הממשלה, אלא המערכת כולה
האמת המרה אינה נגמרת במסדרונות הממשלה. היא מחלחלת גם למטה, אל תוך המועצות והנהגת העדה. אי אפשר לנקות את ידיהם של ראשי הרשויות המקומיות, אלו שסדר העדיפויות שלהם התחלף באינטרסים צרים, בניהול כושל ובחוסר יכולת משווע, לנצל תקציבי עתק שכבר הוקצו. בעוד שהצעיר הדרוזי נחנק תחת חוק קמיניץ, חלק מהנהגתו המקומית קופאת על שמריה, גוררת רגליים בתכנון מתארי ומפקירה את המפתח לפיתוח בידי בירוקרטים שלא רואים את הכפר מעבר לתיקייה על השולחן.
הזעקה בעוספיא היא לא רק נגד חוקי המדינה, אלא נגד ברית הניכור הכפולה, זו שבין שלטון מרכזי שמקדש רק את המוות, לבין שלטון מקומי שאיבד את הדרך בחיים. דור שלם דורש היום לא רק קרקע ותכנון, אלא מנהיגות שלא תסתפק בלחיצות ידיים בטקסים, אלא תילחם על הבית, לפני שהוא הופך לעוד מצבה.
אל תבקשו מאיתנו לשתוק
הגיע הזמן להפסיק לדבר על "ברית דמים" ולהתחיל לדבר על צדק אזרחי. מי שרוצה שקט בבתי העלמין וכבוד למעמד הזיכרון, חייב לייצר תקווה בכפרים ולתת כבוד ללוחמים החיים.
השאלה היא לא מה נאמר בבית העלמין הצבאי בעוספיא, אלא אם מישהו במדינת ישראל באמת מקשיב. אם לא נשנה את המציאות מהשורש, הזעקה הבאה היא רק עניין של זמן. אל תחכו ליום הזיכרון הבא כדי להיזכר בנו.
הדור הדרוזי החדש מסרב להיות החייל הטוב שמקבל צו הריסה בהכנעה. הוא לא מבקש להרגיש שייך, הוא תובע את השייכות שלו דרך תכנון הולם, תשתיות ראויות וצדק חלוקתי.