אריק איינשטיין ואברהם חלפי • נקודות אלמוניות | שלמה יובל

"עטור מצחך זהב שחור"

לאחרונה הוחלט בעיריית חיפה לקרא לשכונה החדשה, שעד כה כונתה "גבעת זמר", על שמו של הזמר האהוב, האחד והיחיד – אריק איינשטיין. זו הזדמנות להאיר חלקים שייתכן כי הם פחות ידועים אודותיו, או ליתר דיוק, אודות אחד משיריו המפורסמים.

בדירה קטנה ברחוב גורדון בתל אביב, בפינת מדף של ארון ספרים עמוס ספרי שירה ומחזות, המתין למגע אנושי ספרו של משורר אלמוני ושמו אברהם חלפי. ספר השירים שחלפי בחר לקרוא לו "מזוית אל זוית" היה ספר ביכורים של מי שהיה מוכר כשחקן בתיאטרון פועלים בשם "אהל" – מוסד חדש שנועד להתחרות בתיאטרון "הבימה", שם  שיחק חלפי 30 שנים, עד שעבר לתיאטרון הקאמרי ב- 1954 ובו שיחק עד יום מותו, ב- 1980.

ספר השירים התפרסם בשנה שבה פרצה מלחמת העולם השנייה – 1939. בראשית שנה זו נולד אריק איינשטיין כשאת ספרו הקדיש חלפי לחברו הטוב, למען הדיוק – חברו היחיד, השחקן והזמר יעקב  איינשטיין. שני החברים שיחקו ערב ערב בהצגה שנודעה כלהיט – "המכשפה", ו-חלפי נעתר ברצון לשמש סנדקו של התינוק הבכור שנולד לחברו. השם שניתן לתינוק ב- 13 בינואר 1939 היה אריה. 

כשגדל הילד והתברר שהוא אלוף ספורט ארוך רגלים ויפה תואר, החלו חברים לקרוא לו "אריות". מאז  השם שהתקבע היה אריק. מה שאמרנו עד כאן, די בו כנקודת מוצא לסיפור הקשר המיוחד שיצרו  בחייהם ובמותם, שני גיבורי סיפורנו. קשר סבוך מונצח באבן שאותו נתיר בחלקו השני של הסיפור.

בשנות ילדותו ראה הילד בחלפי דוד מסור ומשעשע, שאהב להתלוצץ עמו מאחורי הקלעים בימים בהם נהג האב יעקב להביא את הילד להצגות התיאטרון ואפשר לו לצפות בבמה ובשחקנים. שם, מאחורי הקלעים, קלט הילד יסודות של משחק קומי, שהועילו לו בהמשך חייו.

חלפי היה בן בית בדירת משפחת איינשטיין. הדירה הקטנה הייתה ספוגה בתרבות והיוותה מקום מפגש לשחקנים אשר גרו בשכנות; רבים מהם שחקני "הבימה", בהם ענקי התקופה: חנה רובינא, קלצ'קין, מסקין ועוד רבים וטובים. 

אריק שמע דברי אמנים, לוהטים מתשוקת משחק שלא ידעה שובע וחלם להיות שחקן בעצמו. באותם מפגשים עם צמרת השחקנים, חלפי, אדם צנוע, ישב כדרכו, מכונס בעצמו, מאזין ומהרהר במה שיכתוב בחדרו, על נושאים שהעסיקוהו כמשורר.

אריק גדל במעטפת תרבותית, אליה הוסיף הצטיינות בספורט. אביו סייע לילד, שהפך אלוף ישראל  בקפיצה לגובה, להתקבל כשחקן בלהקת הנח"ל. למען הדיוק ההיסטורי, הוא התקבל כמצחיקן שנראה פיזית כמי שמסוגל לסייע בהצבת פרטי תפאורה כבדה למערכונים, כלומר – סבל. זה רקע נעדר רומנטיקה לצמיחת זמר ייחודי כאריק, אבל מן העובדות הללו לא ניתן לחמוק באמירה רחוקה מן  האמת.

כפי שקורה בסיפורי אגדה, בדרך מקרה, הזדמן לצעיר הבולט בגובהו, לשיר כזמר מחליף, אז התגלה למביני עניין, שיש לאריק קול בריטון, מדהים ברכותו המלטפת, או בלשונו של אריק "יעני  זמר" והשאר, כפי שאומרים, היסטוריה.  

