איך הופכים שכונה קהילתית לשכונה של אף אחד • טור דעה • גילה לבני זמיר

קהילה בונה שכונה – הודעת עיריית חיפה על סגירת בית הספר גבריאלי

גדלתי בנווה שאנן של שנות ה-60. התגוררתי ברחוב הרב מימון. בחלקו המתחבר לרחוב טרומפלדור, גרו בבניינים בני 4 קומות, ראשוני הבאים למקום מסוף שנות ה-50, בהמשך הרחוב היו  שיכונים טוריים וחצרות רחבות ידיים, בהם התגוררו בין היתר גם הרבה משפחות של משרתי חיל הים. בשליש הרחוב המתחבר לגדליהו, התגוררו מפוני ואדי סאליב ועולים חדשים, שקיבלו  דירות מהדיור הציבורי. שיכוני רכבת שנבנו בחופזה, הרבה כניסות וחצרות גדולות ביניהם. גדלנו כולנו ביחד ללא הבחנה מי מגיע מאיפה וכולנו הלכנו לאותם גני ילדים ולבית ספר מצדה, שהיה בהמשך רחוב מימון.
עבורנו, הילדים שגדלו במקום, החיים במרחב של רחוב הרב מימון וסביבותיו היו מלאים בעניין ומפגשים במשחקים בחצרות, ברחוב, בגני משחקים, שורת החנויות שכולם קנו בהן, קולנוע עממי והספריה הצמודה אליו. רדיוס לא גדול אבל מאוד מכיל.

מערכת שמגדירה את הילדים השווים ואלו שפחות שווים.

בשנת 1970, כשעמדתי לעלות לכיתה ד, הוחלט לפרק את בית הספר מצדה ולפזר אותנו בין בתי הספר בארי ותל חי. הייתי בין אלו שהועברו לבי”ס בארי. כמה ילדים מכיתת המוצא הועברו לכיתות מקבילות בבארי. שנים רבות לאחר מכן, סיפרה לי מישהי שהייתה מעורבת במערכת החינוך, שאנו, יוצאי מצדה, הוגדרנו ילדים טעוני טיפוח בגלל אותם ילדי סוף רחוב מימון. מי שהוצאו מהכיתה היו ילדים שהנהלת בית הספר הכירה את הוריהם ורצתה ביקרם. אנו  והורינו כמובן לא ידענו כלום. החיים המשיכו כמו קודם, הלכנו ביחד לאותן תנועות נוער והמשכנו להיות קהילת נווה שאנן הגדלה והמתפתחת.

נווה פז ונווה יוסף: סוף העולם שמאלה של חיפה

נווה פז היא השכונה ההיא בקצה המזרחי של חיפה, מונחת  למרגלות מורדות נווה שאנן בואכה הצ’ק פוסט כשהגבול התחתון פוגש את כביש בר יהודה. הבניין הכי משמעותי בנוכחותו הוא הבנין של חברת חשמל, על שמו קרוי רחוב מרכזי בשכונה. טופוגרפיית השכונה לא קלה, רחובות תלולים המובילים לרחובות גדושי מכונים בחזית שיכונים צפופים וחסרי חן הצופים אל מול מבנה הזרע הנטוש, פחונים וסככות מוזנחים, אזור התעשייה והצ’ק פוסט, קרוב לנחל סעדיה – פוטנציאל לשמורת טבע מקסימה, שדוכא וכוסה בבטון ומרכז תחבורה. מעולם לא היה חן במקום. אני זוכרת אותו עוד כילדה כשהיינו הולכים לבקר חברים של הורי, הרבה רומנים ומזרח אירופאים שהגיעו סמוך לקום המדינה והתגוררו במקום. לימים הם עברו לקריות ולשכונה הגיעו עולים חדשים אחרים. האוכלוסייה היום מורכבת מייצוג גבוה של יוצאי אתיופיה וחבר העמים, ותיקים שנותרו שם, חלקם יוצאי הודו, ארצות צפון אפריקה וערבים.

