לביאריה • סיפור | שירה רם

בבוקר אחד

זה היה ממש לפנות בוקר, עננה קטנה זהרה בצהוב בהיר. ככל שהשמש זהרה יותר חזק, כך שאגות הלביאה שבכלוב גבהו ונשמעו תכופות יותר.
גן החיות היה שקט ורגוע. החיות רבצו בכלובים. רק יונה אחת התמתחה בקן ואז עפה בשקט בשקט מעל הגן, והתבוננה במתרחש. בין הכלובים ריחפו שאגות הלביאה, הן עברו ליד הכלוב של הנמרים, ליד הכלוב של הקרנפים, ליד הכלוב של הזברות, והגיעו עד לכלוב המרוחק ביותר: הכלוב של האריה. 

האריה הסתובב אנה ואנה בכלובו. הרוח הקלה פיזרה לו את הרעמה. מידי פעם שלח שאגה נעימה ואוהבת לכיוון שאגות הלביאה. הוא ידע שברגעים אלה ממש הלביאה שלו יולדת גורגורים. הוא לא ידע כמה גורגורים יוולדו אבל הלביאה הבטיחה לו שתשאג פעמיים על כל גורה שתיוולד ופעם על כל גור שיוולד.

הלביאה שאגה חזק והיה לה קשה על רצפת הבטון של הכלוב, היא התגעגעה בגוף שלה לאדמה רכה, כמו שאמא שלה ילדה אותה. אדמה רכה ועשב במרחבים האין סופיים של הסוואנה.
פתאום, הלביאה הרגישה שזהו, אדמה או בטון, הם נולדים ונולדות עכשיו! שתי לביאות היו איתה בכלוב ושאגו בשקט בשקט שהיא עושה נהדר ועוד מעט היא תהיה אמא לביאה. ואז -נולדו שלושה, שתי גורות וגור אחד. כל השאגות פסקו, היה שקט ויללות קטנות. הפרווה שלהם היתה רטובה וספוגה במי השפיר. עודה מתנשפת הלביאה ליקקה מהם את מי השפיר ושאריות שק ההריון. אחרי זה נולדה גם השיליה. בעוד הגורים גיששו אחר הפטמות שלה היא אכלה את השיליה. הם הריחו את החלב החם שמחכה להם שם. 

גורים או גורות

האריה שאג מרחוק בשמחה ושאל את הלביאה – כמה נולדו? מאיזה מין הם?
והלביאה ענתה לו עם 5 שאגות של שמחה. האריה  נשם עמוק ונרגע, מצטער בליבו שהוא לא איתם באותו הכלוב. הגורה הראשונה ינקה, הלביאה החליטה לקרוא לה יויו. הגורה השנייה מעט השתעלה ועדיין לא מצאה את הפטמה, אימה עזרה לה וכיוונה אותה עם הכפה שלה, לה היא החליטה לקרוא מימי. ולגור גורון השלישי שכבר ינק בשמחה היא קראה מומו. 

גן החיות נפתח והעובדים נכנסו אליו, המוני ילדים וילדות, מבוגרים ומבוגרות נכנסו פנימה. ההמולה היתה רבה. מייד התגודדו ילדות וילדים ליד הכלוב של הלביאה והם צעקו בפליאה וגם לחשו: "וואו!", "אמא, תראי איזה גורונים חמודים.", "אבא בוא מהר". "איזה מתיקות" מלמלה ילדה מאוד קרוב לסורגים. הלביאה הפנתה את הגב לכל בני ובנות האדם, בחיבוק עם הגורות והגור. ככה היה בגן החיות היום ההוא.

לשמוע את הלב

למחרת הגורונות והגורון כבר רצו וקפצו. הם נפגשו עם האריה בחצר הגדולה ושחקו איתו בכל יום. הגורות טיפסו לאריה על האוזניים והגורון היה מטפס על הרעמה כמו סולם למגלשה ואז מתכרבל בתוכה., הגורות והגור הלכו וגדלו בכל שבוע שחלף, הם גבהו והציפורניים שלהם גדלו והיללות שלהם הפכו יותר דומות לשאגות קטנות. אחרי חודשיים התחילו לבצבץ אצל גור האריה שיערות רעמה. דודה לביאה אמרה לו בהתרגשות "עוד מעט תהיה אריה גדול, חזק ושואג!". מומו לא ידע למה הוא כל כך מתכווץ כשהיא אומרת את זה, הלב שלו -כאב. הימים חלפו והרעמה הלכה וגדלה. ככל שהרעמה גדלה מומו התרחק ממשחק עם האחיות שלו והיה רובץ. הוא לא ידע למה. 

