מלחמת המפרץ שלי | סיפור בשתי מערכות

תחילתו דומה לחוויות של רוב תושבי המדינה בינואר 1991, בהמשך חל מפנה בעלילה…

הסיפור שלי עם מלחמת המפרץ נחלק לשניים: הזיכרון הראשון נוגע למה שעברנו במשפחתי, בדומה לרבים מתושבי חיפה והמדינה: החדר האטום, המסקינטייפ וגליל הפוליאתילן, שהיה מצרך חיוני בכל בית, מסכות האב"כ והברדסים לילדים, החרדות שחוו אנשים רבים שמא יפול עלינו טיל סקאד עירקי ועוד כזה עם ראש כימי. והכי גרוע כאשר ליד ביתנו בכרמל הצרפתי הוצבה סוללת טילי נ"מ מסוג פטריוט, כאשר כל טיל נ"מ שנורה לשמיים סמוך לביתנו, נשמע כמו פיצוץ מכונית תופת שמרעיד את כל הבית, מפחיד לא רק את הילדים המבועתים, אלא גם את הוריהם והכי גרוע כאשר מתברר ששברי הטיל הזה נופלים על שכונות המגורים כאילו עוד סקאד נפל עלינו.

"נחש צפע – נחש צפע"

הצטופפנו בחדר האטום בכל ערב, אנו, הזוג הצעיר, עם בתי בת ה-6, ואלינו הצטרפה גם אמי. כולנו יחד, ניסינו להיראות רגועים ולשחק עם הילדה טאקי, כדי שתהיה עסוקה ולא תחווה את החרדה, ואכן היא דווקא זוכרת את הימים מורטיי העצבים הללו, כחוויה משפחתית חביבה.

בבקרים כולנו עבדנו כרגיל, אך היינו חייבים לסיים מוקדם יחסית, על מנת לשוב מהר הביתה ולהתכונן לעוד ערב של אזעקות ושידורי אזהרה המלווים בקול יבבה מעצבן: "נחש צפע… נחש צפע", כפי שפרץ לפתע ב"גל השקט" בערוץ הרדיו שנפתח במיוחד לרגל המלחמה. 

"שתו כוס מים"

השידור הזה התריע עבור אזרחי המדינה, על טיל המתקרב לאזורנו. אזור חיפה היה מסומן באותיות שכבר איני זוכר אותן, וגם לא מתחשק לאיש להיזכר בהן שוב… חוץ מהזיכרון הנעים יחסית, של נחמן שי, שהיה אז דובר צה"ל אשר כונה – "המרגיע הלאומי", על אף שעיקר תרומתו בהופעתו על המסך בכל ערב היתה במתן ההמלצה הקבועה: "שתו הרבה מים…"

המפנה – לבוא בדחיפות אל אבי

הזיכרון השני שלי שונה לחלוטין ממה שחוו רוב אזרחי המדינה באותה עת, כאן חל מפנה בעלילה:  
לאחר כמה ימים של "שגרת ספיגה" כזו בבית עם המשפחה, קיבלתי לפתע שיחת טלפון – לבוא בדחיפות לבקר את אבי, שכן, מצב בריאותו התדרדר והוא לקה בליבו, שוב.
נאמר לי שיש לו סיכוי טוב לקבל תרומת לב להשתלה תוך מקסימום 6-7 חודשים, על מנת להציל את חייו, אך הרופא המנתח התנה זאת בפגישה עם נציג המשפחה כדי לתאם זאת בדחיפות.

העניין הוא שאבי שהה באותו זמן… בחו"ל(!) לרגל עסקיו והייתי צריך, בדרך כלשהי, להגיע, תוך כדי המלחמה, למקום מגוריו בעיר טולון שבריוויירה הצרפתית.

בלית ברירה קיבלתי אישור ממשפחתי לעזוב ולטוס במהירות אל אבי, בעוד אני נאלץ להשאיר את יקיריי בבית בישראל כשהטילים נופלים על חיפה וסביבתה.
השגתי בבהילות כרטיס טיסה לעיר מרסיי.

