מסע של תקווה – אולפת חיידר מקרבת לבבות דרך ספורט והעצמה נשית

העצמה נשית בחיפה:

בימים בהם נושבות רוחות המאיימות על דו הקיום בעיר, אפשר לשאוב אופטימיות מדמויות מיוחדות בקרבנו החיפאים, הרוצות לשמור על הסטטוס קוו ואף להאדיר אותו בשותפות מלאה וחברות. כזו היא אולפת חיידר, ערבייה מוסלמית שנולדה בחיפה וגדלה בבית על הים, היכן שנמצאת היום התחנה המרכזית החדשה.

כמי שגדלה על החוף והייתה חשופה לטבע ואוויר צח, צמח באולפת חיידר החיבור לטבע והמודעות לסביבה. אולפת, שספגה מהוריה חינוך שוויוני, על בסיס כבוד האדם באשר הוא, גדלה לתוך הוויה זו ובהמשך, חינוך זה הוא שהתווה את דרכה באחת הפעילויות החשובות שהיא עושה כיום – ארגון משלחות טיפוס בחו"ל של נשים יהודיות וערביות, משלחות בהן נמצאות רק הנשים והטבע.

אולפת, מתזזת בין תפקידה כמנהלת תכניות בבית הגפן, לבין הובלת מסעות האתגר בטבע ומפגש בין ערבים ליהודים כשהפוקוס בשנים האחרונות הוא על נשים – המסעות הם בעיקר בהודו, האלפים וקירגיסטן.

חיידר, שיחקה כדורעף כשהקריירה שלה התפרשה על פני 28 שנים. היא שיחקה בקבוצת הפועל מטה אשר בשנים 1985–1990, לאחר מכן שיחקה בקבוצות מכבי חיפה, קריית מוצקין, מג'דל כרום והייתה חברה בסגל נבחרת ישראל. תפקידה היה שחקנית אמצע. היא באה ממשפחה של ספורטאים כשגם אחיה עסקו בספורט והידוע שבהם הוא רמי חיידר, ששיחק בקבוצת הכדורסל של מכבי חיפה.

היא מספרת לחי פה, על תחילת דרכה בספורט ותגובות הסביבה בתור פורצת דרך בחברה אליה היא משתייכת:

בגיל 13, התחלתי לשחק כדורעף במועצה אזורית מטה אשר. בתור נערה ערבייה זו הייתה פריצת דרך- הייתי לומדת בחיפה, נוסעת לקיבוץ עין המפרץ להתאמן. הדרישות מעצם העיסוק בספורט תחרותי  והחופש שנתן לי, התחילו להתפרש לא טוב בחברה הערבית, הייתה ביקורת על דרך החיים שלי, הנסיעות לחו"ל והלינה מחוץ לבית. הייתה גם ביקורת על ההורים שלי מהסביבה אך למזלי, ההורים שלי תמכו בי לאורך כל הדרך, השוויון וכיבוד האחר זה משהו שמגיע מהבית. כל מה שרציתי זה להיות ספורטאית ולעשות את מה שאני אוהבת,  לקבל את הביקורת הזאת רק מפני שבחרתי לעשות משהו שאני אוהבת פגעה בי.

כאמור, את החינוך לסובלנות, ספגה בביתה, היא ממשיכה ומספרת מה גרם לה לקדם את המודעות לשונה בחרה והעצמה נשית:

בבית שלי חגגנו את כל החגים של כל הדתות, כשהתבגרתי ראיתי שאנשים מתייגים אותי כערבייה בקבוצה של יהודים, מתייחסים אליי כאילו מין "חריגה", יוצאת מן הכלל ומשם גם החלטתי שאני רוצה לשנות וליצור מודעות. ב2004, השתתפתי במסע לאנטארטיקה עם דורון הראל , משלחת של 4 ערבים ו4 יהודים, טיפסנו אז על הר שעוד לא טיפסו עליו ונתנו לו שם "הר הידידות הישראלי פלשתינאי. החוויה הזו לקחה אותי רחוק, פעם ראשונה שהרגשתי שווה לכולם, המסע היה מאוד קשה וסיזיפי וזו החוויה שבעצם איחדה את כולם בתחושות ובשייכות, יהודים כערבים. כאחת שנולדה וגדלה בטבע, בחוף הים, היה לי חשוב שצורת החוויה המשותפת בין שני העמים תהיה בפלטפורמה בה אין מסכות- כשאת בטבע, בטיפוס או מסע ומצויה בתנאי הישרדות אז כל מה שמעניין אותך זה איך לאכול או לשתות או פשוט לשרוד ולא כל הסטיגמות ושאר הדברים שבני אדם חושבים על השני ביום יום.

חיידר, שיחקה כדורעף עד גיל 40 ואחרי זה עברה לטריאתלונים, בהם היא משתתפת כיום, גם במקצים תחרותיים. היא גם מתאמנת בטיפוס הרים להנאתה. כבר 15 שנים שהיא מעבירה את המסעות האלה, היא התחילה עם סטודנטים ולאחר מכן החלה להתמקד בעיקר בקבוצות נשים כשהתגובות ששמעה מהן על מה שהיא עשתה ועושה עוד יותר דרבנו אותה. היא אומרת שישנן הרבה נשים שאוהבות לטייל בטבע אך לא מיישמות את זה ומחלישות את עצמן, וזו הזדמנות טובה בשבילן להגשים דברים וחוויות שלא האמינו שיוכלו להשיג. במסעות שהיא מארגנת נוצרים קשרים מדהימים, החיבור הוא באופן אישי לא משנה מאיזה רקע הגיע האישה.

לסיום, אולפת מדברת על ספורט הנשים בארץ והזלזול בו לטענתה ושולחת מסר לאותן נשים שמתלבטות איך לצאת מהמסגרת של האישה הקטנה:

במגוון ענפי ספורט בארץ, מעט תקציב ומשאבים מופנים ואם כבר, אז הרוב מוקצה לגברים, המצב בספורט הנשים היום במעט השתפר לעומת לפני 20 30 שנה, אך זה לא מספיק- התקציבים והחשיפה התקשורתית עדיין לא מספיקים כדי לקיים בכבוד את הספורט הנשי. גם אם את מקצועית בענף שלך, עדיין את צריכה למצוא עבודה נוספת כדי לגמור את החודש. גם היהודים וגם הערבים בסופו של דבר הם חברה מאוד שמרנית- כל אישה שמנסה לצאת מהתלם של הקמת משפחה וילדים, משלמת מחיר בזוגיות, גם אם זה חוקרות במדע או קרייריסטיות אחרות, כל דבר שלא מוכר מהווה סוג של "איום" על הצד השני. אני מזמינה כל אישה שתהיה נאמנה לעצמה ולרגשות שלה ואם היא אוהבת ספורט או תחביב שלא במיינסטרים שתעיז לצאת ולעסוק בזה, הכי חשוב לעשות מה שטוב לך ולחופש שלך.