ריצפה בת איה – נחישותה של אם אבלה

במרכז הסיפור החותם את ימי בית שאול מתואר הרעב שתקף את העם בימי דוד במשך שלוש שנים רצופות.

דוד, השרוי במצוקה בשל כך, שואל בעצת ה' כדי לברר את סיבת הדבר. התשובה הניתנת לו היא: "אל שאול ואל בית הדמים אשר המית את הגבעונים" יהושע, כפי שזכור לנו מספר יהושע (ט', 21-15) כרת ברית עם הגבעונים ואותה שבועה שניתנה להם הופרה על ידי שאול. זו הסיבה לכך, על פי הסופר המקראי, שהארץ שרויה ברעב כבד. הדרך היחידה המאפשרת תיקון המצב היא: "ויאמר דוד אל הגבעונים: מה אעשה לכם ובמה אכפר ובירכו את נחלת ה'? ויאמרו לו הגבעונים: אין לי כסף וזהב עם שאול ועם ביתו ואין לנו איש להמית בישראל. ויאמר: מה אתם אומרים אעשה לכם. ויאמר אל המלך: האיש אשר כילנו ואשר דימה לנו שנשמדנו (כלומר, אמר בלבו שנשמדנו) מהתייצב בכל גבול ישראל. יינתן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה'. ויאמר המלך: אני אתן" (שם, 3-6).

ההוקעה היא המתה ברומח ושיפוד הגופה על הרומח תוך הצגתה לראווה בפני העוברים ושבים, ומצוי בה יסוד דתי-פולחני. מטרתה היא להציג לראווה את עונשם של האשמים למען יראו כל היתר ויראו.

דרישתם האכזרית של הגבעונים, כי דוד יקריב שבעה מבני שאול בשל החטא שחטא להם, כקורבן כפרה, מאלצת כביכול את דוד להיכנע, לאחר שהגבעונים לא נענו לכל הסדר ולא הסכימו לקבל שום פיצוי כספי. הכתוב מציין, כי "הגבעונים לא מבני ישראל המה, כי אם מיתר האמורי, ובני ישראל נשבעו להם" (שם, 2), אולי כדי להנהיר את העובדה, שדרישה כל-כך אכזרית אינה יכולה לבוא בשום פנים ואופן מבני ישראל. המדרש מוסיף ומפרט את סירובם של הגבעונים לקבל כסף וזהב: "ולא קיבלו ממנו. וכיוון שבא דוד וראה שהיו אכזרים – ריחקן" (במדבר רבה, ח. ד).

ואל נוכח הסירוב הזה שואל דוד את הגבעונים: "מה לכם ולבית שאול? אמרו לו: על שפסק מזוננו ועל שהמית ממנו שבעה אנשים: שני חוטבי עצים ושני שואבי מים וחזון וסופר ושמש…ויאמר דוד אל הגבעונים: מה אעשה לכם ובמה אכפר וברכו את נחלת ה'? אמרו לי מה תקנה אעשה לכם שאתם מתפייסין וכמה כסף וזהב אתן לכם כופר נפשכם ובמה אכפר…כדי שיפסוק הרעב…ויאמרו לו הגבעונים: אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו. הלך דוד לכל אחד ואחד מהם והיה מנסה להתפייס כדי שלא ייהרגו בני שאול ולא קיבלו" (ירושלמי קידושין פ"ד, ה"א). הגבעונים דורשים אפוא, הרג בני שאול כמספר ההרוגים מקרבם, נפש תחת נפש. דוד, על-פי המסופר, חס על מפיבשת בנו של יהונתן, אולי משום שהיה נכה רגליים ועל-כן לא ראה בו איום על כיסאו. במקום זאת הוא נוקט את הדרך הבאה: "וייקח המלך את שני בני רצפה בת-איה אשר ילדה לשאול, את ארמוני ואת מפיבשת ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לכדריאל בן ברזילי המחולתי (הכוונה, כנראה, לבניה של מרב בת שאול וכך גם מתרגם תרגום השבעים), וייתנם ביד הגבעונים ויוקיעם בהר לפני ה' וייפלו שבעתיים יחד והם הומתו בימי קציר בראשונים תחילת קציר שעורים" (שמואל ב כא, 8-9).

