סיפורו של דב קוסובסקי, שהלך השבוע לעולמו

לפני שנתיים פרסמנו כאן את כתבתה של יעל הורוביץ, על סיפור חייו המרתק של תושב חיפה, דב קוסובסקי. השבוע הלך דב לעולמו והוא בן 88 וחצי. אנו מביאים בשנית את הכתבה לעיונכם.

יהי זכרו של דב ברוך!

---

"למרות הקשיים שעברנו בתקופת המנדט הבריטי ובשנות חייה הראשונות של מדינת ישראל – היו לי ילדות ובחרות הכי נפלאות בעולם". כך אמר לי דב (דוביק) קוסובסקי בפגישתנו. את דוביק היכרתי בקבוצות הפייסבוק הנוסטלגיות של חיפה, כאשר מפעם לפעם שיתף בקטעי זיכרונות מילדותו בחיפה של פעם. התפעלתי מהפרטים הרבים הזכורים לו והמלצתי לו להעלות את זיכרונותיו בכתובים. באחרונה, לשמחת כולנו, יצא לאור ספרו: "שלש נפשות ואהבה לכולם". לצורך כתבה זו, הרביעית בסדרה, בחרתי לערוך קטעים מתוך זיכרונותיו המרתקים של דוביק.       

צאצאי הקרדינל רישלייה

ארמן ז'או דו פלסי, הידוע בפי כל בתוארו "הקרדינל רישלייה", היה מדינאי ואיש כנסייה קתולי צרפתי. לאחר שהתמנה בשנת 1616 כראש מנגנון השלטון בצרפת, צבר כוח רב בממסד הדתי והשלטוני תוך ניצול חולשתו של המלך לואי ה-13.  

"בין צאצאיו של הקרדינל מנשותיו הרבות", מספר דוביק, "הייתה בת שאהב במיוחד. אלא שהיא, שסלדה מהתנהגות אביה כלפי העם היהודי, החליטה להעמיק בלימודי היהדות והקבלה וברחה מצרפת לרוסיה הצארית. שם, ברוסטוב, התגיירה, המירה שמה בהשראת דבורה הנביאה ונישאה לרב מקומי.

לימים, כאשר חש אביה הקרדינל שימיו ספורים, החליט להוריש לה את הונו הרב. סבתי, קרויה על שמה של דבורה, בתו של הקרדינל ואני אחד מצאצאיו… בשנת 1905, עזבו סבי וסבתי עם ילדיהם את רוסטוב: אברשה (אברהם), ייניה (יונה), גנדי (גדליה, הוא אבי) וקוטיק (קלמן). הם נדדו ברחבי רוסיה, למסע בעקבות אוצרו של הקרדינל ולבסוף התיישבו בטיביליסי, בירת גיאורגיה של היום. גם כאשר פרצה המהפיכה הבולשביקית השנייה, בשנת 1917, לא פסקו סבי וסבי את החיפוש אחר האוצר, אך ללא הצלחה".

אבא עולה לפלשתינה

"באחד הימים, בשובו מבית הספר, בעוד קריאות המהפכנים מהדהדות באוזניו, החליט אבא לעזוב את רוסיה ולעלות לבדו לפלשתינה. הוא נסע בטרמפים לקונסטנטינופול (אסטנבול של היום), שם עבד במפעל דגים, לקרדות ופלמידות. כעבור כשנה, כאשר חסך מעט כסף, הצליח לשחד סקיפר של ספינת דיג להבריח אותו בתוך חבית מליחים ריקה על סיפונה של ספינתו. כך הגיע אבא לנמל יפו… בקיץ 1919, הגיע אבא לנמל יפו ושם פעמיו ל"בית העולים". בגדיו של הנער בן ה-16 הסריחו מריח הדגים החמוץ שספג בהיותו בתוך החבית במשך ימים ארוכים, מה שגרם למנוסתם של הנוכחים מן הבניין ולאבא, להתגלגל מצחוק…"  

"אנו נהיה בין הבונים"

"בבית העולים צויד אבא במעט כסף ובפתק לחנות בגדים בתל אביב. מבלי שיודע מילה בעברית, מצא אבא עבודה כשוליה לטייח ובהמשך עבד בבניית תחנת רידינג. כאשר רוטנברג חיפש "מוסקובים" (יוצאי רוסיה), לבניית תחנת נהריים, אך טבעי היה שאבא יימנה על צוות העובדים. בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת, עבד אבא תקופה קצרה גם ב"גדוד העבודה" בעין חרוד ותל יוסף. בכסף שהצליח אבא לחסוך, הוא עזר לבני משפחתו לעלות לפלשתינה ואף למצוא לאחיו עבודה בארץ".  

