הכוס של מרים הנביאה

לפני יותר מחמישים שנה, ב־1975, חגגה במנהטן קבוצת של נשים יהודיות פמיניסטיות סדר פסח נשי, שעם השנים הפך לנוהג קבוע בין נשים יהודיות אמריקניות רבות. בסדרים אלה נהפכה מרים הנביאה למודל נשי לחיקוי.

אחד המנהגים החשובים שנוצרו במסגרת זו הוא מנהג "כוס מרים", שנועד להאדיר את שמה של מרים, המייצגת את כלל הנשים שהודרו מן הטקסים היהודיים־המסורתיים, במרוצת הדורות. בניגוד לכוס אליהו, שאליה מוזגים יין, מוזגים בכוס מרים מים: כל אחת מן הנשים המשתתפות בסדר הנשים מוזגת מעט מים מכוסה לכוס גדולה, המוצבת במרכז השולחן לכבודה של מרים הנביאה.

כוסה של מרים, המתקשרת למים באופנים שונים: מי היאור, חציית ים סוף, בארה של מרים, הפכה עם הזמן לפריט שכיח בתכניות יודאיקה, בתכניות המתנות של בתי הכנסת ובאתרי האינטרנט. היא מעוצבת באופנים שונים, מחומרים שונים (זכוכית מעוטרת בכסף, בזהב ובאבנים טובות) ועלותה משתנה בהתאם להם.

עשרות רבות של סדרי נשים מתקיימים בחמישים השנים האחרונות בארצות הברית, לפני סדר הפסח המשפחתי או לאחריו. במרביתם נקראת ההגדה שנוצרה בארגון "מעיין" ולעתים קרובות מלווים תופי מרים המעוטרים בציורים ובפעמונים את הסדר הנשי־הפמיניסטי בנוסף לכוסה של מרים.

לכוס מרים הייתה השפעה כה עמוקה על הנשים, עד שהתקבלה גם בסדרי פסח משפחתיים בקהילות הקונסרבטיביות והרפורמיות. כוס מרים מוצבת על שולחן הסדר, לכבודה של מרים הנביאה, ליד כוס אליהו, כשהיא מלאה במים. כמו בסדר הפמיניסטי, גם בסדר המשפחתי מוסיפים המשתתפים והמשתתפות: "זאת כוס מרים, כוס מים חיים, זכר ליציאת מצרים."

כך מומחש תפקיד הנשים בהיסטוריה היהודית ומסומל גם תפקידה של מרים בהקשר הגאולה, הואיל ובארה המופלאה ליוותה את בני ישראל במדבר וכוח המים הללו הוא נצחי.

בכמה קהילות יהודיות נפגשות הנשים לפני סדר הפסח המשפחתי ולאחר הרצאה של הרבה על דמותה של מרים ומשמעותה הן מעטרות את כוס מרים, שתוצב בסדר המשפחתי, בעיטורים שונים. במקומות שונים נוהגות הנשים גם להניח על שולחן הסדר דג חי השט במים, כסימן נוסף לזכרה של מרים (מנהג עתיק, למעשה), ולקרוא  מדרשים שונים על נשות ישראל במצרים ועל מרים ובת פרעה.

