דיייייייייייייי, תקשיבו לי כבר! 

דיייייייייייייי, תקשיבו לי כבר!  
אני שואגת.
הקטנים משתתקים. אני רואה את הבהלה בעיניים שלהם.
אני נבהלת,
נבהלת מעצמי.

הם לא רגילים לראות אותי ככה, נישאת על גל מטורף של זעם.
נכון, שניים מהם רבו על משחק בצעקות, אחד קם והסתובב, כמה דיברו ביניהם ולא נענו לבקשותיי החוזרות ונשנות להקשבה ולצורך שלי בשקט, בהתחשבות, ונטרפתי.
אבל איך הפכתי בשנייה ממורה לשוטרת? הלו, ילדים בכתה ב'.
השתיקה שלהם עכשיו מולי היא כמו רוח קרה בפנים.
לא לשקט הזה פיללתי, לא לשקט קשה מעל לבבות קטנים סגורים.

אני ניגשת אל הלוח. האוויר הצונן עוד עומד בינינו.
לא יודעת למה, המילה היחידה שצצה בראשי היא: הקשבה.
אני מסתובבת וכותבת אותה על הלוח בטוש כתום, מקיפה אותה בעיגול וממנו מוציאה כמה קרניים. שמש של הקשבה.
"ילדים, יש משהו שלא ממש דיברנו עליו אף פעם."
משהו זז. ניצוץ סקרנות.
אני לוקחת נשימה: "מה זו בעצם הקשבה?"
הם נכנסים לעמדת הקשבה, אבל עדיין דרוכים.
ואני, למה אני מייחלת? ללבבות נחים, פתוחים, רכים, לבבות שומעים.
אוי, כמה אסונות היו נמנעים אם היו לנו שיעורים קבועים בהקשבה.
הלב שלי דופק.

"אני רוצה להגיד לכם שכשצעקתי כל כך חזק, תקשיבו לי !!!! ונבהלתם, זה בגלל שהייתי בטוחה שאף אחד לא מקשיב לי, לא רואה אותי, לא אכפת ממני. והרגשתי לבד, מאד מאד לבד. אבל… אבל אולי טעיתי? אולי מישהו בכל זאת הקשיב לי?…. (עכשיו אני פונה למתוק הקרוב אלי, עם הפוני בעיניים) כשראיתי אותך משחק במחקים ובקלמר הייתי בטוחה שאתה לא מקשיב."
"אבל לא דיברתי… וכן הקשבתי…" הוא מתנצל.

אמיצה עם 4 צמות אומרת:" אולי הוא הקשיב לך, רק בלי העיניים, כמו בסיפור שסיפרת לנו."
לפני כמה ימים סיפרתי להם על ילדה שבקשה מאימא שתקשיב לה. אימא ענתה לה: "אני מקשיבה, אני מקשיבה." ואז אמרה הילדה: "אבל את לא מקשיבה לי עם העיניים ! "

"תודה מתוקה, שאת מזכירה את זה." אני אומרת לה ומסתובבת שוב ללוח. מוציאה שתי קרניים מעיגול 'שמש ההקשבה': הקשבה עם עיניים והקשבה בלי עיניים.
הלב שלי מתחיל טיפה להירגע.

אני מזמינה את ילד הפוני בעיניים: "עכשיו אני רוצה להקשיב לך. באמת באמת רוצה. מסכים? שנעשה משחק תפקידים?"
הם יודעים מה זה להחליף צד, ואוהבים. משחק הוא כידוע הלמידה הכי רצינית. למה רצינית? כי יש שם רצון.
"בוא, ספר לי על…על משהו כייפי שעשית? אם אתה רוצה."
אור מתחת לפוני. יש רצון.
"אפשר משבת?"
"מעולה משבת."
הקטנצ'יק מסתכל לצדדים לראות שמקשיבים לו.

"בשבת היינו בלונה פארק, היה מה זה כייף, היינו במלא מתקנים, ברכבת שדים, ובמכוניות המתנגשות ובגלגל ענק…" אני מתפרצת: "גם אני , גם אני ! זה מה זה מפחיד כשהוא נעצר בדיוק כשהיינו הכי גבוה…" הוא מסתכל עלי, שוב על הילדים, וממשיך בקולו הדקיק: "ואח"כ הלכנו לאניית הפיראטים ואח שלי הקטן לא רצה…" אני משסעת אותו: " גם לי יש אח קטן ואתה יודע, מה שהוא הכי אוהב בלונה – פארק, זה שיש שם צמר גפן מתוק וגם אפשר לקנות המבורגר…"