אבא נפצע

"עובדי הבנייה נדדו ברחבי הארץ בעקבות העבודה. כאשר שלחו המוסדות הלאומיים צעירים יהודים לעבודה בנמל חיפה ולייבוש חלק מהים לצורך בניית מזחים קשיחים, מצא אבא את עצמו עובד בייבוש "Kings Way", הלוא הוא רחוב העצמאות החיפאי של היום.

היה זה בשנת 1922, כאשר אבא ירד מכיוון וואדי סאליב לעבודתו, התנפל עליו צעיר ערבי במדרגות עג'לון ועקר את עינו השמאלית. אבא אושפז בבית החולים הממשלתי, הוא רמב"ם של היום והותקנה לו עין מזכוכית. למרות פציעתו הקשה, חזר אבא לעבודה וכאשר נובומייסקי הקים את מפעלי ים המלח, נקרא גם אבא לדגל והיה בצוות מקימי החברה".

נערה יפה טובת עיניים

בשנת 1932, בנשף פורים בתל אביב, פגש גדליה את יפה, נערה צעירה ויפה שעלתה לארץ לבדה מגרודנו שברוסיה הלבנה. לימים, ניספו רוב בני משפחתה בשואה.   

בתחילת דרכה בארץ, מצאה יפה מגורים משותפים עם כמה צעירות ערביות, במדרגות הנביאים בחיפה. כך למדה מהן לבשל והן למדו ממנה לתפור בגדים.

לאחר נישואיהם, שכרו יפה וגדליה דירת חדר ברחוב השלום 12 בהדר הכרמל, שם נולד דוביק וגדל עד גיל 5. אביו המשיך לעבוד בבניין ברחבי הארץ. הוריו של גדליה, התגוררו לא הרחק משם ברחוב השלום.

זיכרונות ילדות מרחוב השלום

"החדר בו גרנו", מספר דוביק, "היה חלק מדירה גדולה שבחדריה גרו משפחות נוספות, יהודיות וערביות. האמבטיה, השירותים והמטבח, היו משותפים ולכל משפחה נקבעו זמנים לשימוש במקלחת ובמטבח. הפרימוס והפתיליות היו שייכים למשפחות הערביות, והמשפחות היהודיות שילמו להם דמי שימוש.

אבא יצא לעבודה בחמש בבוקר, על גבו שק מלא כלי עבודה. כאשר העבודה הייתה מחוץ לעיר, ישן עם חבריו בבניין בו עבדו. בין השאר, עבד אבא בסלילת כביש בעמק יזרעאל ובעמק הירדן. רוב העבודה התבצעה בידיים, כאשר כבישת האספלט התבצעה ע"י מכבש עם ארובה. מדי ערב, בשובו הביתה מהעבודה הקשה, אימא ואני חלצנו את נעליו ואת גרביו עליהם שיירי אספלט ואימא מרחה את ידיו הצרובות בשמן בישול וחבשה אותם.  

אחת לשבוע, הייתה אימא מביאה כובסת מ"שוק הכובסות". על הפרימוס הגדול שבמרפסת, עמד סיר ענק, שם הרתיחה אימא את הכביסה. אני זוכר את הכובסת, יושבת בפיסוק רחב ומכבסת במרץ את הבגדים כשהיא מסבנת אותם על לוח הפח הגלי המונח על הפיילה, בעזרת גוש סבון "שמן".   

מגיל צעיר דיברתי בבית רוסית, וכאשר שיחקתי בחוץ עם ילדי השכנים, דיברתי ערבית. אהבתי להתבונן בסתתים הערבים, שסיתתו במיומנות מדהימה אבני שפה למדרכות, אבנים למדרגות הרחוב ולבניית הבתים, כל זאת בעזרת מחוגה ופטיש סיתות בלבד.