הנחיתה במרסיי

עם נחיתתי במרסיי, הייתי אמור לקחת את הרכבת לטולון. הצרה שהטיסה הזו, שהיתה כמעט ריקה מנוסעים, נחתה במרסיי ביום ראשון (יום המנוחה) בחודש ינואר 1991, לפני עלות השחר, שלש שעות לפני שתחנת הרכבת נפתחה. בחוץ קור כלבים וחושך מוחלט. שדה התעופה נפתח חלקית, רק עבור המטוס הבודד שלנו, שנחת שם.

הנוסעים האחרים, כולם יהודים אזרחי צרפת, נעלמו מיד במוניות או במכוניות שבאו לאסוף אותם, וכך אני נותרתי לבד, עם נהג מונית שלמזלי הגיע באותו הרגע ולשמחתי אף הבין קצת אנגלית. ביקשתי ממנו להגיע לתחנת הרכבת, אך הוא ענה לי באנגלית מהולה בצרפתית, שהתחנה תפתח רק ב- 6 בבקר והרכבת הראשונה לטולון תצא רק ב- 7:00.

לא היתה לי ברירה ושאלתי את הנהג אם יש בקרבת מקום בית קפה כלשהו פתוח, כך שאוכל להישאר בו עד שישוב לאסוף אותי, כעבור 3 שעות. הוא ענה שהוא מכיר מקום אחד פתוח בעיר ואני רק שמחתי שנמצא פתרון לקור הנוראי. אז עוד לא ידעתי שמכאן רק מתחילה צרה שעוד מעט תפתיע אותי במלוא חריפותה…

הנהג נכנס לסמטאות מרסיי וככל שהעמיק לחדור ללב העיר העתיקה והחשוכה כמעט לחלוטין, הרגשתי יותר ויותר כאילו אנו נוסעים ברחובות הקסבה הצפופה בעיר שכם… לפתע בקע אור ניאון חזק ממקום שנראה מבחוץ כמו בית קפה לא גדול, הנהג הצביע על המקום ואמר לי – כנס לשם ואני אחזור לקחת אותך בשעה 6:00.

נפרדנו ופסעתי במהירות בקור המקפיא לתוך בית הקפה, שנראה מבחוץ חמים ונעים, אך ברגע שנכנסתי ועמדתי בפתח, התחוורה לי לפתע, התמונה האמתית שצצה בינות לתימרות עשן הסיגריות הסמיך.

"ברח מפה מיד!"

מיד התברר לי שהמקום החמים הזה, הוא פחות או יותר, המקום הכי קרוב לגיהינום, באותו הרגע, עבור ישראלי כמוני. הבטן התכווצה ומוחי זעק: "ברח מפה מיד!"
היה זה בית קפה ערבי, רועש וצפוף, מלא בגברים שעישנו, שתו וקראו בקולי קולות, בערבית מתובלת במילים בודדות בצרפתית. כולם בהו במסכי הטלוויזיה שהקרינו בשידור חי את נפילות הטילים שיירה סדאם חוסיין באותה שעה על ת"א ועל חיפה, ובכל פעם שהקריין הכריז בקול רם על נפילה של עוד טיל על ישראל, כל הקהל בבית הקפה פרץ בשאגות שמחה וביטויים נוסח "איטבח אל יהוד", "אללה הוא אכבר" ו"יעיש יא סדאם".

שמתי לב שחלקם נועצים בי מבט והרגשתי כאילו כולם כבר חושדים שאני לפחות איזה סוכן "המוחאבארת הציוני" או "סתם" שליח המוסד במרסיי… 

המוח הגיב במהירות ועלתה בי השאלה: טוב, מה עושים עכשיו? האם עלי לצאת החוצה לרחובות החשוכים והמקפיאים מבלי לדעת לאן? האם אנסה להזמין מונית ומיד אחשיד את עצמי ואח"כ למצוא את הקהל צמא הדם הזה, רודף אחרי בקסבה של מרסיי? 

