ניצלה מהמוות 5 פעמים | “שוכחים שאנחנו בחיים” • גניה גרייסמן מחיפה

גניה גרייסמן (אלבום משפחתי)

גרייסמן מחיפה מספרת את סיפור חייה

“חשוב שיזכרו את מה שהיה ושילדינו לעולם לא יחוו זאת, זוכרים אותנו רק ביום השואה ובשאר הימים, שוכחים שאנחנו בחיים” | ניצולת השואה גניה מספרת

הסיפור הלא יאומן של גניה גרייסמן, מסופר בעברית לראשונה:
גרייסמן, ילידת גלוסק בבלרוס, אשר כילדה קטנה בגטו ובגדוד פרטיזנים, ניצלה לפחות חמש פעמים ממוות, כשפעם אחת – הודות להצלת המשפחה כולה, על ידי קצין גרמני.
אחרי פוגרום אכזרי בבלרוס ב-1991, עלתה גרייסמן לחיפה.

“חשוב שכולם ידעו שהנורא מכל הוא כשרוצחים תינוקות וילדים. מלחמה היא אימה, ואני מבקשת כל יום מאלוהים לשמור על כולם. אסור לנו, ליהודים, לא לאהוב אחד את השנייה, אנחנו צריכים להיות חזקים. צריך לעשות הכל כדי שלא יהיו מלחמות ויהיה רק שלום”, אומרת גניה.

“כואב לי הלב שאנחנו, אסירי הגטו בחיפה, נשארנו 96 מתוך 280. זוכרים אותנו רק ביום השואה ובשאר הימים שוכחים שאנחנו בחיים”.

הילדות שנקטעה עם פלישת הקצין הנאצי לבית

גניה גרייסמן (82) הייתה בת 3.5 בפרוץ מלחמת העולם השנייה, בברית המועצות ב-1941, כאשר הנאצים פלשו לעיירה גלוסק בבלרוס והקימו בה גטו. בבית משפחתה, התנחל קצין נאצי עם עוזרו.

“אבא שלי לא הבין מה קרה והם אמרו שאהבו את הבית ושמעכשיו יישארו בו”, מספרת גניה. “אבא שלי דיבר יידיש ולכן תפס מהר את השפה הגרמנית, וכך תיקשר עם הקצין הזה. אמא הכינה לו אוכל ולכן הוא התייחס להוריי בצורה לא רעה”. כמה ימים לאחר מכן, הודיע השכן השוטר לאחיה ולאביה, ששולחים אותם לעבוד בתיקון רכבים של הנאצים.

גניה גרייסמן (אלבום משפחתי)
גניה גרייסמן (אלבום משפחתי)

הגטו

אחרי מספר ימים, כשהאב והאח לא חזרו, אמא לקחה את גניה ואחותה, אספה בגדים לאב ולאח וקצת אוכל, והגיעה לכיכר של עיירת גלוסק. “ראינו פתאום שאבא ואחי מקימים גדר תיל ואמא שאלה אותו ביידיש מה הוא עושה. שוטר שהיה לידינו הבין שאנחנו יהודים ודחף אותנו פנימה, לתוך השטח המגודר. בתוך הגטו כבר היו משפחות יהודיות וגם בת הדודה של אמא. אמא מצאה סככה ששייכת לאורוות סוסים, ארגנה קצת קש ושם התמקמנו. בערב הרשו לאבא לבוא אלינו והוא אמר שהדברים לא לטובתנו, שיכולים לשלוח אותנו למקום אחר או לירות בנו”.

במשך מספר שבועות שהו הנשים בכיכר והגברים תיקנו מכוניות. האוכל שאכלו היה רק את זה שקיבלו הגברים בעבודתם, ללא כל אוכל נוסף.

