בכול שנה, כשהאוויר בהדר הכרמל החל לבצע את אותם תרגילי התעמלות עדינים בין לחות בלתי נסבלת לבריזה הקרירה שבאה לעשות טובה, ידענו שזה קורה. לא, לא לפי השעון של השוויצרים ולא לפי לוח השנה האזרחי שניסה לשכנע אותנו שחגיגות אמיתיות מתחילות באחד בינואר, אלא לפי רשימה.
ההורים שלי, אנשים מעשיים שחונכו על ברכי הסדר הטוב, ציוו על אחי הבכור ועלי, משימה לאומית מדרגה ראשונה: להכין מראש את רשימת מקבלי הברכות לראש השנה. וכשאני אומרת רשימה, אני מתכוונת למבצע צבאי קפדני. ישבנו לשולחן עם חבילות של גלויות "שנה טובה" שרכשנו ברחוב הנביאים, אותן יצירות מופת קיטשיות להפליא, מצויצות בפרנזים, מעוטרות ביונים צחורות ובפרחים שאיש מעולם לא ראה בטבע, או של חיילים וטנקים, או של טרקטור עם זר פרחים ולצידו הכיתוב "שנת שלום ויבולי ברכה". זרועות נצנצים דבקו בכל פינה בבית, חודש לפני ראש השנה. לכול דוד, דודה, חבר, מכר, ידיד ושכן שנופה בקפידה נשלחה גלויה בכתב יד עמלני. כילדה, התמיהה הייתה מוחלטת: למה העולם הגדול חוגג את תחילת השנה שלו בקור כלבים ובאחד בינואר בזמן שאנחנו, שונים כתמיד, עם המצפון היהודי שלנו, פותחים את השנה בסתיו, עם פריחה לבנה של החצבים, שעה שרוב הצמחייה עדיין יבשה, עם תפוח בדבש ועם תחושה שנפתחת מחלקת הנהלת חשבונות בשמיים, כי גם שם עושים סיכומים שנתיים.
בלב ההתרחשות הזאת שוכנת הדר הכרמל של פעם. אם נעצום לרגע את עינינו, נוכל עדיין לשמוע את רשרוש גלויות השנה הטובה, אבל מעל הכול, נוכל להתמסר לריח. אה, הריח. עוד לפני שהגענו אל מפתן הדלת כבר ידע האף שלנו, בדיוק באיזה חודש עוסקים הדברים. ריח הגפילטע פיש המתקתקים והאהובים כל כך, התפשט בחדרי המדרגות של הדר כמו הכרזה רשמית: החג מגיע.
אותו גפילטע פיש מיתולוגי, ששכב לו בשקט ובכבוד בסיר הגדול, היה בעיני פלא קולינרי ואנתרופולוגי גם יחד. הוא לא היה סתם מאכל. הוא היה מטאפורה לבריות, שהרי היה רוטט כלפי חוץ, אך עמוק ומתקתק מבפנים, ומעוטר תמיד בעיגול גזר במרכזו, שנראה כמו מדליית הצטיינות על עמידות בתנאי לחות קיצוניים. בניחוח הזה התערבבו זיכרונות ממחוזות רחוקים שמהם באו הורינו, אל תוך הנוף החיפאי המוכר של רחוב החלוץ, הרצל ונורדאו, בהם החנויות שקקו מבני אדם לחוצים וממהרים.
וכך, בין תפוח שנדבק לשיניים לבין גלויה אחרונה שעשתה את דרכה לתיבת הדואר ברחוב, הבנו שהשנה האמיתית מתחילה כאן. לא בזיקוקים של ינואר, אלא בניחוחות המשפחתיים של רחוב מסדה, במתיקות הדבש ובמסורת שאי אפשר בלעדיה, גם אם עד עצם היום הזה אנחנו תוהים, לא פעם, מה בדיוק חשב לעצמו מי שהמציא את הדג הממולא.
אבל שום גפילטע פיש לא הכין אותנו לדבר האמיתי שהמתין על שולחן החג: מנהג "ראש הדג". שנהיה לראש ולא לזנב? היו אבות משפחה, אנשים עטורי כבוד, שהיו נוטלים אל צלחתם את ראש הדג, מוצצים אותו בקפדנות ונשבעים באדיקות שזה "החלק הכי טוב" בדג. ואני, הילדה שישבה מולם, הרגשתי שהעין של הדג מתבוננת בי בתחינה מהולה בסליחה. אחרי הכול הבנו היטב את הרמז הקוסמי: ראש השנה הוא היום הראשון לימים הנוראים, ימי חשבון הנפש והכפרה על החטאים, ונדמה היה לי כי הדג האומלל הזה ידע בדיוק אילו עבירות עשינו השנה והוא ממתין ליום הדין יחד איתנו.
