אמש, במרכז "חדרים" בחיפה, הייתה לי הזכות להאזין לעדותה המרתקת של מרים הראל במסגרת "זיכרון בסלון". היה זה מפגש נדיר בעוצמתו שלבטח יהדהד לעד בקרב משתתפיו, ואנוכי ביניהם.
מרים עלתה על הבמה ובעודה עומדת, זקופה ובוטחת, פתחה וחשפה בגאווה את גילה המרשים. "עכשיו, לאחר שאתם יודעים את הגיל שלי, אני מרשה לעצמי לשבת…" אמרה וזכתה לפרץ של גלי צחוק מהקהל הרב שגדש את האולם, כפי שניתן לראות בקטע הווידאו המצורף.
מרים, ילידת פולין, שנלחמה על קיומה היומיומי בשנות מלחמת העולם השנייה, בגטו לודז', באושוויץ ובברגן-בלזן, שרדה ומקדישה את חייה להנצחת זיכרון השואה ולהעברת המסר לדורות הבאים. במשך שנים רבות היא מעבירה הרצאות כאשת עדות ונפגשת עם בני נוער ועם מבוגרים, בארץ ובעולם. מרים, מספרת בגילוי לב וברהיטות את סיפורה האישי, מתובל בהומור נדיר. בכתבה משולבים מספר קטעי וידאו שצילמתי במהלך ההרצאה, סיפורה של אישה מדהימה, מעוררת השראה.
שורדת השואה מרים הראל, זיכרון בסלון בגיל 101.5 ◄ צפו
ילדות מאושרת בלודג'
מרים נולדה בלודג' ב-10 בנובמבר 1924 וגדלה במשפחה חרדית אמידה. אביה, גבריאל גולדברג, יליד ורשה, היה חסיד גור ורב דיין. אימה, שרה, ילידת לודג', טיפלה בשבעת הילדים, שני בנים ושבע בנות: ישראל, רחל, רוזה, פולה, חנקה, מרים ובן הזקונים, יצחק.
מרים בהירת השיער, הייתה ילדה שובבה ולצד זאת סקרנית. את ידיעותיה הראשונות בקרוא וכתוב ספגה מאחיותיה הגדולות ממנה ואת דברי התורה מאחיה ישראל, וכך נקלטה ישירות לכיתה ב'. בבית הספר התיכון הצטיינה בלימודי שפות: אנגלית, לטינית, גרמנית ועברית.
ימי הילדות המאושרים וחסרי הדאגות נקטעו עם כיבוש פולין בידי הצבא הגרמני ופרוץ מלחמת העולם השנייה, ב-1 בספטמבר 1939. "במקביל למלחמתם של הגרמנים הנאצים בצבאות זרים הם ניהלו מלחמה נוספת, להשמדת העם היהודי בכל האזורים בשליטתם, השואה, שאנחנו הפכנו לקורבנותיה", היא אומרת בעצב. "פלישת הנאצים לפולין באחד בספטמבר 1939 גדעה את השכלתי הפורמלית, חודשיים לפני יום הולדתי ה-15 בתום כתה ט".
שורדת השואה מרים הראל, זיכרון בסלון – ילדות מאושרת ◄ צפו
גירוש לגטו לודג'
"בפברואר 1940 נאלצנו לעזוב את דירתנו הגדולה והמרווחת ולעקור לגטו לודג' שהיה מגודר בגדרות תיל ובו הוקצו לנו שני חדרים קטנים במרתף", מספרת מרים. "התנאים בגטו לודג' היו קשים. ככל שהתקדמה המלחמה, הפכו הקשיים למאתגרים יותר ויותר. אנו הילדים התבגרנו באחת, בעל כורחנו". בצל התנאים הקשים, ניצלה מרים כל הזדמנות להמשיך וללמוד את השפה העברית.
תוך כדי השהות בגטו הצטרפה לתנועת הנוער הציונית-סוציאליסטית גורדוניה, שם למדה על ערכי הציונות ונחשפה אל ארץ ישראל, בעקבות כך החלה לחלום לעלות לארץ ישראל ולבנות בה את ביתה.
בהיותה בגטו לודג' הייתה מרים עדה לניתוק ילדים קטנים ממשפחותיהם ע"י גרמנים, תוך שהובטח שידאגו להם לחינוך ולצעצועים. "לידי עמד זוג עם ילד קטן, כבן שלוש", היא נזכרת בעצב. "בפולנית אמר: אימאל'ה, למה את נותנת אותי לאנשים הרעים האלה, אני הייתי היום ילד טוב, לא בכיתי בכלל…" הילדים נלקחו ע"י הגרמנים ופולנים שנכנסו לתוך הגטו, כדי לתקן את הצנרת… סיפרו לנו, שאת כל הילדים האלה הרגו בשדה הקרוב. כדי שלא נשמע את הבכי ואת היריות, עמדו לידינו פולנים עם מנדולינות ושרו שירים…"
שורדת השואה מרים הראל, זיכרון בסלון – גירוש לגטו לודג' ◄ צפו
חיסול גטו לודג', גירוש לאושוויץ-בירקנאו
"בשנת 1942 הכל הפך לנוראי יותר. כאשר הוחלט על "הפתרון הסופי" החלו הגרמנים לחסל את גטו לודז' בו התגוררנו, על ידי משלוחים (טרנספורטים) של יהודים למחנות המוות.