בית ספר גבריאלי (צילום: איבון סובולבסקי)
בית ספר גבריאלי (צילום: איבון סובולבסקי)

יום אחד נודע להורים שסוגרים את בית ספר גבריאלי

ההורים כואבים וזועמים על סגירת בית הספר היחיד שיש בשכונה – בית ספר גבריאלי. בני ובנות השכונה הלכו אליו ועלו מדי יום ב-150 מדרגות, כדי להגיע לכיתות הלימוד. זהו בית הספר השכונתי היחיד של ילדי שכונות נווה פז, נווה יוסף, יד לבנים ונווה גנים, שנבנתה בהמשך נווה פז.

בית הספר גבריאלי הוזנח שנים רבות על ידי הרשויות והיה רחוק מהעין ורחוק מתשומת לב של מי שצריכים לבדוק מה קורה שם באמת ולתקן את מה שצריך לתקן. תקציבים כן הוזרמו, במיוחד בזכות  נוכחותם של ילדים ממשפחות יוצאי אתיופיה, אבל כנראה לא ממש עניין את אף אחד במערכת החינוך מה באמת עושים איתם. כמו שניכר כי האוכלוסייה שחיה במקום לא מעניינת את אף אחד בעירייה וברשויות הממונות עליה. התושבים והתושבות חשים שהם זרוקים בקצה העולם שמאלה ומתעניינים בהם רק לקראת בחירות.

מופע גיוס קולות נוסח סלאח שבתי, התקיים גם בבחירות לראשות העירייה ב- 2018. התושבים, ברובם, תמכו בתקווה החדשה בלשכת ראש העירייה ושם היא נגמרה. התקווה והציפיות התרסקו  שוב לפני שבוע, בידיעה תקשורתית שדלפה בהפתעה מרושלת והביאה לידיעתם אודות סגירת בית הספר.

השמועה אומרת שכולם במערכת החינוך ידעו זאת כבר שנים, אבל לא טרחו לדבר עם התושבים. כעת ההורים נדרשים לרשום את ילדיהם לבתי ספר מרוחקים ושוברים את הראש: איך ילדים קטנים אמורים לעלות  ברגל מאות מדרגות לכיוון נווה שאנן או לחילופין לנסוע לבדם בשני אוטובוסים לכל צד לבית ספר מרוחק.

אסטרטגיית ניהול שבה תושבי העיר הם חיילים מושתקים, המופעלים לפי החלטות ותהליכים שנקבעים ללא ידיעתם.

באותה רוח של שמועות, המטיחות בפני התושבים את המציאות הסודית הנרקמת בחשאי במסדרונות העירייה, מתפרסמות ידיעות ושמועות שונות לגבי מסירת בית הספר לגורמים אחרים. אין שום דבר מבוסס או ידוע והתחושה היא שמישהו למעלה החליט החלטות, מעל ראשי ההורים והקהילות, כנראה מתוך אותה תפיסת עולם פטרונית, שאנשים הם חומר גלם שנותנים לו הוראות והם ממלאים אותן בשקט וצייתנות.

מה קרה לתיאוריות ולהבטחות של הנהלת העיר אודות קהילה מקיימת?

ההורים של נווה פז לא מתכוונים לעבור לסדר היום. הם מתכוונים לפעול במישורים שונים, כדי לתת לילדיהם את מה שהוא מובן מאליו בכל שכונה: בית ספר שכונתי וקהילה שכונתית.
פעילים ופעילות חברתיים שאינם מהשכונה, מתנדבים לטובת המאבק מתוך אכפתיות חיפאית וכעס על תחושת האפליה והגזענות שעולה מהמהלך והדרך שבה הוא נעשה. נציגי ההורים, שנפגשו כבר עם מיכאל שחר ונציגי מחלקת החינוך בעירייה, מדווחים כי הם לא חשו שמישהו סופר אותם. הם יפגשו עם סיגל ציוני וידרשו תשובות ברורות בהתאם למצב עם דרישה להשאיר את בית הספר בשכונה ולהשקיע בו באופן ראוי ומפוקח.

