"בתיה אסף נגד מדינת ישראל" • כישלון מזהיר שהיה להישג גדול | שלמה יובל

"בתיה אסף – פיצוי נפגעי עבירה"

הרי לכם סיפור שיסתיים, כפי שיגלה בקרוב מי שיתמיד בקריאה, בכישלון מזהיר, אותו אני מחשיב כאחד מהישגיי הגדולים.

במהלך עבודתי כפרקליט בראשית צעדיו, כשהייתי תמים ושוחר צדק, מצאתי עצמי, במהלך המאה הקודמת, יושב באולם הראשי של בית המשפט המחוזי בחיפה, עוטה גלימה וממתין עם קבוצת פרקליטים שזומנו לאותו היום, לשמיעת ערעורים. היו ביניהם עורכי דין פליליים בכירים, שבאו לייצג רוצחים ואנסים, וגם מקרים "קלים יותר", של אלימות במשפחה ובמשחקי כדורגל. שמות כמה מלקוחותיהם עוררו בי אי-נוחות.

"מה לי ולהם" שאלתי את עצמי. אני הייתי אחרון ברשימה, מצפה להכרזת כרוז בית המשפט, שיזמן אותי לייצג עבריינית חד-פעמית בתיק ערעור פלילי 1229/00 בתיה אסף נגד מדינת ישראל.

"נו כבר"

לצדי ישבה המערערת ואף אחד מאתנו, כולל התיק שהיה עדיין דק גזרה ובלתי נחשב, לא יכול היה לשער שבתיה אסף עומדת לזכות בתהילת נצח, שהיא מנת חלקם של יוצרי תקדימים משפטיים שמחוקקים בפסיקה נועזת, זכויות יסוד שהכנסת משתהה מלחוקק, מסיבות פוליטיות. 

בתיה אסף, עדיין בלתי מוכרת לפרקליטים פליליים, ישבה לצדי בחוסר מנוחה, דרוכה לקרב, ופלטה כל  דקה את המילה "נו" וכל דקתיים את הצמד -"נו כבר". לפי הנחייתי, הייתה לבושה בחגיגיות מאופקת, כמו מורה מבוגרת ביום הורים בבית ספר קפדני,  ועדיין אני זוכר ששמלתה הייתה מנוקדת, "שמלת דודה", ולרגליה נעלי גולדה.

"זה – לא!"

כך נראתה המערערת, עפ"י תכנון שלי, חפה מכל סממן של תקיפות ותוקפנות. היא לא דמתה כלל לאשה הקטנה שהגיעה למשרדי באילת, שנה לפני המועד בו התקיים הערעור, כששערה האפור אסוף לצמת צד ובגדיה, בעת המפגש הראשון, בגדי אישה עמלה, בלתי אופנתית בעליל, מגפי גומי ששרידי בוץ של מטעים מושקים, דבק בהם.  

"קוראים לי בתיה אסף" אמרה, "אני מורה בפנסיה וחקלאית בהווה, ואני מגיעה אליך בהמלצת מי שראו אותך בפעולה כעורך דין לוחם עם רקע צבאי".

כאן עצרה האישה כדי לוודא שאני מקשיב לה כתלמיד חרוץ ומיד המשיכה: "מדינת ישראל תבעה אותי למשפט על גרימת חבלה חמורה. בעברית פשוטה, מאשימים אותי בתקיפה שגרמה למותקף נזק ושופטת בבית משפט השלום בחדרה, חייבה אותי לעבודות שירות לתועלת הציבור, בתוספת תשלום בסך 7,700 ₪, פיצוי למי שפגעתי בו".

עדיין לא גיליתי סקרנות והיא הוסיפה ואמרה בחגיגיות: "לא אכפת לי לעבוד בשירות הציבור, אבל לשלם פיצוי למי שאומרים שפגעתי בו – זה לא!

"עניין עקרוני!"

כך הכריזה ועצרה את שטף הדיבור. לאחר דקה, הוסיפה האישה הקטנה עוד משפט: "וזו לא שאלה של כסף, זה ענין עקרוני". אודה שכאן נגעה בתיה אסף, מתוך בורות, בביטוי שאיני אוהב. משפט זה היה מוכר לי מהרפתקאות קודמות ובגללו חדלתי לקבל תיקים "עקרוניים". 

