הילדה הכי יפה בגן – סיפורה של יהודית רטנובסקי לבית לזר

הפעם אביא כאן את סיפורה של יהודית, אימי היקרה שחוגגת גבורות ממש היום 22/01/21 (עד כמה שאפשר לחגוג בסגר…). החלטתי להפתיעה בכתבה זו, בה ליקטתי קטעים מזיכרונותיה כפי שסיפרה בהזדמנויות שונות.

ילדות בבית מנדלבאום

יהודית נולדה בבית החולים "הדסה" בירושלים ועד גיל שבע  התגוררה עם משפחתה בבית מנדלבאום, בית דירות מפורסם ששכן סמוך למעבר הגבול לממלכת ירדן ושימש כדרך ראשית מירושלים לכיוון הר הצופים והעיר רמאללה.

אביה של יהודית, מנחם (מנדי) לזר, יליד קלוז' (קלוז'וואר), שבטרנסילבניה (אז הונגריה, כיום רומניה), בן למשפחה מסורתית, הרביעי בין חמשת הבנים של יצחק לזר ושרה לבית סמואל.

בערב יום הכיפורים שנת 1925, עזבו שרה ויצחק וילדיהם את עיר הולדתם ועלו על אניית משא בדרכה לארץ הקודש. כעבור שלושה שבועות הפלגה הגיעה האנייה לנמל חיפה אך המשפחה לא הורשתה  לרדת אל החוף ונשלחה לנמל ביירות, שהייתה תחת מנדט צרפתי.

בעזרת נציגים חשאיים מהארץ הוברחה המשפחה בגבול לפלשתינה ולאחר צעידה רגלית משולבת בנסיעה בעגלה וסוס הגיעה לטבריה. משם נסעו בני המשפחה לירושלים, אליה הגיעו בחג החנוכה אותה שנה ובה תקעו יתד.       

מנדי התגייס כגפיר ובהמשך התנדב לצבא הבריטי ושירת במצרים, שם גם קיבל את הטלגרמה (מברק) המודיעה על הולדת בתו הבכורה, יהודית.   

גניה לבית פופקין

אימה של יהודית, חיינה (גניה), ילידת העיירה טורץ שברוסיה הלבנה/פולין (כיום בלרוס), עזבה את משפחתה בגיל 17 ועברה לקיבוץ ההכשרה "שחריה" בפולין לקראת עלייתה לארץ. בשנת 1935, לאחר נישואיה הפיקטיביים לבן רמת הכובש לצורך קבלת סרטיפקט, עלתה גניה לבדה ארצה והייתה חלוצה בקיבוץ רמת רחל. שנה לאחר מכן עזבה את הקיבוץ ועבדה כמבשלת בבית משפחה ירושלמית, עד להיכרותה ולנישואיה עם מנדי.    

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נודע לגניה כי הוריה, אליהו פופקין ובתיה לבית סלוצקי, עם אחיה ואחיותיה הרבים ובני משפחותיהם, ניספו בשואה. ניסיונותיה של גניה לאתר אם מי מהם שרד העלו חרס.

באחד הימים, כעשרים שנים מאוחר יותר, נדהמה גניה לקבל בדואר מכתב מאחיה דויד, שסיפר כי הצליח לברוח ולקח עמו את בנו הצעיר של אחד האחים והשניים נלחמו ביערות בלרוס כפרטיזנים. כמה שנים לאחר מכן עלה דויד ארצה והתגורר בנצרת עילית עד לפטירתו.  

גניה עבדה בהסתדרות ולאחר פרישתה התנדבה במשך שנים במסגרת יע"ל (יד עזר לחולה) בבית החולים "הדסה" ואף זכתה לאות הוקרה מיוחד מטעם עיריית ירושלים. בערוב ימיה, עברה גניה ל"בית הרופא" בחיפה, שם נפטרה בגיל 94. מנדי נפטר כמה שנים קודם לכן, במהלך ביקור משפחתי בחיפה.   