גם הסבלים החורנים, ריתקו אותי מאוד כילד. אני זוכר אותם גבוהים יחסית, הולכים יחפים. אמנם, לא היו רחבי כתפיים במיוחד, אך כושר הסחיבה שלהם היה מרשים. רבים שכרו אותם באותה תקופה להעברת דירות. כל אחד מהם, מצויד בסל ענק על גבו, הקשור בסרט למצחו, סחב לבדו מיטה ולפעמים אף ארון גדול ממדים".

מתפלחים לקולנוע

"אנו, הילדים, נהגנו "להתפלח" לסרטים בקולנוע עין דור ובקולנוע ארמון, דרך חלונות השירותים שבחצר. התרגום הוקרן משיקופית על הקיר. רגע לאחר שנסגר הגג של קולנוע ארמון והסרט החל, החלו קרבות בין קבוצות היושבים בשני צידי האולם: הילדים הערבים באגף הימני ואנו, באגף השמאלי. בקבוקי גזוז "קרנה" החלו לעוף מצד לצד וכמובן, ערימות של קליפות גרעינים, אותם קנינו בפתח הקולנוע, בדוכן המאולתר בעגלה הרתומה לחמור. מחזה דומה היה גם בקולנוע עין דור".

אבא מתגייס לצבא הבריטי

"עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, קראו המוסדות הלאומיים לצעירים להתגייס ולהילחם בצורר הנאצי. עקב פציעתו, נשלח אבא לשרת במחנה הצבאי בנשר.

אימא, שהייתה בהריון, עברה בינתיים הפלה ואושפזה בבית החולים "בתר" ואבא קיבל רשות מיוחדת ממפקדו, הסרג'נט האוסטרלי, להביאני למחנה. בהמשך, הביא לי אבא מהצבא הבריטי כלב רועים גרמני בשם רקס שמאותו יום ליווה אותי לבית הספר והגן עליי מפני מיידי האבנים.  

על מנת להתגונן בפני מתקפה על חיפה, בנו הבריטים מגדלי עשן סביב מתקנים אסטרטגיים, בהם בתי הזיקוק, הנמל ומיכל הדלק במפרץ. בכל פעם שהופעל מיסוך העשן, היה ריח כבד שגרם לכולנו להסתגר בבתים. 

ערב אחד, ענד אבא לצווארי דיסקית עם שמי ושם הוריי. למחרת, נשלחתי במשאית יחד עם רבים מילדי חיפה למחנה דרומית לחיפה, שתופעל ע"י חברי "ההגנה". כעבור חודשיים לערך, כשהמצב איפשר, הוחזרנו הביתה".   

מפגש עם "ילדי טהרן"

"באחד הימים בשנת 1943", נזכר דוביק, "חילקה לנו המורה פתק המיועד להורים, בו בקשה להביא לבית החולים "הדסה" בהדר, מזון ופריטי לבוש עבור ילדים שהגיעו זה עתה מהתופת הנאצי.

מכל קצוות הדר הכרמל התקבצנו, שובבים ועליזים כמנהגנו, כשבידינו פריטי לבוש ומזון שהכינו ההורים, כדי למסור אותם ל"ילדי טהרן".

כאשר הגענו למקום, השתתקנו באחת. דרך החלונות השתקפה דמותם של ילדים שפניהם עצובות. ניסינו להצחיקם דרך החלון, אך לא הצלחנו בכך. אף שריר בפניהם של הילדים לא זע. ראינו את הסבל בפניהם אך לא באמת הבנו ולא ידענו כיצד להגיב.

אנשי "ההגנה" ששמרו בכניסה לא איפשרו לנו להיכנס. הם לקחו מאתנו את החבילות ושלחו אותנו לדרכנו. כעבור ימים ספורים, פוזרו הילדים בישובים ובקיבוצים.

במשך זמן רב נותרנו באלם ובהלם. המראה העצוב הזה נותר חרות בלבי לעד".

