בפתיחת מגילת רות מוצגות בפנינו שתי הדמויות הראשיות המככבות במגילה: נעמי ורות.
שתי הנשים מנושלות מכול כוח חברתי או כלכלי בעולם העתיק, כי הן איבדו את בעליהן, נעמי אף איבדה את בניה, והן נותרו ללא רכוש או הגנה גברית. נעמי מבקשת לעזוב את שדי מואב ולשוב אל ארץ יהודה וכלותיה מתלוות אליה. במצב כזה הציפייה המקובלת היתה של אחת מהן תפנה לדרכה ותנסה לשרוד לבד, כפי שבוחרת עורפה לעשות, באופן הגיוני לחלוטין.
אך רות בוחרת אחרת. המילים המפורסמות שלה "עמך עמי ואלוהיך אלוהי. באשר תמותי אמות ושם אקבר" אינן רק בגדר הצהרת נאמנות דתית, אלא ברית קיומית עמוקה בין שתי הנשים. במקום לתת לגורל המר להפריד ביניהן הן מייצרות יחידה משפחתית חדשה ואוטונומית. זוהי סולידריות נשית שהופכת את נקודת החולשה והאבל של הנשים לנקודת זינוק לעשייה ולתיקון.
הנשים במגילת רות אינן דמויות פסיביות שמחכות כי יושיעו אותן. הן המנוע שמניע את העלילה הסיפורית. נעמי ורות מגיעות אל בית לחם בתחילת קציר השעורים ורות מציעה כי תצא לשדה ללקט שיבולים כדי לכלכל את נעמי ואותה.
רות המואבייה נכנסת, למעשה, אל הסיפור מנקודת הזינוק הנמוכה ביותר האפשרית בעולם העתיק: היא אלמנה, חסרת ילדים וחסרת כל. כשהיא מגיעה לשדה היא אינה חלק ממעגל הקוצרים העובדים והגאים. היא נאלצת "ללקט בשיבולים", כלומר, לנקוט בפרקטיקה המיועדת לעניי העיר, הנאלצים לאסוף את השאריות שנשרו מידיהם של אחרים. היא נמצאת בשוליים הקיצוניים ביותר של החברה, חבויה בין האלומות והנה, התפנית הדרמטית של המגילה מתרחשת דווקא שם, בשוליים, כשנעמי היא האסטרטגית מאחורי הקלעים. היא קוראת היטב את המפה החברתית ומתווה את התוכנית הנועזת של ירידתה של רות בלילה אל הגורן.
בסצינה הלילית בגורן הופכת רות את היוצרות ואת הכללים המקובלים. הרי בחברה הפטריארכלית הגבר הוא המחזר והוא היוזם ואילו בסיפורנו רות היא זו שמגיעה בלילה אל הגורן, בהנחייתה של נעמי חמותה, מפתיעה את בעז ומבקשת ממנו באופן גלוי ואקטיבי כי יפרוש את כנפיו עליה – "ופרשת כנפך על אמתך". רות היא זו שמזכירה לבעז את חובתו המוסרית כגואל.
בתורה הפמיניסטית המודרנית מרבים לדבר על "אתיקה של דאגה", כלומר על מודל מוסרי השם דגש על מערכות יחסים, חמלה, אחריות הדדית ודאגה לזולת, בניגוד למערכת מוסר נוקשה של חוקים ויחסי כוח.
מגילת רות היא המופת המקראי של מודל זה. התיקון בה אינו מתרחש באמצעות ניסים גלויים, וגם לא דרך חקיקה יבשה. התיקון נעשה דרך המושג חסד. חסד הוא מעשה שנעשה מעבר לשורת הדין ומתוך ראיית האחר. רות עושה חסד עם נעמי, בעז עושה חסד עם רות ונעמי עושה חסד עם שניהם. כך מעצבת מחדש הרוח הנשית במגילת רות את החברה לא דרך כוח, אלא דרך רגישות ואמפתיה.
כאשר הושלם תהליך התיקון וילד נולד לרות ובעז, מי שמגדיר את גודל המאורע אינם הזקנים בשער, אלא דווקא נשות בית לחם. הן משמשות מעין "מקהלה יוונית" המעניקה את הפרשנות הסופית לסיפור: "ותקראנה לו השכנות שם לאמור: יולד בן לנעמי". הנשים הן אלו המזכירות לנעמי כי כלתה רות "טובה לך משבעה בנים". בעולם שבו שבעה בנים הם שיא האושר וההמשכיות הגברית, קובעות הנשים שקשר האהבה והנאמנות שווה יותר מהכול.
ניתן לומר, כי מגילת רות מציעה תיקון נשי מרתק לספר כמו ספר שופטים. המגילה נפתחת בפסוק "ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ". והרי ספר שופטים מלא באלימות, במאבקי כוח ובנשים הנפגעות בו מהאנרכיה הגברית. האלימות מופיעה בספר שופטים כמעט בכול רובדי החיים: מלחמות, נקמות אישיות, סכסוכים בין שבטים ואלימות מינית.
מגילת רות, המתרחשת אף היא בתקופת השופטים, מציגה תמונה כמעט הפוכה: אלטרנטיבה שקטה, אנושית, חסד, נאמנות ומשפחה.
מגילת רות מצביעה על כך, שדווקא מהמקום הזה של השותפות הנשית וההקשבה לשוליים, צומחת המלכות והתקווה.
רות ונעמי נשים חזקות היודעות ומיישמות אחריות משפחתית.
תודה עליזה על שהעלית את הנושא.
חג שבועות שמח
בניתוחים על מגילת רות לא מתיחסים לרקע ההסטורי החשוב והוא יחסי מואב ויהודה שהוא סיפור מרתק החל מלוט ואחר כך גם עמרי ועוד.לא במקרה מדגישים את הביטוי רות המואביה הרבה.גם בגלל האיסור שנוגע לגברים מואביים ולא לנשים ביחס ליהודה וגם מפני שדוד הוא צאצא של מואביה.הסיפור הזה מרתק ונשארה גם מצבת מישע הממצא הקדום ביותר ועוד.מתמקדים רק בנשים ולא עוסקים בהסטוריה מרתקת וחשובה בין שני העמים האלה שלנשים יש בה תפקיד מיוחד בגלל האיסור שקשור לגברים.