בתיקים עקרוניים מתעורר, לרוב, הנושא של תשלום שכר טרחת עורך הדין בתום המשפט, במיוחד כשהמערער/ת מגלה שהשופט אינו מכיר בצדקת טענותיו/תיה. מי שאמורים לשלם שכר טרחה לאחר כישלון, נוטים להאשים את הפרקליט חסר הניסיון, כאחראי לכישלון. אני רציתי לסרב למורה החקלאית, מבלי להעליב, כמובן. בו בזמן, לא שכחתי, כפרקליט מעשי ומפרנס, שבתיק בתיה אסף מסתתר פוטנציאל הכנסות, שמקורו בסכסוכים אזרחיים וסדרי ירושה, שפרקליט כמוני צריך לשמר ליום סגריר, שעתיד להגיע לכל המעורבים בשיחה.

פתחתי בטענת התחמקות סבירה. השבתי לחקלאית הכעוסה שישבה בחדרי, שאין זה מעשי לשכור שירותי פרקליט אילתי לניהול ערעור בחיפה ונימקתי את טענתי בכך ששכרי בערעור גדול מן הפיצוי שעליה לשלם, לכן עדיף שימשיך ויטפל בתיק – שאינו תיק פלילי מסובך – מי שייצג את  גב' אסף בבית משפט השלום בחדרה.

"יעלה כמה שיעלה" 

על אמירות אלה קיבלתי מענה חריף: "אין לי כל בעיה כספית לכסות את כל ההוצאות, בנוסף לשכר ימי עבודה מבוזבזים של פרקליט אילתי שנוסע לחיפה, כולל מלון ואש"ל (מושג  שהכרתי בצה"ל שהוא  ר"ת של אוכל, שינה, לינה -הערת ש.י.) "שיעלה כמה שיעלה".  

תוך שהיא בוררת מילים, הוסיפה בתיה אסף: "חוץ מזה, איש לא ייצג אותי בחדרה. שם ייצגתי את עצמי. התמודדתי עם כל העדים השקרנים שהשכנים גייסו נגדי, ורצוי גם שתדע", אמרה ונעצה בי מבט עיט, שאני לא הורשעתי בתקיפה. דע לך שהשופטת הבינה את מצבי ופסקה כי היא מסתפקת, לכן, בהפעלת עונש של עבודות שירות וחיוב בפיצוי כספי בתשלומים, למי שפגעתי בו."

לפתע ראיתי לביאה קטנה מתעוררת: "אמרו לי שזה עונש קל, אבל לא בעיני… חשוב לי ולבעלי לבטל את החיוב הכספי לשכן… כל המושב מדבר על החוב… משפחת השכן לועגת לנו וחיינו שם אינם חיים… בעלי רוצה להסתלק מקן הצרעות ולשוב לאילת".

"ספרי לי ואשיב לך תשובה"

סקרנותי התעוררה ומצאתי הזדמנות, קצרה כמשך משק כנפי פרפר, להשחיל משפט, ואמרתי: "אני מבין שמדובר בסכסוך שכנים במושב. ספרי לי על מה הריב וכיצד התרחשה התקיפה, אולי אפשר להגיע להבנות. ספרי לי ואשיב לך תשובה".

וזה הסיפור שסיפרה בתיה: "לפני 8 שנים הגשמתי חלום והחלטתי, יחד עם בעלי, שלעת יציאתי לפנסיה, נעבור מן העיר אילת, בה בילינו את מיטב שנותינו, אל הכפר ונגדל בו זיתים. רכשנו יחידה חקלאית במושב בקרבת נחל התנינים, שתלנו 4 דונם שתילי זית מזן סורי וטיפחנו אותם בהנאה מלווה בחבלי לידה, ספקות וחרטות שמלווים כל מי שנוטע מטע זיתים סוריים. במיוחד אותם רומנטיים שעושים זאת בתמימות, בערוב ימיהם.