מעט מוזרים המאכלים שאוכלים היהודים בראש השנה שהם בעלי משמעות סמלית, שהרי לפי האמונה העממית יש בכוחם של המאכלים הללו להשפיע על גורל השנה כולה: רימון, שנרבה זכויות ומצוות כרימון; תמר, שיתמו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו; סלק, שיסתלקו אויבינו; קרע/דלעת, שייקרע רוע גזר דיננו; ועוד ועוד. הבתים התנהלו איפוא כמו מעבדות כישופים קולינריים שבהם כל ירק וכל פרי לא היו אלא כתב הגנה משפטי.
אגב, אי אפשר שלא להזכיר את הירידה אל הים החיפאי לטקס התשליך, שבו נוערו כל עוונות השנה אל תוך הים הגדול. הדגים בים בוודאי תהו מה פתאום נוחת עליהם בכול שנה מטח כזה של חטאים מנוסחים היטב. הם הביטו בבני האדם, החליפו ביניהם מבטים, והחליטו שגם השנה אין טעם לנסות להבין אותם.
שנים אחר כך, כשהתבגרתי, גיליתי לתדהמתי כי א' בתשרי, החג בו בוחנים אם שמרנו מספיק מצוות וטבלנו מספיק תפוחים בדבש, מוגדר במקרא רק כ"יום תרועה", לא פחות ולא יותר. והתרועה הזאת, כך התברר למדקדקים, אינה אלא הכרזה רשמית בקול רם, משהו בסגנון "שימו לב, שימו לב". אבל אם נגרד מעט את הפולקלור היהודי, נגיע הישר אל השורשים העסיסיים של הפולחן העממי. הרי מישהו היה צריך להכריז בקול גדול על ניצחון האל על כוחות התהום והרשע ולהמליך אותו מחדש על העולם. על הדרך רצוי גם לארגן לעולם איזה טייק-אופ מחודש, שיסביר מדוע הטבע מחליט פתאום להתחדש, בדיוק עכשיו.
ההכתרה הפגאנית שבה האל מנצח את הדרקונים והתהומות, טושטשה מעט במהלך השנים, אך היא נשתמרה היטב במסורת החז"לית. בגמרא נאמר במפורש: "אמר הקדוש ברוך הוא: אמרו לפניי בראש השנה מלכויות, זכרונות ושופרות. מלכויות – כדי שתמליכוני עליכם…". מכאן, שראש השנה אינו רק היום בו האל שופט את בני האדם, אלא גם היום שבו האדם ממליך את האל. רעיון מדהים. וכך הפכה, בין לילה, תרועת השופר הפראית לסמל מובהק של מלכות ה', העולה במלוא הדרו על כסאו כדי לשפוט את העולם כולו.
לא פעם, כשישבתי בשולחן החג והתבוננתי, שוב ושוב, בעיגול הגזר שצף בגפילטע פיש תהיתי לעצמי: האם המלחמה הגדולה היא בין אור לחושך ותהום, או שמא, היא למעשה המשא ומתן האינסופי שלנו מול פנקס החשבונות הפתוח. כך או אחרת, המלכנו את המלך, ניצחנו את התהום ופנינו אל השנה החדשה בבגדים חדשים, לעיתים לבנים, הדומים לתכריכים ויכולים, לפי התפיסה המאגית, להניא את כוחות הרשע מפגיעה באדם, שהרי הוא כבר משול למת. ואולי הבגדים הלבנים אינם אלא ביטוי לטוהר, לניקיון רוחני, לפשטות, לשוויון ולדמיון למלאכים.
מהו איפוא ראש השנה? אולי היום שבו אנחנו מתייצבים בתפר שבין חרדת הדין לבין התקווה הפשוטה, לבושים במיטב מחשבותינו ומנסים לשכנע את עצמנו שהשנה, איכשהו, נצליח להיות גרסה משופרת של עצמנו. לרגע אנחנו שבים ונזכרים כי החיים אינם בשליטתנו, שהשנה שעברה לא הייתה בדיוק יצירת מופת, ושאולי יש גם לנו חלק קטן באי הסדר הכללי. אנחנו מתבוננים בשנה שחלפה, סופרים הצלחות, מצמצמים כישלונות, ומשתדלים מאוד, לא להיזכר בדברים שאינם מתיישבים עם התדמית שהיינו רוצים להגיש לוועדת הביקורת.
ויש משהו יפה בטקס הזה. מדי שנה אנחנו מקבלים הזדמנות להעמיד פנים שהכול מתחיל מחדש. השנה החדשה מגיעה נקייה, תמימה, כמעט חגיגית ואין לה עדיין מושג עם מי היא הסתבכה. אנחנו מאחלים לעצמנו בריאות, אהבה, שפע, שלום, כביכול הברכות עצמן הן טופס הזמנה שאפשר לשלוח להנהלת העולם. ואולי גם זה קסמו של ראש השנה: לא באמת מתחילים חיים חדשים. פשוט מקבלים שנה חדשה כדי לנסות שוב את הישנים.
שתהיה לנו שנה טובה.
שנה שנדע בה, להודות על מה שיש, לתקן את מה שאפשר, לשחרר את מה שכבר אין בידינו ולשמור בלב מקום לתקווה.