אבי היה הראשון מאתנו שנשלח והוא מצא את מותו בחלמנו בשנת 1942, זמן קצר לאחר מכן גם אני נשלחתי לאושוויץ, אך הגעתי לאושוויץ-בירקנאו. הייתי לגמרי לבד ולא ידעתי למה לצפות.
אני זוכרת שכאשר ירדנו מהרכבת ועמדנו בסלקציה, מצאתי את עצמי עומדת מול ד"ר מנגלה. כשהוא שאל אותי בת כמה אני שיקרתי ואמרתי שאני בת 20, כל כך רעדתי ופחדתי כשעשיתי זאת. המזל שיחק לי ודוקטור מנגלה חייך ושלח אותי ימינה לעבודות הפרך, מה שהתברר לי לאחר מכן כמתנת חיים".
מאושוויץ – לברגן בלזן ולמיהלטוייר בגרמניה
"מאושוויץ נשלחתי לברגן-בלזן. משם נשלחתי לעיר מיהלטוייר שבעומקה של גרמניה, שם עבדנו עבודות כפייה בבית חרושת לחלקי מטוסים של הצבא הגרמני. הייתי מיואשת ומותשת, אבל התקווה להתאחד שוב עם משפחתי גרמה לי להמשיך והחזיקה אותי בשארית כוחותיי, עד לשחרור בידי האמריקאים ב-16 לאפריל 1945, תאריך אשר במשך שנים רבות חגגתי כיום ההולדת השני שלי".
לאחר השחרור חזרה מרים לעיר הולדתה, בתקווה למצוא עוד ניצולים ממשפחתה ולשמחתה, מצאה שם שתיים מאחיותיה ששרדו אף הן: חנק'ה ורחל. כאשר נואשה למצוא בני משפחה נוספים ששרדו את התופת, היא הצטרפה לקבוצה של חברי תנועת גורדוניה ויחד נסעו לעיר נונוטולה שבצפון איטליה, שם לימדה עברית את השורדים שפגשה. באיטליה הכירה את בעלה, יוסף סקוצנדק והשניים נישאו בנובמבר 1946.
שורדת השואה מרים הראל, זיכרון בסלון בגיל 101.5 ◄ צפו
בדרך לארץ ישראל – גירוש למחנות המעצר בקפריסין
כשנה מאוחר יותר, בדרכם לפלשתינה, כמעפילים על האונייה "מולדת", נתפסה אונייתם ע"י השלטונות הבריטיים ונוסעיה הועברו בנמל חיפה לאונייה בריטית שהעבירה אותם בעל כורחם לקפריסין. במחנות המעצר שהקימו הבריטים, שהו 13 חודשים, במהלכם חידשו מרים ויוסף את נישואיהם ושם, ב-10 במרץ 1948, נולד בנם הבכור, חיים. כחודש לאחר מכן אושרה עלייתה של משפחת גולדברג לארץ ולאחר התלאות שעברו, הם בנו את חייהם מחדש. עם פרוץ מלחמת השחרור, התגייס יוסף ללחימה ושירת בחטיבת "הראל" תחת פיקודו של יצחק רבין. בהמשך, עִיבְרְתוּ בני הזוג את שם משפחתם ל: הראל.
"אחרי המלחמה באנו לישראל, לא היו בתים, לא הייתה עבודה… אבל בנינו את הארץ הכי יפה בעולם", אומרת מרים. לאחר תחנתם הראשונה במחנה עולים ליד רעננה, הם התגוררו כשנה בקיבוץ מזרע שבעמק יזרעאל ומשם עברו לקריית ביאליק, שם מתגוררת מרים עד היום ואף זכתה להוקרה כ"יקירת העיר".
לצד פעילותה החינוכית, כתבה מרים את קורותיה בשואה ("עכשיו כבר מותר לבכות") ותיעדה עדויות של ניצולי שואה נוספים, אותן פרסמה בספרים רבים פרי עטה. במשך שנים עבדה כספרנית ברפאל, היא משתתפת באופן קבוע באירועי "זיכרון בסלון" ומשמשת אשת עדות מרכזית ביום השואה.
מרים ואחיותיה ששרדו עלו ארצה, הקימו משפחות וזכו לילדים ונכדים. רחל וחנקה נפטרו בשיבה טובה. מבין משפחתה הענפה, שרבים ממנה נרצחו בשואה, נותרה כיום מרים השורדת האחרונה. "שורדת הגהינום", היא מקפידה לומר.
השואה והשבת השחורה
בהיותה בת 99 נפגשה מרים עם ניצולי הטבח בעוטף עזה וביקשה לחזק אותם: "השבת השחורה החזירה אותי לאושוויץ. אסור היה שהדבר הזה יקרה בישראל, אסור. חשוב להיות אמיצים, לאהוב את החיים, אולי היום רע, אבל מחר תזרח השמש".
בעלה של מרים, יוסף, נפטר בשנת 2013, בהיותו בן 93. להם שלושה ילדים (חיים, ורד וירון), תשעה נכדים וחמישה נינים, זהו ניצחונה של משפחת גולדברג על הנאצים.
את הערב המרגש חתמו חברי מקהלת "גיתית" בשירה מצמררת של "הליכה לקיסריה" למילותיה של חנה סנש (לחן: דוד זהבי, עיבוד: גיל אלדמע).