היבט מעניין נוסף הקשור בדמותה של מרים נמצא בספרות העברית החדשה: לאחר פטירתה של המשוררת רחל (1931) הספיד אותה, בוועידת הסופרים בתל-אביב, המשורר ח"נ ביאליק, אשר כך אמר: "אבדה גדולה אבדה לספרות העברית ולשירה העברית כאן בארצנו, בארץ ישראל, במות על שירתנו אחת מן המקהלה החדשה, מקהלת מרים, הייתי קורא לזה, או בנות מרים, המשוררות העבריות שקמו לנו בשנים האחרונות. החיזיון החדש הזה נתגלה ברוב יופי על ידי המקהלה הקטנה של בנות מרים, המשוררות העבריות, שנתנו, הכניסו את נעימתן בתוך מקהלת המשוררים העבריים והוסיפו לה נעימות חדשות.
שירת הנשים, אליבא דביאליק, אינה תופעה חדשה בספרות העברית, כי כבר בימים קדמונים, בימי המקרא, שוררו הנשים, כמו "בנות מרים". לכן ניתן לראות בשירת הנשים המודרנית מעין תחייה של שירת התנ"ך בכלל ושירת הנשים בפרט. וכבר הבחין דן מירון בכך, שביאליק היה יכול להיאחז באנלוגיה מקראית שונה מבנות מרים ומתבקשת יותר: דבורה הנביאה ושירתה הכבירה ששרה אחרי הניצחון על סיסרא ועל צבאות כנען. אבל אנלוגיה זו לא הייתה נוחה למשורר, משום שהיא טוענת את מודל המשוררת העברית במתח של עצמאות ושל עוצמה שהוא מוגזם ומסוכן, לפי הרגשתו. הרי דבורה הייתה זו שחיברה את שירה ועל שמה היא קרויה. גם חלקה בקרב בולט ביותר ובמערכת היחסים בינה ובין ברק בן אבינועם היא מוצגת לא רק כאשה, משוררת ונביאה, אלא גם כמי שמתכננת את הקרב וכדמות כריזמטית, אשר בלעדיה חושש הגבר-המצביא לצאת לקרב. לכן, בוחר ביאליק דווקא במרים, אחות משה ואהרון. מרים לא הוציאה את בני ישראל ממצרים ולא הורידה את התורה מהר סיני. היא אמנם הייתה נביאה, אך לא אליה דיבר אלוהים מתוך הסנה והיא אף לא לבשה את חושן הכוהנים.

יתר על כן, מרים לא חיברה את שירת הים, אלא חזרה על שירת אחיה, אשר שר אותה עם בני ישראל. זהו אפוא תפקידה של שירת הנשים ליד שירת הגברים בספרות העברית, כמשתמע מדברי ביאליק, כשהסמכות העליונה, שירת הגברים, היא המעניקה לה לגיטימיות בצד קיבועה במקומה הנכון במערך ההיררכי של השירה העברית. שירת הנשים אמנם נעימה, יש בה לוויית חן וקול חדש המשתלב בשירת המקהלה הגדולה, אך שירתן של בנות מרים אינה יכולה לבוא במקום שירתו של משה ובמקום השירה העצומה של העם כולו, החוזר אחריו. כך קיבל המשורר הוותיק והסמכותי את המשוררות, כשהוא מקצץ את כנפיהן, הופך אותן ללהקה מזמרת ("מקהלת מרים") ומצביע על הדמות שלאורה עליהן ללכת, המשוררת רחל. הוא הבחין בעוצמתו הסוגסטיבית הגדולה של מיתוס הקורבן והשתמש בו כדי לקבוע את דמות רחל כאמת המידה לשירת הנשים על מנת שזו תישאר צנועה, קטנה וכפופה לגדולים ולטובים ממנה. שירתן של הנשים רצויה אפוא ומתקבלת יפה כאשר היא מהווה תוספת לשירת הגברים ואין היא מנסה להתחרות בה ואף לא להציע אפשרויות שיריות שונות וייחודיות. דבריו של ח"נ ביאליק נתנו ביטוי מסכם וציורי ללחצים שהצטברו במהלך התקבלותה של שירת הנשים. וברור כי הסיכום התמציתי והסוגסטיבי הזה, מה עוד מפי ביאליק, במסגרת פומבית גדולה של ועידת הסופרים, הוא כוח היסטורי מכוון, מאשר, מגביל ופוסל. כך ידע העולם השירי הוותיק, אשר בתחומיו לא הייתה שירת נשים עברית כלל, לקלוט את היריב שהופיע, לבודד אותו מבעלי ברית אפשריים, לביית אותו ולספוג את האנרגיה המהפכנית שהביא עמו אל תוך גופו המזדקן והכבד.