הלביאה, אמא שלו, דאגה לו. היא היתה באה ומלקקת אותו באהבה. שואלת איך הגוף שלו, "כואב לך משהו בגוף מומו שלי?", והוא לא ענה, הוא רק נשם בכבדות. 

הימים חלפו והרעמה גדלה. בכל פעם שהילדים הסתכלו בכלוב ואמרו בהתלהבות "יאאא הוא גדל מגור לאריה!", מומו התכווץ והלב שלו כאב. אמא לביאה דאגה. באחד הלילות כשמומו ישן אמא לביאה שאגה בשקט לנמר שצרח בשקט לדב שגמגם בשקט לפיל שחצצר בשקט ליונה  שעפה עד לכלוב האריה והמתה לאוזנו מה קורה למומו. האריה היה מודאג, מה כואב לבן שלו?
בבוקר  אחרי שהאחיות שלו הלכו לאכול וללקק מים, שאלה אותו הלביאה כרגיל: "כואב לך משהו בגוף מומו שלי?", מומו כרגיל לא ענה רק נשם בכבדות. אמא שאלה עוד: "כואב לך בלב מומו שלי?". מומו עצר את הנשימה ולחש לה: "הרעמה." "מה?" שאלה אמא לביאה. "הרעמה מכאיבה לי בלב" אמר מומו והשפיל מבט. אמא לביאה ישבה לידו וחיבקה אותו וליקקה. "בתוך הלב", הוא אמר, "אני לביאה, אני לא אריה. אני רוצה להיות לביאה גם עם האחיות שלי. אני אף פעם לא רוצה להיות אריה. אני רוצה להניק גורונים וגורות, אני רוצה לצוד. ואני בעיקר לא רוצה רעמה!".

אמא לביאה המשיכה ללקק את הגור-גורה. בתוך הראש שלה היא היתה מבולבלת, מה להגיד ואיך להבין מה קורה למומו שלה. בתוך הלב היא ידעה שהיא אוהבת את מומו ולא משנה אם הוא אריה או לביאה, זה פשוט מומו. הראש שלה הקשיב ללב שלה – הכאב של מומו כאב ושרף לה בלב. ואז, הראש חשב שהיא רק רוצה שמומו יהיה מאושר. שמומו יהיה מאושרת, אם זה מה שגורם לה להיות מאושרת.

אמא לביאה ליקקה את הדמעות של מומו ואמרה "מומו, את רוצה שמהיום נקרא לך מומו הלביאה?". מומו פערה עיניים גדולות ורטובות ולחשה "כן". "מומו" המשיכה אמא לשאול, "את רוצה שנוריד לך חלק מהרעמה?", מומו התרגשה ושאגה "כן!". "מומו", הבטיחה אמא, "אחרי שנוריד חלק מהרעמה, אם תרצי נמשיך ונוריד את כולה".

להגיד מה שבלב

מומו ואמא לביאה ניגשו אל האחיות של מומו וסיפרו להן. יויו ומימי ליקקו את מומו. בשבילן מומו היא מומו והיא תמיד היתה אחות שלהן. הן בעיקר רצו שמומו תחייך ותשחק איתן. וככה ביחד הן לקחו אבנים קטנים והתחילו לסרק את הרעמה ולחתוך בעדינות חלקים ממנה. זה היה אחרי שגן החיות נסגר והן עבדו עד אחרי שקיעת השמש. מומו התמלאה שמחה בלב. "מומו", לחשה אמא "אבא אוהב אותך מאוד, הוא דואג לך ממש, אני אספר לו מחר שבעצם נולדת לביאה ושככה את שמחה בלב. בסדר אהובה שלי?". מומו חשבה וקצת חששה. אחרי זה היא הרגישה כמה טוב בלב שלה כשהיא 'לביאה'. היא אמרה "אמא, תספרי לאבא שלא ידאג, שאני לביאה שטוב לה בלב. אפשר גם לספר לכולם שידעו שהיה בלבול, שהגוף לא קובע! שרק אני יודעת. אני מרגישה לביאה בראש ובלב. שיתחילו להתרגל.". בקצה עין שמאל של אמא לביאה נצנצה דמעה והפה שלה הפך מחויך. כולן נרדמו מכורבלות בליקוקים, שלוש לביאות קטנות ואמא לביאה.