ההורים רוצים שהילדים שלהם יהיו בשכונה, שימשיכו להיות חלק אורגני, מטופח וצומח בה וממנה. שתהיה כאן קהילה עם מוסדות ציבור וקהילה, עם עירוב שימושים, שהילדים ילכו ביחד לבית ספר מרחק הגיוני מבתיהם – א’, ב’ בתפיסת קיימות.

למיטב ידיעתי, במינהלת 2030 יש יועצת קיימות מקורבת לראש העירייה והיא עצמה דיברה רבות בנושא חשיבות הקיימות וקהילה ברת קיימא.

אז איפה הקיימות הזו ולאן היא נעלמה במקרה של נווה פז ונווה יוסף?

זכרונות ילדות בשכונה בונים מורשת, קהילה וחיבור לעיר ולהמשך החיים.

ברחבי האינטרנט, יש דפי זכרונות של שכונות. קהילת הזכרונות של בוגרי ובוגרות נווה שאנן שם חוגגים הנוכחים בהעלאת  צילומים וזכרונות בני עשרות שנים. על הטוב והרע וכל מה שביניהם.  במרחק של שנים, יש על מה להתרפק ולספר לילדים ולנכדים. ככה בונים אתוס, מורשת, חיבור למקום, לעיר וככה בונים את הקהילה הגדולה של חיפה.

לילדים ולילדות של נווה פז ונווה יוסף לא תהיה קהילה, כי לקחו להם אותה, בלי לנסות לבנות שום דבר מהקיים. זו גזילת כבשת הרש הכי ברורה וכואבת.

החיים בשכונות נווה פז ונווה יוסף הם חלק מהחיים בחיפה

בכל שכונה צריך שיהיו מוסדות קהילה וחינוך קרובים לבית. זהו חוק קיימות ראשי והדבר הראשון שחושבים עליו כשמתכננים שכונה. רק ככה בונים בה קהילה מינקות עד בגרות ועד בכלל. קהילה מקומית נבנית קודם כל ממוסדות החינוך אליהם הולכים ילדי השכונה ובה הם נפגשים, שם נפגשים גם ההורים ופועלים ביחד עבור הילדים ועתידם כקהילת-שכונה היוצרת חיים בשכונה. ככה זה בכל השכונות וככה זה צריך להיות כעובדה בלתי ניתנת לערעור במרקם החיים בנווה פז, נווה יוסף ומורדות נווה שאנן. שכונות שהן חלק מהחיים בחיפה – למיטב ידיעתי.


כאן תוכלו לקרוא את תגובת עיריית חיפה, ועד ההורים היישובי ומשרד החינוך:


הגיבו כאן לכתבה

6 תגובות
  1. חנה מורג אמר/ה

    עצוב מאד.
    זוכרת ימים אחרים. לא מאד רחוקים של פעילויות קהילתיות, מיזמים ייחודיים, המון אהבה ויצירת קהילה בבית הספר בזה.

  2. יורם אמר/ה

    עירייה שלא מחוברת לתושבים ולשטח. לא כל דבר נבחן בהיבט כלכלי.
    החינוך של היום זו הכלכלה והבטחון לעשרות שנים קדימה.
    כנראה שלראש העיר חשוב לקרוא כיכרות על שם להקות במקום לעבות את החינוך ולהשקיע בו.