שלוש שעות של שתיקה

אלה לא היו רעיונות כ"כ טובים, לצערי. התבוננתי סביבי ומצאתי ליד הדלת שולחן זעיר עם כיסא שניצב בפינה והתיישבתי לרגע. ביקשתי מהמלצר במילים היחידות בצרפתית שעלו לי בראש באותו רגע: "און קפה סיל וו פלה", הוא שאל: "אספרסו?" והשבתי: "ווי"… ואלה היו המילים האחרונות שלי באותן 3 שעות מפחידות שעברו כמו הנצח. בכל שנייה שחלפה הרגשתי כמו ארנב מפוחד בגוב האריות, בעוד אני רק מנסה להיעלם ככל האפשר ממבטיי החבורה שמסביבי וממש מצטנף לי בפינה ככל האפשר.

למזלי הקהל המשולהב היה רתוק מדי למסכי הטלוויזיה, שדיווחו בהרחבה, לצהלת הקהל, איך העורף הישראלי סופג טילים ונראה שאיכשהו, לא עניינתי אותם במיוחד.

כך, עלה השחר לאיטו, כשסוף סוף יכולתי לנשום לרווחה, כשראיתי את המונית שבה לקחת אותי.
אם היו רגעים מפחידים בחיי שלעולם לא אשכח, ללא ספק האירוע הזה בקסבה של מרסיי, בעיצומה של מלחמת המפרץ – היה אחד מנקודות השיא שלהם, ונקווה שהשיא הזה לא יישבר יותר….

לדאבוני, אבי לא הספיק לקבל את תרומת הלב המובטחת. חצי שנה לאחר מכן הוא נפטר בצרפת, בגיל 64, בעודו ממתין לתרומה שהגיעה באיחור של יומיים… לפחות התנחמתי מעט, בכך שהספקתי לפגוש אותו בצרפת באותו השבוע, בחודש ינואר 1991 וששהיתי במחיצתו משך כמה ימים טרם שבתי ארצה אל המשפחה ואל מסכות האב"כ והחדר האטום, שעדיין חיכו לי בחיפה עד תום המלחמה בפברואר אותה שנה.

חיפה ו'לבנון השנייה'

לצערנו חיפה עברה מאז עוד חוויה בלתי נעימה של ספיגת רקטות וטילים, במלחמת לבנון השנייה, ושוב תושביה חוו מחזות של בתים שעולים באש, הרוגים ופצועים, ישיבה בחדרים ממוגנים, כשברקע האזעקות והחרדה שנלוותה לכך. 

כמי שמומחה למצבי חירום ומכיר היטב את תרחישי הייחוס למצבי קיצון במדינה, הידיעה כי הסכנה הטמונה לעורף הישראלי בתרחיש לחימה עדיין קיימת, 30 שנה אחרי מלחמת המפרץ, והיא הרבה יותר חמורה במטרופולין חיפה בהשוואה למלחמות הקודמות, הן בגלל שכולנו, כולל האויב, יודעים מה יש במפרץ חיפה והן בגלל ריכוז האוכלוסייה הגדול בעוטף המפרץ.

בשונה ממה שהיה עד כה, הרי שבתרחיש מלחמה בצפון, קיים סיכון ממשי לנפילת 1,000 טילים ביום לפחות, רק באזור שלנו, זו תמונה קשה ובלתי נתפסת! 

כמו שבעבר נתפסנו כמעט בלתי מוכנים וללא יכולת לעצור את שטף הטילים במשך שבועות רבים, ברור שגם כיום, עם כל ההתקדמות הטכנולוגית, אין אף מערכת הגנה הרמטית שמסוגלת למנוע פגיעה בעורף, עם כל המשמעות של תרחיש רלוונטי כזה, מבחינת סיכון לחיי אדם ונזקים לתשתיות ומבנים רבים.

על מחדלי ההיערכות למלחמה הקודמת והבאה כבר נכתבו מספר דו"חות של מבקר המדינה, וצפויים, לדעתי, להתפרסם דו"חות ביקורת נוספים שיציגו את גודל הבעיה. בינתיים לא נראה שמישהו ממקבלי ההחלטות מתרשם מכך במיוחד, ופערי ההיערכות לתרחיש הזה עדיין גדולים מדי, לצערנו.

לאור ניסיון העבר, אני מציע לכולנו לא לזלזל במה שצפוי ולהיערך לכך, לא רק ברמה הלאומית והעירונית, אלא גם ברמה האישית, כפי שכבר המלצתי כמה פעמים, בשנים האחרונות.