"בשנה החמישית התחיל המטע להניב זיתים ואז התחילו הצרות. הצלחתנו המריצה את שכנינו, שהיו מוותיקי המושב, לחמודאת חלקתנו. כל בני המשפחה יזמו, ברשעות, סכסוך מדומה, על גבול החלקות שמפריד ביננו, והעלו דרישה שנמכור להם את נחלתנו ונחזור למקום ממנו באנו". 

אחד מצעירי המשפחה השכנה, גברתן עצום חזה, עשה לעצמו הרגל להיכנס לדירתנו בבקרים ומצא  דרכו למטבח שבו עסקתי בבישול. שם, כאורח לא קרוא, נהג לקנטר אותי ולהפעיל עלי לחצים למכור לו את החלקה שלנו. הוא ניבל את פיו ואיים עלי כדי להמאיס עלי ועל בעלי את החיים במושב. 

ב-28 ביולי 1995, הגיעו מים עד נפש. השכן פלש לביתנו ללא הזמנה והציק לי, ואני כמעשה של  התגוננות, הנפתי לעברו פינג'אן שבו הרתחתי מים להכנת תה. השכן הגברתן נכווה ופנה מיד לטיפול רפואי. הוא דאג לצלם את הכוויות ומיהר להציגן לשוטרים שחקרו את האירוע, והקפיד לספק להם תמונות.

"ביתי הוא מבצרי"

אני הייתי משוכנעת שכל העולם מבין שאני הקרבן ושהשכן הוא פולש שהפר כלל קדוש שהאמנתי  בו כל חיי ש"ביתי הוא מבצרי". אך יחסי קרבה בין חברי המושב הוותיקים והמשטרה הפועלת במרחב שבו שוכן המושב – שכמה  מבניו משרתים במשטרה – גרמו להפיכת התיק להמלצה להעמיד אותי  לדין, כאחרונת הפושעים. מישהו דאג להפוך את התלונה לכתב אישום, וכך אני, מצאתי עצמי מואשמת בתקיפה שגרמה לשכן המאיים "חבלה של ממש". במקרה שלי לא נמצא מי שיאמר שסכסוך שכנים יכול להסתיים ללא משפט…

חשבתי שמדובר בעניין פעוט ולא פניתי לעורך דין. בבית המשפט בחדרה, ראיתי לראשונה, כיצד  מנהלים משפט פלילי. היום אני מצטערת שלא הכריחו אותי לקחת עורך דין, אך זה "חלב שפוך".

אני לא הודיתי באשמה ולאחר שמיעת עדויות מצד השכן הפגוע ומצד שכנים נוספים, קבע בית המשפט כי ״התביעה הרימה את הנטל המוטל עליה והוכיחה כי הנאשמת ביצעה עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש״. לאחר מכן, באה התחשבות במצבי והשופטת סיכמה כי בשל ״הנסיבות המיוחדות בהן בוצעה העבירה, וכן בנסיבותיה המיוחדות של הנאשמת, אשר זו לה מעידה חד-פעמית, אשר לגביה הבעתי חרטה… אין מקום להרשיע אותי, והעונש שהוטל עלי היה "ללא הרשעה". העונש שנקבע היה 150 שעות שירות לתועלת הציבור". עוד הוסיפה השופטת וחייבה אותי לפצות את המתלונן בסכום של 7700 ש״ח ב- 7 תשלומים, בגין הנזקים והסבל אשר נגרמו לשכן עקב העבירה שביצעתי״. בתיה אסף סיימה בהבעת תרעומת על החלטת בית המשפט וזעקה "זה לא משפט צדק! איני מוכנה לקבל עונש שלא מגיע לי ואפילו איני יודעת להסביר למה".

"מלכודת שוחרי הצדק"

הסיפור הנוכחי גילה לכם, מראשיתו, כי במפגש הראשון עם המורה החקלאית, נפלתי במלכודת של  שוחרי הצדק והסכמתי לקבל על עצמי את הייצוג בערעור. השעה שהמתנתי לה, לאחר ימים רבים של הכנה, הגיעה. נשמעה הקריאה: "בתיה אסף נגד מדינת ישראל". הדיון החל. חשתי שבית המשפט סבור שאני מטפס על קיר חלק בערעור על פסק שלא הרשיע נאשמת בגרימת חבלה גופנית למתלונן.