קבוצת נשים וילדים יהודים צועדת ברחוב במינסק, 1941 (ויקיפדיה)
קבוצת נשים וילדים יהודים צועדת ברחוב במינסק, 1941 (צילום מתוך ויקיפדיה)

רצח אכזרי של ילד בן 7

את האירוע שקרה לאחר מכן, זכרה גניה היטב, משך כל חייה:
“הילד של בת הדודה של אימא, בן שבע של, רצה ללכת לשירותים ולא היה לאן לקחת אותו. הוא בכה… הנאצים לקחו אותו לשני עצים, קשרו אותו וקרעו אותו לגזרים. אני זוכרת את זה טוב מאוד, את הדם, האיברים הקרועים ואת הצעקות שלו…

אחרי המקרה הזה, לא יכולתי לבכות, לא יכולתי לאכול. שום אירוע לאחר מכן, לא הפחיד אותי כמו מה שקרה שם. במשך הרבה זמן הנאצים לא הרשו לקחת את הגופה של הילד, ואמא תמיד אמרה לנו לכסות את העיניים ולא להסתכל. בת דודתה של אימא בכתה הרבה ואח”כ איבדה את שפיותה. בהמשך רצחו גם אותה, כי היא כל הזמן צעקה”.

שישה חודשים שהתה המשפחה בגטו. בכל יום הוציאו משם עוד ועוד גופות. היו כאלה שהצליחו למכור דברים יקרי ערך, למי שהיו שיני זהב, עקרו אותן ואז ירו בהם. האם והאחות בת ה- 11, עבדו בסלילת כבישים וסחבו אבנים. אביה של גניה, שהיה חייט, הצליח לתפור שק שלתוכו היא הוכנסה גניה, ואמא סחבה אותה על הגב.

הילד היהודי מגטו ורשה (מתוך ויקיפדיה קצין האס אס פרנץ קונרד)
הילד היהודי מגטו ורשה (מתוך ויקיפדיה, קצין האס אס פרנץ קונרד)

בורות הירי

פעמיים ניצלה המשפחה מבורות הירי. שוטר הורה להם להתפשט וכשאמא שאלה מה הסיבה, תשובתו היתה שלא יורים באדם לבוש, רק באנשים עירומים.

גניה גרייסמן:

היינו המון אנשים, וכבר עמדנו מול הבור, כשפתאום, מישהו הביא צו המורה להחזיר את כולנו, כי סלילת הכביש טרם הושלמה. בפעם השנייה בה לקחו אותנו לבור, היה צו שלא לקבור את הגופות ורק לירות בכולם. עמדנו מול הבור ופתאום הופיעו מטוסים של הצבא האדום. הצעירים וכאלה שהיה להם כוח, הצליחו להימלט. את השאר החזירו לגטו.
גופות נרצחים בבור הריגה בזלוטשוב שבאוקראינה (מתוך ויקיפדיה)
גופות נרצחים בבור הריגה בזלוטשוב שבאוקראינה (מתוך ויקיפדיה)

הקצין הגרמני שהציל חיים

החורף הגיע ואיתו הקור העז. באותם ימים מצא את המשפחה הקצין שהתגורר בביתם. האבא היה ידוע כחייט מקצועי מעולה והמליצו לו עליו כדי שיתפור לו מדים לחורף. “הוא אמר לאבא שיוציא אותו ואת אחי מהגטו, אם יתפור לו מדים ומעיל. הרי הנאצים חשבו שיכבשו את הכל בין רגע, הם לא ציפו שיצטרכו להישאר לחורף. אבא ביקש להוציא את כל המשפחה ואז הבטיח שיתפור לו מה שירצה. אם לא, כולנו נמות ביחד”.

אחרי שכנועים רבים, הגיע הקצין בלילה. את כל בני המשפחה גילחו, והוא הודיע שכולם חולים במחלת הטיפוס המדבקת, והוא לוקח אותם מחוץ לעיירה כדי להרוג אותם. הוא הביא אותם הביתה, אפשר להם להתקלח ולאכול וביקש, תוך לילה, מאבא ואמא, לתפור לו את המדים. בבוקר הוא לקח את המשפחה ליער מחוץ לגלוסק וכאשר ירדו מהרכב, אבא הגן על גניה בגבו כי ההורים חשבו שהקצין יירה בגבם. “הוא נתן לאבא מצרכים ואמר להם ללכת ליער ולא להיכנס לאף כפר בדרך, כי בכולם יש שוטרים שיהרגו אתכם. היינו בני מזל שהקצין הציל לנו את החיים. אחרי המלחמה, אבא חיפש את הקצין הזה הרבה זמן, ללא הצלחה”.