מנדי נעצר

בזיכרונותיה של יהודית כילדה מופיעים "הכלניות", הלא הם האנגלים חובשי הכובעים האדומים הנוסעים במשוריינים סמוך לבית מנדלבאום. לא פעם ערכו האנגלים חיפושים בבית מנדלבאום, ששימש גם כעמדת תצפית וסליק ובו הוחבא נשק תחת אפם.

באחד הימים בהם הטילו האנגלים עוצר בשעות הערב, נתפס אביה של יהודית, פעיל "ההגנה" בידי האנגלים והושם במעצר. "הלכתי עם אימא לתחנת המשטרה, מול בית תורג'מן של היום, ראיתי את אבא דרך הסורגים. למחרת אבא שוחרר", סיפרה יהודית.

זמן מה לאחר מכן, במהלך מהומות במרכז העיר, נתפס מנדי ע"י האנגלים עם קבוצת פעילי "ההגנה" והחבורה הועלתה על טנדר בדרך למעצר. באחד הסיבובים, כאשר הטנדר האט, הצליחו מנדי ואחת הפעילות לקפוץ ממנו. בכך ניצלו ממוות אכזרי שהיה מנת חלקם של חבריהם.

יהודית התחנכה בגן ששכן בבית הבריאות שטראוס ולאחר מכן עברה לבית הספר "למל", בית ספר לבנות ותיק וידוע, שבשנים האחרונות הפך לישיבה. כמנהג אותם ימים, התהדרה באוסף "פרסים" נאה שלימים עבר לאחותה.   

עם פרוץ מלחמת השחרור פונו יושבי בית מנדלבאום ובהם יהודית ומשפחתה. זמן קצר לאחר הופצץ הבית ונהרס. אביה של יהודית מונה כמפקד עמדת "ההגנה" של גזרת בית מנדלבאום ובמהלך מלחמת השחרור אף נפצע ואושפז במשך תקופה ארוכה בבית החולים דג'אני ביפו.

חובזות במצור

באביב 1948, במהלך מלחמת השחרור, נחסם עורק התחבורה היחיד שחיבר את ירושלים ליישובי השפלה והחוף. במשך שבעה שבועות של מצור נותקה הזרמת מזון, מים ותרופות וניתנה אספקה בהקצבה לתושבי ירושלים.

עקב המחסור במזון, יצאו רבים מתושבי ירושלים, בהם גם יהודית ואחותה הצעירה, בתיה, לשדות הסמוכים, ללקט תחת הפגזות את עליו ופירותיו של צמח החלמית (חוביזה). אימן, גניה, קצצה את העלים הירוקים ובצירוף אבקת ביצים ומים הכינה קציצות עתירות בריאות. קציצות החובזה שסייעו בעמידה האיתנה הפכו לסמל המצור בירושלים.

זיכרונות מבית ולרו

בתקופת נערותה התגוררה יהודית עם הוריה ועם אחותה בתיה, בבית ולרו שבשכונת אבן ישראל. באותה תקופה מונתה גניה כמפקחת על פועלות הניקיון בהסתדרות. לאחר שהחלים, עבד מנדי בסניף המרכזי של דואר ישראל והיה פעיל במסגרת הועד.

את בת המצווה חגגה יהודית בבית ולרו. מכיוון שהיו אלה ימי הצנע ומצרכים ניתנו בקיצוב, אגרה המשפחה את המצרכים הבסיסיים במשך חודשים לפני האירוע, על מנת לאפשר את הכנת הכיבוד לאורחים הרבים. מרבית המתנות שקיבלה יהודית היו ספרים, כיאה לרוח התקופה. בשנות התיכון הייתה יהודית פעילה בשבט הצופים "משואות", שם זכתה הנערה היפה למחזרים רבים. תקופה זו רצופה בזיכרונה עם אין ספור חוויות מטיולים ופעילות חברתית ענפה.