גישת בית המשפט המחוזי בחיפה הייתה קשוחה, ניהל את הישיבה ראש ההרכב, שופט רב ניסיון, שנטה לבטל את כל טענותיי. לא הייתה מצדו נכונות לדון בשאלה אם הייתה לבתיה אסף זכות להתגונן ע"י שפיכת מי הפינג'אן לעבר הפולש. כב' השופט שאל על מה אני מלין, הרי המערערת לא הורשעה בסעיף הפלילי, היא נענשה רק בתשלום פיצוי. נותרתי עם מעט תחמושת לקרב האחרון, בו עוררתי את השאלה: 'האם אפשר לחייב נאשם שלא הורשע, בעונש של פיצוי כספי?'. זו הייתה טענה של "שכל ישר", שבה הייתה מחלוקת עזה בין שופטים, בפסיקה ישנה. היה סיכוי רב שההכרעה בערעור תהא על חודה של מילה. מדובר במילה שפותחת את סעיף 77 לחוק העונשין שמדבר על פיצוי, וקובעת שאפשר לפסוק פיצוי אם "הורשע  אדם…" – מילים מפורשות שתמכו בגישתי, שהרי בתיה אסף לא הורשעה! בית המשפט אפשר לטעון לגבי פרט זה, והורה לי ולנציגת המדינה להכין חוות דעת נקודתית בנושא. נקבע מועד להקראת פסק הדין.

חודשים חלפו, הגיע מועד פסק הדין בערעור. במועד הקראת ההחלטה, שאל אותי ראש ההרכב, שלא ישב בדיון המקדמי, הנשיא לינדנשטראוס, ידידי מימי הלימודים ב"גימנסיה ביאליק", אם ברצוני לשמוע, תחילה, את החלק הטוב בפסק הדין, ובהמשך את החלק הפחות טוב. אני, שניחשתי את גרזן דחיית  הערעור, עניתי שאין הדבר משנה לי. כדי לנחם אותי, אמר לי כב' הנשיא, שראש ההרכב, המשפטן הדגול, שהיה חסר סבלנות בדיון המקדמי, קיבל את טענותיי שבאין הרשעה, חיוב בפיצוי בלתי אפשרי, אך לצער הנאשמת – המערערת, שני השופטים הנוספים בערעור, קבעו, ברוב דעות, שגם ללא הרשעה, ניתן לחייב נאשם בתשלום פיצויים, על כן, פסק הדין נותר על כנו.

"למה נפלו פניך?"

כשיצאנו, בתום הדיון, מבית המשפט המחוזי, נעצרנו לצורך הרגעת הרוחות, בגן הזיכרון שמול בית המשפט. נשמנו נשימה עמוקה ונעצנו מבט בים הכחול של מפרץ חיפה, הנשקף מגן הזיכרון. אז שאלה אותי בתיה אסף: "למה נפלו פניך?" ומיד מיהרה להבהיר מדוע אין סיבה לדיכאון: "צריך לשמוח שיש שופט מחוזי שחושב כמוך וכמוני. אני שמחה שהתעקשתי בעניין הערעור. אז הוסיפה ואמרה: "אני מרגישה שהצדק לצדנו ואני מחכה לרגע שנשמיע טענותינו בבית המשפט העליון".

לא האמנתי למשמע הדברים הנלהבים, וציננתי את להט הלקוחה באמירה שאין ערעור אוטומטי לבית המשפט העליון. הסברתי שצריך לבקש רשות ערעור ואם נקבלה, תהא לנו עוד הזדמנות. הערתי חרש שזה הליך יקר, כששמעתי מיד את התשובה הקבועה ש"מדובר בעניין עקרוני" ו"כבר הכנתי כסף רב למימון הערעור לעליון". בתיה אסף ממש ציוותה עלי: "תתחיל בהקדם האפשרי לפתוח את השער…".