לנוכח הכליה השיטתית שבאה על בית שאול, כותב אוריאל סימון, מפקפקים רבים אם אמנם היה דוד פסיבי כל כך בפרשה כמתואר בספר שמואל, ונוטים לראות בתיאור זה חיפוי חצרוני למה שאירע באמת. לספקנות הזאת לגבי ניקיון ידיו הפוליטי של דוד ניתן ביטוי בגוף הספר בביקורתו הבוטה של שמעי בן גרא ובתגובתו המורכבת של דוד עליה. שמעי, ממשפחת בית שאול, רואה במנוסת דוד מירושלים מפני אבשלום בנו עונש משמים על כל אשר עולל דוד לבית שאול ובעת שדוד הזקן נס על נפשו ביחד עם פמלייתו המצומצמת, הוא קורא לעברו: "צא צא איש הדמים ואיש הבליעל! השיב עליך ה' כל דמי בית שאול אשר מלכת תחתו, וייתן ה' את המלוכה ביד אבשלום בנך והנך ברעתך, כי איש דמים אתה" (שם, טז, 7-8). דוד מקבל את ההאשמה הפומבית המזעזעת בדבר אחריותו הישירה להמתת בני משפחת שאול בשפלות רוח דתית ואוסר על אבישי, להתיז את ראשו של המקלל מעליו.

אפשר אפוא להניח, כי לדוד היה עניין בחיסולו של בית שאול וכן גם לגבעונים, וכך נוצר שיתוף הפעולה ביניהם. סופרי המלך והמקרא ערכו את הטקסט ושיפצו אותו כדי להטיל את האשמה על הגבעונים ובעיקר כדי לנקות את ידי דוד.

איננו יודעים דבר על תגובתה של רצפה להחלטתו של דוד למסור את בניה להוקעה. אנחנו שומעים רק את תגובתה לאחר המעשה: פילגש שאול, שמוצאה זר, נאבקת במסירות הירואית על כבוד בניה המומתים, בדומה לאנטיגונה, שנאבקה על כבוד אחיה המומתים: "ותיקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור מתחילת קציר עד ניתך מים עליהם מן השמים, ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם יומם ואת חיית השדה לילה. ויוגד לדוד את אשר עשתה רצפה בת-איה פילגש שאול, וילך דוד וייקח את עצמות דוד ואת עצמות יהונתן בנו מאת בעלי יבש גלעד אשר גנבו אותם מרחוב בית שן אשר תלום שם הפלישתים ביום הכות פלישתים את שאול בגלבוע. ויעל משם את עצמות שאול ואת עצמות יהונתן בנו ויאספו את עצמות המוקעים. ויקברו את עצמות שאול ויהונתן בנו בארץ בנימין בצלע בקבר קיש אביו ויעשו כל אשר ציווה המלך ויעתר אלוהים לארץ אחרי כן" (שם כא, 11-14).

בעזרת השק, שהוא נשקה היחיד, מצליחה רצפה לתבוע את עלבונה ולזכות בהיענות מן השמים. היא מגינה בחירוף נפש על גופות בניה "עד ניתך מים עליהם מן השמים" (שם, 10). והרי הפועל "נתך" מעיד על כך שאין מדובר בגשמי ברכה אלא הוא חל כאשר מדובר על פורענות: "ותיתך חמתי" (ירמיהו ד, 6), "ותיתך עלינו האלה" (דניאל ו, 11) וכן: "כאשר נתך אפי" (ירמיהו מב, 18). לאמור: המים הניתכים דרך פורענות מן השמים הם מעין מבול מקומי, סוחף ומשחית. ואם ניתכו המים בתחילת קציר השעורים הרי אין בכך משום ברכה אלא השחתה של היבול המועט שצמח בשנת הבצורת, וכן מתברר כי הוקעתם של בני שאול לא היתה לרצון לפני ה' ואילו המעשה של האם האבלה, האמיצה, נענה בחיוב על-ידי השמים. במקום לברך את נחלת ה' גורם מעשהו האכזרי של דוד והגבעונים לקללה נוספת ולהשחתת היבול.

יש סוברים, כי הוקעתם של בני רצפה בת-איה היא פעולה מאגית, שהיתה מקובלת במרחבים תרבותיים שונים שסבלו מאקלים צחיח. השארת הגופות בשטח ללא קבורה נועדה לעורר את האל לסיים את הבצורת ולהוריד גשם לארץ. ההנמקה של ספר שמואל ב' למעשה ההוקעה שונה, כמובן, בתכלית השינוי. הכתוב, המתאר את המעשה שעשתה רצפה, אינו מתייחס כלל לרגשותיה ולסבלה של האם. אך ברור, כי הוא מעיד על נחישות רבה ואומץ לב.