חידוש הקשר עם דוד לבית רטנובסקי

זמן לא רב לפני גיוסה לצה"ל, הפכו יהודית ודוד לזוג. דוד, בנם הבכור של מיכאל רטנובסקי וחיה לבית גולדשטיין, עלה עם הוריו לארץ בשנת 1934 מפולין והוא אז ינוקא בן שלושה חודשים. 

דוד ומשפחתו היו גם הם דיירים בבית מנדלבאום, שכנים של יהודית ומשפחתה, אך הקשר בין השניים נרקם מחדש רק בתקופה מאוחרת יותר. באותה עת דוד כבר התגורר עם משפחתו ברחוב פאר שבשכונת תל-עמל בחיפה, לשם עברו בחיפוש פרנסה בתקופה הקשה. מיכאל, אביו של דוד, שירת גם הוא ב"הגנה" והשתתף במערכה הקשה על חיפה במלחמת השחרור. 

מעלליה של החיילת יהודית

בעת גיוסה לצה"ל ביקשה יהודית לשרת בחיפה, אך כאשר עודכנה כי שובצה לתפקיד פקידה אפסנאית, הייתה אכזבתה רבה. בסיום הכנס בו הודיעו לטירוניות על שיבוצן, פנה אחד החיילים ליהודית ולטירונית נוספת ואמר בטון סמכותי: "את ואת, תישארו לטאטא את האולם". יהודית, עדיין מבולבלת מההווי הצבאי, סירבה.  

תגובת החייל לא אחרה לבוא: "אני דופק לך תלונה בגין סירוב פקודה", אמר. "למחרת", היא משחזרת, "נקראתי לעלות על טנדר עם רשתות בחלונות הצד המוביל אסירים, בו ישבו חיילים נוספים. במהלך הנסיעה, תודרכתי על ידם לומר שאני מודה בעובדות אך לא באשמה… כשהגיע תורי למשפט, נכנסתי לחדר בדחילו ורחימו והשבתי בהתאם להמלצת חבריי לנסיעה. לאחר שהוטל עליי ריתוק, הוחזרתי לבסיס".

ביום סיום הטירונות, קיבלה יהודית את תיקה האישי ונשלחה לקליטה  בפיקוד צפון שישב באותה עת בנצרת.

חוויות בדרכים

באותם ימים הייתה נסיעה בטרמפים עניין מקובל. ימים של נאיביות. בטרמפיאדה בצריפין, עלתה יהודית על טרמפ עם נהג משאית, שהתגלה במהלך הנסיעה כקיבוצניק נחמד מלהבות הבשן. כאשר סיפרה לו שעליה להתייצב בפיקוד בנצרת, הסביר לה כי בשעה מאוחרת זו אין עובדים בפיקוד והציע להסיעה לבית החייל בחיפה ללינה. למחרת, הבטיח, יאסוף אותה ויסיעה לפיקוד.     

למחרת הוסעה יהודית לנצרת כמובטח והוצבה לחטיבה 30, הכפופה למחנה דוד, מחנה פתוח שאכלס את משרדי החטיבות השונות ומגורים ללינה עבור הרחוקים. במהלך היום, עבדה יהודית במחסני החירום בבסיס 137 שבפאתי חיפה ובשעות הערב נסעה באוטובוס ללינה במחנה דוד.

מעלליה של החיילת יהודית כללו סירוב פקודה נוסף (הפעם להכנת קפה למח"ט, שבדרך נס לא הסתיימה בתלונה נוספת), בנזק קל לגדר בעת נהיגתה (ללא רישיון) ברכב צבאי בשטח הקנטינה ובדו"חות משטרה צבאית על יציאה מהבסיס ללא כומתה (שנפלה שוב ושוב עקב הצמה הגדולה שקופלה לתוכה).  