למחרת בבוקר עוד לפני שגן החיות נפתח אמא לביאה שלחה הודעה לאבא אריה דרך הנמר שהעביר אל הדב שהעביר אל הפיל שהעביר אל היונה שהעבירה אל האריה את הידיעה שמומו היא לביאה, שבטעות היא נולדה אריה ושלהיות לביאה זה מה שטוב לה בלב. הלב של אבא אריה היה מבולבל וכאב. הוא ישב בכלוב והסתכל לעננים וחשב. הידיעה נפוצה לכל עבר, הלביאות האחרות בכלוב היו מבולבלות וגם שמחות וגם התרגשו וקפצו על מומו ואמרו לה "מומו, כולנו כאן בכלוב לביאות ואנחנו אוהבות אותך בכל הלב שלנו, תמיד!". הזאב התחיל לזרוד בקול מהכלוב שלו ואמר "זו טעות! אי אפשר ככה לשנות! מי שנולדה לביאה היא לביאה ומי שנולד אריה הוא אריה! להיות אריה זה נהדר!". מומו שמעה והתכווצה, אמא לביאה באה וליקקה אותה ומהקצה השני של גן החיות שבדיוק נפתח למבקרים נשמעו שאגות חזקות וכועסות. "מומו היא הגורה שלי!" שאג אבא אריה, "מומו היא לביאה אהובה ונהדרת והלב שלה אהוב. אני אוהב את כל שלושת הלביאות גורגורות שנולדו ואני לא מוכן שמישהו יאמר למומו שהיא לא לביאה. היא  לביאה בלב". אמא לביאה שאגה ביחד עם אבא אריה, ואחריהן כל הלביאות בכלוב; הדודות, והאחיות יויו, מימי ומומו. שאר החיות החלו לזרוד, לצרוח, לשיר, לקפץ, לפעות, לנהום, לחצצר, לגעגע, לפטפט ולצייץ. כל גן החיות המולה ומומו אחת מאושרת ומרגישה כל כך אהובה. 

להיות מי שאני בפנים – גם בחוץ

כל העובדות והעובדים, המבקרות והמבקרים שמו לב, שלמומו נעלמה רוב הרעמה. אמא לביאה והאחיות הלביאות והדודות הלביאות לקחו את האבנים הקטנות והמשיכו להוריד את השערות של הרעמה. הן עשו את זה עם הגב לקהל המבקרים והמבקרות. זה היה רגע מיוחד, מומו הופכת ללביאה ממש כמו שהיא רוצה ומרגישה בלב שלה. מאחור נקראו קריאות – נולדת עכשיו לביאה! 

מעל גן החיות, עפה לה יונה אחת לצידו של תור. זו היתה היונה שסיפרה לאריה. היא והתור גרגרו זה לזו את הסיפור שקרה בגן החיות – איך שלביאה אחת ידעה להקשיב ללב שלה וקיבלה ממי שחשוב לה שדה פרחים צהובים גדול של אהבה לגדול ולהיות כפי שהיא.

---

הכותבת, שירה רם, היא עובדת סוציאלית (MA) מחיפה, מטפלת רגשית המשלבת מספר גישות, ביניהן גישות קוגניטיביות התנהגותיות המשלבות מיקוד ברגש ובחוויה (ACT, ST, EFT, AEDP) תוך עבודת חמלה וקבלה רדיקלית. מטפלת בקליניקה פרטית בזוגות (EFT זוגי), נערות, מבוגרות.ים ואימהות ומלווה הורות.ים. מתמחה בטיפול בזום מעל 4 שנים.
מתמחה בליווי נוער ומבוגרים שמתמודדים עם הפרעת קשב, מחוננות, דימוי עצמי נמוך וחרדה מלווה הורות לילדות.ים בגיל הרך, הורות בגישה טבעית והקשרותית, וזוגות סביב משברים בזוגיות וריבים.