רצפה האם, העוטה שק כדי להגן על עצמה מפני החום והשמש, יושבת ומגינה בחירוף נפש על גופות בניה מפני בעלי החיים יום ולילה. איש אינו מצטרף אליה, ואין אנו שומעים לא את קינתה, לא את קריאות כאבה או את קובלנתה. המספר המקראי מתאר אותה כדמות שתוקה ומתמידה, שיושבת עד בוא הגשמים ליד גופות בניה, בתמונה מכמירת לב.

כמו ב"אנטיגונה" גם במעשה רצפה בת-איה אוסר חוק המלך את קבורת המתים והוא עומד בניגוד לחוק האל הדורש לקברם. התנגדותה של רצפה בת-איה לחוק המלך מטעמי מצפון דומה להתנגדותה של אנטיגונה, ועל אף שהתנגדותה שתוקה, היא מצליחה במשימתה הרבה יותר מאנטיגונה, כי היא שומרת על חייה וגורמת לכך שהבנים ייקברו בהסכמת המלך.

שתי נשים גיבורות ואמיצות, מעמידות מראה מוסרית בפני מלך כוחני ומחזקת את ערכי המוסר והמצפון.

אולי בשל תכונות אלה החליטו פוסקים לשדרג את מעמדה של הפילגש וקבעו, כי "הרי דוד נשא רצפה בת-איה, משמע ליה ששאול קידש רצפה בת-איה, דאכי היתה פילגש לא היתה ראויה" (אור זרוע, ח"א, הלכות יבום וקידושין, ס' תקצה).

ובכן, על פי הטקסט הזה רצפה בת-איה אינה סתם פילגש, שנלקחה ללא כתובתה וללא קידושין, אלא אשת שאול שלאחר מותו היתה לאשתו של המלך דוד. אין ספק שהכתוב כאן מעלה את הגיבורה בדרגה בעקבות התנהגותה, והוא אינו משקף מציאות דוקומנטרית.

מחאתה האילמת של רצפה אינה מתייחסת כלל לתורת הגמול. מדוע נענשו שבעה מצאצאי שאול בשל פשעו של אביהם ועל לא עוול בכפם?  והרי כתוב בתורה "לא יומתו אבות על בנים" והנה מתים הבנים בעוון האבות? אפרים אלימלך אורבך, המתייחס לסוגיה, מעלה שני הסברים אפשריים. האחד מצדיק את הדין באופן מוחלט: "ותיקח רצפה בת-איה את השק ותטהו לה אל הצור"? א"ר הושעיה: שהיתה אומרת: "הצור תמים פעלו" (במדבר רבה ח, ד). כלומר, הסברה היא כי הניסוח היה אמור להיות "ותטו לה על הצור" ולא "אל הצור", שהרי אל הצור עלול להתפרש כביקורת כלפי האל שצור הוא אחד מכינוייו. אין כאן, סוברים חז"ל, כל ביקורת כלפי רצפה, כי אמונתה באל היתה מושלמת והיא צידקה את הדין. חז"ל מתייחסים כאן לשני פירושי המלה "צור", הן סלע גדול, צוק, וכן אחד מכינויי האל, כדי להעצים את גודל המעשה של רצפה בת איה.

ההסבר השני מרחיב את הסיפור הנתון ומכניס לתוכו יסוד חדש, המקנה לו משמעות כוללת, החורגת הרבה ממסגרת המאורע המסופר. יתירה מזאת: העוול שנגרם בו מצטמצם ונדחק לשוליים מכיוון שתכליתו של הסיפור מאפילה עליו: "ר' אבא בר זבינא אמר בשם ר' הושעיה: גדול הוא קידוש השם מחילול השם. בחילול השם כתוב: "לא תלין נבלתו על העץ (דברים כא, 23) ובקידוש השם כתוב: "מתחילת קציר עד ניתך מים עליהם מן השמים" (שמואל ב' כא, 10). מלמד, שהיו תלויים משישה עשר בניסן עד שבעה עשר במרחשוון.