  3. איבון אמר/ה

    כתוב יפה מאוד וממש גורם להזיל דמעה,אך נראה שהנהגת העיר הנוכחית לא מעוניינת באנשים פשוטים ,אלא לגרום לזקנים להשאר וצעירים שיברחו זה מה שאני חווה וזה מה שאעשה,לאחר סגירת בית הספר אנחנו עוזבים את השכונה ,תודה רבה קליש שלא תיבחרי עוד א

    דאג לזה

  4. לילי טל אמר/ה

    מתכווץ הלב על כל הילדים בשכונות אלו. גזלו להם את הילדות ואת החוויות והחברתיות הנוצרות בגילאים האלה וחלקן מלווה אותם הרבה שנים לאחר סיום הלימודים. כל חוסר ההתייחסות
    לשכונות אלה גורמים לכך שמי שיכול לא יוזר לגור בהן אחרי השרות הצבאי. וכך מי שנשאר מאחר הם החלשים חסרי ההשכלה הבסיסית ומובטלים ברובם.
    קרקע פוריה להשפעות רעות וכנופיות פשע. גבירתי ראש העיר, בבקשה הזרימי
    חמצן לשכונות אלו והקדישי להם את תשומת הלב לה הם ראויים. תודה❤

  5. אייל חיפה אמר/ה

    ההתעללות בשכונות נוה פז ונוה יוסף התחילה כמובן בקדנציה הקודמת, עם סגירת בית ספר קישון. שנים “ריחפה סכנת סגירה” על המקום. סכנת הסגירה בדמות האתנן של יהב לחרדים בהחלט ריחפה וממשיכה לרחף גם על בית ספר גבריאלי כמו על אחרים בנוה שאנן. וכך, ביום בהיר אחד ובאותם תירוצים, “בית הספר קטן מדי, פחות מ-200 תלמידים” נסגר ופוזר בית ספר הקישון. פה המקום לציין שכל בתי הספר החרדיים באותה העת היו פחות מ-200 תלמידים ועל אף אחד מהם לא ריחפה סכנת סגירה, וגם לא התירוץ שזה פוגע ביצירת קשרים חברתיים בכיתות קטנות, תירוצים אלו שמורים רק לחינוך הממלכתי.
    לא הרבה זמן אחרי, כבר נפתח במקום, כמובן – בית ספר חרדי. תהלת שלמה. כדי להחליש עוד יותר את השכונה, סגרו גם גן ילדים. אתם יודעים, היא “מזדקנת” אז נסגור גנים כדי שחלילה לא יוכלו להגיע משפחות צעירות. תהליך זהה עבר בית ספר מעלה כרמל, עד שנמכר בנזיד עדשים לידי הבהאים שחמדו את הנדל”ן ליד הגנים שלהם. במעלה כרמל סיפרו לתושבים, שיש כוונה להקים שם מלון, כפי שהבניין שימש בימי המנדט. ובכן אין שם מלון, אלא אירוח בהאים, כך שלא נזקקים למלונות בחיפה. כלומר הרי לנו פגיעה כפולה בכלכלת העיר ובשכונה סביב. בית הספר נסגר, והמלון שהיה אמור לספק מקומות עבודה נגנז. בפועל קבלנו שערים סגורים ומבצר בהאי. ובבית ספר הקישון קבלנו אותו דבר: שערים סגורים ומבצר חרדי. מיותר לציין, שציבור חילוני עוזב בהמוני את סביבת נוה פז, וגם ההשקעה ברחוב החדש של “נוה גנים” יורדת אט אט לטמיון. בהעדר בתי ספר, משפחות עוזבות את המקום, ומפנות אותו לסטודנטים ערבים זמניים הלומדים במכללה הערבית לחינוך שנמצאת בקצה רחוב החשמל. אבל אליהם מצטרפת אוכלוסיה חרדית ברחוב החשמל עצמו, שתהפוך להיות הרוב בנוה פז ונוה יוסף בעוד עשור. לפיכך יש להיערך למצב. איך נערכים? מוסרים לידיהם עוד מבנים לשימוש גני ילדים ובתי