עוברים לתל עמל

"בשנת 1944, שחררה ממשלת הוד מלכותו חיילים שאינם נחוצים למאמץ המלחמתי וביניהם גם אבא, שחזר לעבודתו כטייח. עם שחרורו, רכש אבא בכסף שחסך דירה קטנה ב"בתי דיסקין" בשכונת תל עמל (כיום, רחוב פאר). השכונה נבנתה במטרה לחצוץ בין חליסה הערבית לבין נווה שאנן בגב ההר, לשמירת נתיב תחבורה יחיד בין הצפון לעיר חיפה. 

רבים מתושבי השכונה היו חברי "ההגנה", ואבא ביניהם. על ההר בסמוך אלינו, גרה משפחת לסקוב, שבנה, חיים, היה מייג'ור בבריגדה היהודית ולימים, רמטכ"ל צה"ל. מפעם לפעם היה נעלם אבא עם לסקוב למשך שעתיים שלוש ואנו הבנו שמדובר בפעילות חשאית.    

ילדי השכונה למדו במקומות שונים בהדר. אני, שלמדתי בגימנסיה ביאליק, הלכתי לעתים ברגל מתל עמל, דרך חליסה וגשר רושמייה. אחת ליומיים שלושה, הלכתי ברגל עם כמה מחבריי לבית התעשייה לקנות רבע בלוק קרח ששימש לקירור האוכל בבית".

מלחמת השחרור

"בשלב מסוים, גויסנו, אני וכמה מחבריי, לעזור לחברי "ההגנה" בבתי דיסקין: תפקידנו היה להביא נשק וכריכים לעמדות וכן לפרק, לנקות ולהרכיב את אקדחי המאוזר הגרמניים. 

למחרת החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, נפתחה אש מכיוון בית הנג'אדה על אוטובוס שהסיע פועלים יהודים לעבודה. שכונת תל עמל נכנסה למצור והמצב הקשה נעשה מורכב יותר מיום ליום.

עקב הסכנה בנסיעות, הפסקתי את לימודיי במהלך המלחמה והצטרפתי לחבריי לעזרה לוגיסטית לשומרים בעמדות, בניקוי הרובים ותחזוקתם ובאספקת ביגוד חם, אוכל ושתיה. יומיים לפני ערב פסח שנת 1948, הגיע חיים לסקוב לביתנו לאסוף את אבא. הייתה זו תחילתם של הקרבות לשחרור העיר חיפה, במסגרתם לחם אבא עם חיילי חי"ם (חיל משמר, לימים –מילואים)."

ההכרזה על הקמת המדינה

"היום בו עזב הנציב הבריטי האחרון את ארץ ישראל על משחתת בריטית, זכור לי היטב. הייתי בן 13 וחצי, ישבנו בביתנו בתל עמל. אימא שטפה את הרצפות ולפתע שמענו ברדיו הפיליפס הישן את ההכרזה על הקמת מדינת ישראל בקולו של דוד בן גוריון. באותו רגע אימא קפצה לגובה, כאשר המגב בידה, סטייל מרי פופינס… התחבקנו שלושתנו באושר.  

בבוקר שלמחרת ההכרזה הייתה המדינה הצעירה במלחמה כוללת עם מדינות ערב והונהג משטר צנע להקצבת מזון, ביגוד וריהוט, שהיקשה מאוד על חיי היום-יום שלנו".  

לאחר שחרור חיפה

"לאחר הקרבות לשחרור חיפה, מינה אבא חושי את אבא לעבוד במחלקת פקחי בנייה תחת מהנדס העיר. משימתו הראשונה הייתה לפקח על הריסת השוק הערבי באיזור רחוב המגנים של היום".

במרץ 1955 השתחרר דוביק משירותו בצה"ל. כחצי שנה לאחר מכן, נישא לבחירת ליבו, שרי, אותה הכיר בעת שירותו בחיל הים. לאחר שיחרורו, התקבל דוביק לעבדה ב"הימה", מספנה קטנה של סולל בונה, חטיבת חוץ ונמלים. בשנת 1962, נרכשה "הימה" ע"י מספנות ישראל.

דוביק בוגר לימודי הנדסאי בניין אניות בטכניון. בתקופת מלחמת ששת הימים, התנדב, יחד עם ימאים נוספים, להפלגה על מיכלית דלק שיצאה מנמל אבדן שבאירן בדרכה לאילת.

לדוביק ולשרי בת, ענת, שלושה נכדים ושני נינים.