עוד חודשים חלפו, כשניתנה הרשות להגשת הערעור ואף נקבע הרכב של 3 שופטים: השופט חשין, השופט ריבלין והשופטת מרים נאור, לימים נשיאת בית המשפט העליון. התקיים דיון מוקדם, שלגביו  ראוי להזכיר שכב' השופט חשין ביקש לראות את המתלונן שנפגע, וכולנו זכינו לראות גבר גדול מידות חושף את פלג גופו העליון ומציג גוף שעורו מוכתם בגוון אדום מכוויות. לעצמי אמרתי, שמה שנחשף לעיני שופט דגול ושוחר צדק כמישאל חשין, אותו הערצתי על תכונות אלה מיום שהתחלתי להתעניין במה ששופטים מרגישים, לא מועיל כלל לגיוס תמיכתו, בבואו לסכם עמדתו בנושא שנוי במחלוקת, בתיק החדש שהובא בפניו. הכוויות הרי לא נגרמו "מן השמיים".

"אז שילכו המושבניקים לעזאזל"

בחלוף כמה חדשים, זומנו הצדדים ופרקליטיהם לשמיעת פסק הדין של בית המשפט העליון. כב'  השופט חשין פנה אלי ושאל, כשחיוך קל מעוות את פניו, אם ברצוני לשמוע תחילה את החלק הטוב  בפסק הדין ובהמשך את החלק פחות טוב… ואני, שניחשתי את דחיית הערעור עניתי שזה לא משנה לי. כדי לנחם אותי, אמר לי השופט הנכבד, שיש פסק דין של כ-60 עמודים שמקבל את טענותיי והוא פסק הדין של כב' השופטת נאור. אך לצער הלקוחה שלי, בית המשפט העליון פסק, ברוב דעות, כי יש לדחות את הערעור. החלטת הרוב נומקה ע"י כב' השופט שבישר לי את הבשורה, בשורת האיוב, בעברית מנוסחת להפליא.

בתיה אסף שוב אמרה לי: "אתה רואה? אפילו שופטת עליונה דגולה אמרה שאני צודקת". את ההליך כולו סיכמה במילים "אז שילכו המושבניקים  לעזאזל".

באותם רגעים בהם נצרבתי מצער הכישלון במשימה למענה נשכרו שירותי, ולא הצלחתי לבטל את חיוב הלקוחה שלי בפיצויים עונשיים, לא ראיתי את נקודת האור. עדיין לא ידעתי שאני הופך שותף לפסק דין שגדולי חכמי המשפט מגדירים כ"נקודת ציון משמעותית ואף מכוננת במשפט הישראלי, בהיותו פסק הדין הראשון בו דן בית המשפט העליון, באופן מעמיק, בנושא נפגעי עבירה, תוך התמקדות בנושא הפיצוי לנפגעים…"  

הנפגעים ב"מרכז הזירה"

פסק דין זה שינה את מעמדם של הנפגעים בהליך הפלילי, בכך שהציב אותם 'במרכז הזירה' בכל הנוגע לפיצוי על נזק שנגרם להם, ובלשונו של שופט עליון חד-לשון: "ראויים הם, הקורבנות והנפגעים, כי בית המשפט יהיה להם לעזר, שהרי בית-משפט אם ואב ואפוטרופוס היה להם".

מעת לעת, בזמן הפנוי שיש לי, בהיותי פרקליט עמוס זיכרונות שפרש לגמלאות, כדי להגשים חלומות  שדוכאו שנים רבות, לספר סיפורים בע"פ ובכתב, אני סוקר מתוך מאגריי, דמויות של קורבנות להתעללות פיזית ולמעשיי הונאה, נשים, גברים וילדים, ברובם חסרי ישע. כל אלה שפסק הדין בתיק בתיה אסף, מאפשר להם לקבל פיצוי כספי מעבריינים שגרמו להם לנזק.

ראוי לומר שלא כל עוול ונזק ניתנים לתיקון בפיצוי כספי, ובכל זאת, בראייה בעין ציבורית חומלת, יש בפסק הדין הזה נחמה. אני שמח שהייתה לי יד בדבר. דברים כאלה שמעתי גם מפיה של בתיה אסף, שהונצחה בסיפור זה, ודרכו תיזכר לעד.