יהודית ודוד נישאים

מדי יום הגיע דוד לבקר את אהובתו בבסיס עד שבשלב מסוים החליטו השניים להינשא. בתאריך 5.1.1960 נישאו יהודית ודוד באולמי "מנורה" לקצינים בירושלים. לירח הדבש באילת, נסעו באוטובוס ומהדרך שלחו גלויה נרגשת להורים. לאחר נישואיהם, עברו להתגורר בחיפה.

מאז המעבר לחיפה, לפני 60 שנים, ועד היום, שמחה יהודית לפגוש ברחבי חיפה פנים מוכרות מירושלים של פעם, שרבים מהם "עשו עלייה" גם הם, לחיפה היפה.    

הקמת המשפחה

בעשור שלאחר נישואיהם התרחבה המשפחה ונולדו שלושת הילדים: ערן, יעל וגלעד. המשפחה נדדה בין כמה דירות בנווה שאנן, ובשנת 1975 עברה לרחוב פרויד השקט שבאותם ימים הסתיים סמוך למגרש הנטוש של שדה התעופה הישן.

יהודית ודוד הנחילו לילדיהם ערכי אהבת הארץ ומורשתה, נתינה ואהבת אדם. טיולים ברחבי הארץ, ליקוט צנוברים ופטריות בחורשות האורנים, הם רק חלק מזיכרונות הילדות הנעימים בחיפה של אותם ימים. רבים מהטיולים צולמו על ידי דוד בשיקופיות באמצעות מצלמת הקוניקה והוקרנו במפגש משפחתי מרגש מול המסך המתקפל. 

דוד, שחלם על לימודי הנדסה בטכניון, הצטרף כשותף לאביו כקבלן הבניין. במקביל המשיך בקריירה ארוכה כקצין מילואים בחיל התותחנים, שנגדעה עם פטירתו ב1.12.1977 בעקבות תרגיל בשירותו במילואים כמג"ד בדרגת סא"ל.

יהודית, שנותרה לבדה עם שלושה ילדים צעירים, התמודדה בגבורה עם התלאות. היא עבדה כמזכירה רפואית בקופת חולים כללית ובמקביל המשיכה לטפח את המשפחה ואת תחביביה. ברבות השנים טיפחה זוגיות עם יוסף ומאוחר יותר עם משה, איש הפלמ"ח והבריגדה, שנפטר לפני שלוש שנים לאחר 20 שנות זוגיות מאושרות.    

יהודית המוכשרת

מגיל צעיר ניחנה יהודית בכישרון אמנותי ובחוש אסתטי מפותח: תפירה, סריגה, ויטראז', ציור, עבודה בבאטיק, הם רק חלק מעבודותיה הברוכות. הילדים זכו בתחפושות מושקעות פרי יצירתה של יהודית. עליי הייתה אהובה במיוחד תחפושת הפרפר שהכינה לי אימא בילדותי, עם כנפיים בהן משובץ נייר צלופן צבעוני.

עוד בבית הספר "למל" הצטיינה יהודית בשיעורי הציור בהנחייתו של יונה מך המיתולוגי. שנים מאוחר יותר, חזרה לפתח את תחביב הציור,  הציגה בתערוכות ועושה חיל עד עצם היום הזה. והנה כמה דוגמיות מיצירתה.  

ולקינוח, בנימה אישית

לקראת יום הולדתה של אימא, פניתי לנחמיה (ניק) מוסקוביץ', בוגר בצלאל, צייר פורטרטים מוכשר. על בסיס התמונות ששלחתי לו, צייר נחמיה את אימא, אז והיום. רוצים גם? אשמח לקשר ביניכם.     

יהודית גאה מאוד במשפחתה ואנו גאים בה ואוהבים מאוד!!

עם הגיעך לגיל גבורות, המשיכי לשמור על רוח הנעורים, בבריאות איתנה, יצירה, שמחת חיים, אושר ונחת!!