בנקודה זו אפשר לסכם, סיכום ביניים, כי אריק קנה מקום של כבוד בלבבכם, ורובנו שומעים אותו בהנאה שר את  שירי ארץ ישראל היפה, שירי אהבה, שירי משוררים כמו "הכניסיני תחת כנפך", או  "עטור מצחך זהב שחור", שירים שכתב בעצמו כמו "עוף  גוזל" וכל שירי "שבלול", וזוהי רשימה חלקית ביותר. אנו צופים בסרטי וידאו מן השנים בהן הופיע בפני קהל, מאזינים ללא הרף להקלטות של מאות רבות של שירים, שהפכו את אריק, לאחר 50 שנות שירה, ל"פס הקול של המדינה" בימי שמחה, כמו  גם בימי יגון לאומי.

אך ניצוץ שהצית באריק המפגש עם שירת חלפי, בשנת 1970, הניב פרי הילולים. אריק גילה כי חלפי הוסיף ופרסם ספרי שירה שנכתבו בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת.

• שירי האני העני, הקיבוץ המאוחד, ת"א 1951.
• כאלמונים בגשם, שירים, הקיבוץ המאוחד, ת"א 1958.
• מול כוכבים ועפר, מבחר שירים, הקיבוץ המאוחד, ת"א 1962.
• אינפניו ההולכים לקראתי, שירים, הקיבוץ המאוחד, ת"א 1966.

הווייתו של חלפי כמשורר הייתה סמויה מן העין. תוכן שיריו מסובך, פסימי, קורא תגר על סדרי עולם ועל אדישות האלוהים לגבי הסבל האנושי. היתה בו חמלה על אביונים, ילדים ובעלי חיים. תוכים וחתולים שולבו בשירתו, לרוב במצבי מצוקה וחוסר אונים. שירתו הייתה מתייסרת וחידתית. ככל שהזדקן חלפי בבדידותו ובתוך כישלונו בבניית זוגיות, תפס נושא המוות מקום מרכזי בשיריו. 

בפן הגלוי של חייו, זכה חלפי השחקן להצלחה מסחררת, בתפקיד הראשי במחזהו של גוגול: "האדרת", כפקיד שחולם על אדרת כשל הצאר, ומסיים בשברו של החלום ובעיקר נודע בתפקיד קומי כשדון "עוץ לי גוץ לי", אותו שיחק במשך 15 שנים. מבקרי אמנות קשרו לו כתרים כשחקן מושלם, לא כך ראו אותו מבקרי שירתו. כמשורר דורג כ"מינורי", בחבורה שכללה את אלתרמן ושלונסקי הגדולים. מומחים סבורים כיום, שחלפי הקדים את זמנו, הן בתבניות השירים והן בנושאיהם, לא כאן נכריע בעניין זה.

כך או כך, שעתו כמשורר עמדה להגיע באיחור, בסיוע "קטר מוביל", הוא אריק. הזמר רב המוניטין חפש שירים שמתאימים להלחנה והניע את המלחין יוני רכטר לכתוב מנגינה לשיר של חלפי ששבה את לבו.
שיר שנושאו אהבה שלא התממשה, לאשה. רכילות בין שחקנים הולידה השערה שמדובר בזהבה ברלינסקי אשת חבר-שחקן של חלפי.

השחקן המשורר נהג לבקר בביתם, ולאחר כמה דברי חולין התמיד לשבת מול זהבה, שותק, בוהה  וחולם על יותר מכך, עד שביגונו כתב שיר מלא רמזים מביכים, אותו בחר אריק להלחנה, ויוני רכטר ביצע.

חלפי שמע את השיר 3 שנים לפני מותו, ב- 1980, ולא גילה התלהבות. זהבה ברלינסקי האזינה לו – אולי מידי יום, עד ליום מותה ב- 2011. 30 שנים נצרה בלבה את הסוד, השיר הזה נכתב עליה.

ערב מותה, כשהרהרה במורשתה, ביקשה זהבה, ששערה, בצעירותה, היה שחור כפחם ועיניה כחולות, כי על מצבתה יחרטו 2 בתים מן השיר "עטור מצחך זהב שחור".