ביצות פינסק

אביה של גניה ניסה בכל זאת לחפש מקלט בכפר הסמוך, אך התושבים בו סרבו לסייע להם. באותו הזמן, ברחו ליערות חיילי הצבא האדום מקרב ברסט, אליהם הצטרפה המשפחה. החיילים ייסדו גדוד של 200 פרטיזנים, כדי להילחם בנאצים. אמא הייתה טבחית בגדוד, אביה ואחיה הצטרפו גם הם לפרטיזנים. לפעמים הם המיסו קרח על האש, כדי שיהיו להם מים. מאוחר יותר התגלה כי בקרבם היה מרגל שדיווח על הגדוד לנאצים, ואלה לקחו את את כולם לביצות פינסק, הביצות הגדולות באירופה, שם הטביעו גם את היהודים מהגטאות בסביבה.

ביצות פינסק (מתוך ויקיפדיה)
ביצות פינסק (מתוך ויקיפדיה)

גניה מספרת:

זה היה נורא. האנשים טבעו בבת אחת בביצות שבלעו את כולם, גם ילדים. אני הייתי קטנה וקלה, רצתי בתוך המים כאילו שאני על קרח וכך ניצלתי. ליד הביצה זרם הנהר סלוץ’ והנאצים פשוט זרקו אליו תינוקות וילדים. זה היה נורא לראות אותם מנסים לשחות.

האיכר הבוגד ונס נוסף

אחד האיכרים מהכפרים הסמוכים הביא לפרטיזנים ידיעות ואוכל. אמא, שלא יכלה לעזוב את עבודתה במטבח, ביקשה מהאיכר שסמכה עליו, שגניה תהיה צמודה אליו בזמן שהיא מכינה אוכל ולאחר מכן היא תיקח אותה ממנו ביער. האיכר נסע עם גניה רחוק, הפשיט אותה ולקח את כל בגדיה החמים, את המעיל ואת מגפי הלבד שאבא תפר לה. “היה קור כלבים והבנתי שהדרך שהוא הורה לי ללכת בה מובילה אל הנאצים. בהתחלה הלכתי ובכיתי, קראתי לאימא”. כוחותיה אפסו, היא חטפה מכת קור והתיישבה ליד ערימת שלג. במקרה עברו לידה הפרטיזנים מהגדוד, זיהו אותה ולקחוה בחזרה למקום בו שהו. “ההורים, שראו שאני לא חוזרת, היו משוכנעים שהרגו אותי”. הפרטיזנים רצו להרוג את האיכר על הבגידה שלו, אך אבא לא נתן, הוא אמר שיש לו שלושה ילדים. מאז לא נתנו לאבא לחזור לגדוד”.

גניה גרייסמן עם משפחתה (אלבום משפחתי)
גניה גרייסמן עם משפחתה (אלבום משפחתי)

נסיגת הנאצים

ב-1943, בתום הקרבות ועם נסיגת הנאצים, הגיעה המשפחה לעיירה סטרובין. אביה של גניה לא היה מסוגל לחזור לגלוסק, שם נרצחו כמעט כל מי שהכיר. “תנאי המחייה היו קשים, אך מי שחווה את אירועי השואה והמלחמה וחי ביער, כבר הורגל לכל דבר”.

גניה גרייסמן ובתה נינה (צילום: ארין גרייסמן)
גניה גרייסמן ובתה נינה (צילום: ארין גרייסמן)

הפוגרומים והעלייה לחיפה

אחרי כל טראומות המלחמה, אביה של גניה נפטר. זה היה ביום בו גניה סיימה את לימודיה בבית הספר. זמן קצר לאחר מכן, גם אמה נפטרה. גניה למדה עיבוד מכני של עץ ובשנת 1991, לאחר פוגרומים בבלרוס, עם התפרקות ברית המועצות, עלתה לחיפה. בפוגרומים פרצו אליה לדירה ושברו את כל מה שהיה בה, את גניה רצו לזרוק מהקומה השנייה. כשבעלה ניסה למנוע בעדם, ריסקו לו את הראש ונדרשו לו 18 תפרים.

לגניה 3 ילדים, 6 נכדים ו-3 נינים.

גניה גרייסמן עם משפחתה (אלבום משפחתי)
גניה גרייסמן עם משפחתה (אלבום משפחתי)

אתר חי פה – תאגיד החדשות, מבקש להודות לאתר Haifainfo.com ולאיחוד הווטרנים ונכי מלחמת העולם השנייה בחיפה, על ההכוונה ויצירת הקשר עם גניה.


הגיבו כאן לכתבה