ספר. למשל, את בית ספר גבריאלי, ועוד מבנה ברחוב לשימושם כישיבה, גני ילדים. תהליך דומה מתרחש לפחות ב-4 מקומות בנוה שאנן. בין היתר ברחוב טבנקין, ברחוב אריה דולצ’ין, ברחוב אז”ר וברחוב מימון. זהו “איגוף” של הציבור החילוני מכל עברי נוה שאנן, עד שלבסוף ישארו במצב דומה לנוה יוסף ונוה פז: אוכלוסיה מבוגרת, ומשפחות צעירות שסגרו להן את בתי הספר ואילצו אותן לעבור מנוה שאנן קרוב יותר למוסדות חינוך חילוניים אחרים.
    מי שציפה שכניסת קליש תסיים את תקופת האתנן וההתרפסות של יהב (להזכיר לנו שש”ס ואגודת ישראל תמכו ביהב, ורק דגל לתושב תמכה בקליש) נכונה לו אכזבה. הנה שוב קבלנו ראש עיר, המתרפסת ומחלקת אתנן של מבני ציבור בהדר ובנוה שאנן. כך נסגר מתנ”ס הדר בצעד שערורייתי ונמסר כבית ספר חרדי. כך יסגר מבנה בית ספר יל”ג שבו לב חש. כך יסגר בית ספר גבריאלי. שמועתי עובד חזק, מי המבנים הבאים שיימסרו להתרחבות החרדית חסרת התקדים והתאבון הגדול. יתכן שהפעם יהיה זה בניין שטרוק ברחוב ארלוזורוב, המוקף בישיבות כאי בודד של תרבות חילונית אחרונה, שריד לגדולי ועד הדר שהתגוררו ברחוב. יתכן שגם הוא ימסר ללא קרב להתרחבות בית הספר לבנות שבו הוא גובל. ויתכן שיהיה זה דווקא מבנה הציבור שמתוכנן עבור רחוב/שכונת נוה גנים. אם כבר יוקצה לבית כנסת מדוע שלא יכיל גם גני ילדים לציבור החרדי העובר לשכונה לאור מחירי הדיור המוזלים. אגב, הסיבה שנוה גנים נבנתה כמגדלים גבוהים עם מעלית נועדה, בית היתר, למנוע מהלך כזה. יתכן שגם דפוסי הבנייה ישתנו למבנים נמוכים שלא נזקקים למעלית ומדוע אתם כבר מבינים.
    אלו העובדות שגילה זמיר הפוליטיקאית לא יכלה לכתוב, אז כתבה מסביב על הרס מרקם השכונה ועל פגיעה בזכרונות הילדים החילונים שעוד גודלים בה (מי יודע אם בעוד 10 שנים יהיו בה ילדים מהמגזר החילוני בכלל, למעט משפחות עולים שלא יכולות למכור ולעבור? ספק רב). אבל הנה אני אכתוב אותן. כולכם מוזמנים לעשות סיור ברחוב החשמל ולראות את פניה המשתנים של האוכלוסיה. כמובן, שאנו בעד דאגה לכלל האוכלוסיות ולרווחת כלל התלמידים. זהו התירוץ הדמוגרפי המדגוגי הקבוע של נציגי הציבור החרדיים. אלא, שדאגה זו בעשור וחצי האחרונים באה ישירות על חשבון דאגה לרווחת תלמידי המגזר החילוני. חוק נהרי, יצר גלי זעזוע בעירייה כשחייב לממן את זרמי החינוך העצמאיים שלהם, רעה חולה במדינת ישראל שאין כמוהם באף מדינה אחרת בעולם. עיריית חיפה של יהב, בגרעונות עתק ומשכורות עתק, חיפשה מאיפה לקחת את השמיכה החסרה, ומצאה כפרי בשל את האוכלוסיות המוחלשות של נוה פז ונוה יוסף, כמו גם שכונת יל”ג בהדר.

  6. מרק אמר/ה

    מה יעשו עם מבנה בית הספר?ישיבה? אחרת איך ידאגו להסכמים קואליציוניים? התושבים? – יקבלו הבטחות נוספות בבחירות הבאות

הגיבו כאן לכתבה