זהו השיר הראשון שחיבר את חלפי לאיינשטיין בתודעת הציבור, והוא היום השיר שהושמע יותר מאחרים בתחנות רדיו וטלוויזיה בישראל, מאז מונים את השמעת השירים.

תוך כדי חקירת הנושא, הוברר שחלפי מסרב להתייחס לשאלה "מי האישה אליה מתייחס השיר", וכבר התקבצו להם הטוענים כי השיר נכתב על אישה אחרת, בה היה מאוהב חלפי בטרם עלה ארצה מפולין, בשנת 1924.

חלפי אף הכין קובץ שירי אהבה ביידיש, לתאר את גודל אהבתו לאותה אישה. שמה היה שרה פוקסמן ולאחר שנישאה לאחר, הפכה לשרה פוקסמן – ס"ט ואת חלפי לאוהב מאוכזב. כפי שכתב המשורר על עצמו בשיר – הוא האיש המוכר כ"מאוהב באשת רעהו", לנוכח ניסיונות מרים שאסף מאז. דפי השירים הללו מסר לשרה, שעלתה ארצה באותה השנה.

הקובץ נמצא בעיזבון המנוחה שרה, שהייתה חברת קיבוץ גדות, ופורסמו בסיוע בנה אלי ס"ט, שהוא  המקור למידע אודות אמו, הן ע"י חיים באר והן על ידי פרופ' דוד אסף, בעל הבלוג "עונג שבת".

על המצבה של שרה נחרטו כמה מילות שיר בעברית, שכתב חלפי על שולי הקובץ:
"בסערי לא אדע מי המטורף
אנכי או הליל
ומי הצועק 
א ה ב ת י ך…"

שרה הלכה לעולמה 4 שנים לאחר מות חלפי. זהבה ברלינסקי האריכה ימים ונפטרה 31 שנים אחריו. אריק האריך ימים שנתיים אחריה, עד 2013. במהלך השנים הללו, הולחנו ביוזמת אריק, ע"י יוני רכטר ברובם, שירים נוספים של חלפי, שיצאו בתקליטור מיוחד, כשבולט בהם העיסוק בגמר החיים. שיר עצוב אחד מובא להדגמה, כל פרטיו זועקים.

כמה יפה וכואב הוא הביטוי: "הן כנשור כוכב גבוה בדרכו עמק הימה ,מרקיעיו נושר אדם".

מבלי שאדע דבר לאשורו, לי נראה, כי אז החליט אריק שעל קברו ייחרט שיר של חלפי, שמתאים  להשקפת העולם של שניהם, על מקום האדם ביקום. שיר בו נאמר, בזיקה לרעיון הקבלי ההפוך, לפיו השכינה הצטמקה לנקודה, כדי לפנות מקום בעולם לאדם שנברא…

כנראה שאריק הצנוע והנתון לאימת הבמה גם בגדולתו, לא הכיר פירוש זה. בספר השירים "ישן וחדש" שפורסם ב- 1977, נכלל שיר שריתק אותו, המדבר על רצונו לצמצם עצמו ולא להתנשא:

אֲנִי מְצַמְצֵם אֶת עַצְמִי
כְּדֵי נְקֻדָה
אַלְמוֹנִית 
שֶׁלֹא לְהַטְרִיד בְּגוּפִי
מַלְכֻיוֹת.
(“ישן וחדש”, עמ' 57)

וכך, על מצבת הזמר הפופולרי אריק איינשטיין, שקולו המלטף נשמע מידי יום, שודך לחיי נצח אברהם חלפי, המשורר הסנדק, שאריק הצילו משכחה. המשורר השחקן, שאין זיכרון חי למשחקו בתיאטרון, מוכר לרבים כמשורר ששיריו נשמעים במגוון כלי תקשורת מפי זמרי ישראל ובראשם אריק. ברגישות שספג בבית אבא, זיהה אריק את גאוניותו של סנדקו הקשיש ועמד על זכותו לכבוד שנשלל ממנו. אריק התבסם משיריו וגרם להלחנת רבים מהם ובכך קשר את זיכרון שניהם קשר בל ינתק. העולים לרגל לחלקת הקבורה לכבוד אריק, מרכינים ראש בפני שניהם.