 המתוק קולט את הקטע אבל נותר קצת נבוך: "פזית…את מוזרה, את לא מקשיבה."
אני: "אני? בטח שאני מקשיבה."
הוא: "אבל את לא נותנת לי לגמור לדבר."
אני פונה לכיתה יעני נעלבת: "מה, אני לא מקשיבה לו? "
המנומשת משמאל אומרת: "את רק קצת מקשיבה… כי את מקשיבה 'הקשבת גם אני'…"
אני בהלם קל: "וואו, איזה שם מגניב "הקשבת גם אני".
לשמש ההקשבה נוספה קרן.
איזו הקלה, התחילה זרימה. הכיתה בתהליך הפשרה.
אני עוצמת עיניים כדי להרגיש את התדר, להקשיב לעצמי. כן, משהו התאזן שם בלב. עכשיו הם באמת מאזינים.

"ילדים, תגידו, יש עוד הקשבות כאלה, הקשבות מעצבנות?"
"אבא שלי !" פולט מיד ילדון שמקפיד על חולצת בארסה מתחת לתלבושת ביה"ס, למקרה שאפשר לחפף.
"אבא שלי, תמיד שאני אחרי אימון, ומספר לו מה היה, הוא אומר לי, היית צריך ככה והיית צריך ככה… וזה ממש מעצבן."
"אז רגע, הוא מקשיב לך או לא?"
סימן שאלה עולה לו על הפרצוף.
המנומשת המצטיינת אומרת בנונשלנטיות: "הקשבת עצות !"
נפלה לי הלסת, בחיי. בטח היא תהיה פעם קופירייטרית.
וככה נוספה קרן של "הקשבת עצות."
אני: "אז מה אתה אומר, תוכל אולי לדבר עם אבא על סוג ההקשבה שאתה צריך ממנו?"
הקטן מנענע כן: "שהוא פשוט ישאל אם אני צריך ממנו עצות, ואם לא, אז שפשוט רק יקשיב… "
מתולתל שנפלה לו שן אומר: "מי שמקשיב מכבד."
וואו.

הם מרגישים את ההתלהבות שלי כשאני כותבת "הקשבה מכבדת."
אוף, למה אנשי התקשורת לא פה עם מצלמת טלוויזיה ללמוד מהמתוקים שלי.
"תקשיבו, זה מזה כיף שאתם מגלים כל מיני סוגים של הקשבות ונותנים להן שמות. זה חדש גם לי. יש למישהו עוד רעיונות?"

עיני השקד אומרת: "הקשבת עייפות."
כשהיא רואה את פניי התמהות היא מסבירה: "לפעמים אימא שוכבת לידי במיטה לפני השינה ואני מספרת לה דברים והיא אומרת-כן, כן, אבל העיניים שלה נעצמות, אז אני כבר יודעת שקשה לה להקשיב כי היא עייפה."

אני כותבת "הקשבת עייפות" ולידה אני מוסיפה אחת משלי, בפרץ יצירתיות שלא ידעתי שיש בי בתנאים שכאלה: "ו…הקשבת עצבנות".

כמה מהקטנים מגחכים. אחד אומר: "אימא שלי תמיד אומרת שאין מה לדבר עם אבא כשהוא חוזר מהעבודה מאוחר ורעב, כי הוא עצבני אש ואז הוא לא יכול להקשיב."
עכשיו אני בטח זורחת מאושר. זמן טוב להעמיק.
"ילדים, יאללה, בואו, נעבור לשטיח."

הם מתיישבים סביבי על שטיח הסיפורים הצבעוני שלי. אני מורידה מהמדף את ספרו של מיכאל אנדה (הסופר הגרמני שכתב גם את "הסיפור שאינו נגמר" שעשו על פיו סרט). שני אפרוחים מציצים מעבר לכתף שלי לראות. אני מסבירה: "לספר הזה קוראים מומו, או -(אני מטעימה כל מילה בקצב הכתבה), הסיפור המוזר על גונבי זמן ועל הילדה שהחזירה לאנשים את הזמן הגנוב".
הם מרותקים.

אני ממשיכה בשאלה רטורית: "אתם יודעים למה הוא כתב, גונבי זמן? זה כי כולם מנסים כל הזמן לחסוך זמן,  לחסוך זמן, לחסוך זמן ואיפה? איפה חוסכים? בבנק הזמן!"
איזו הקלה. כולנו לוקחים ת'זמן, ובכיתה מורגש שקט חי של לבבות קטנים (בעצם גדולים מאד), פתוחים לתגליות עם אור בעיניים.

 אני לוחשת: "מומו היא ילדה מאד מיוחדת שכולם מרגישים סביבה טוב, ממש ממש טוב, ואתם יודעים למה?"
דממה עדינה ותמה נסוכה על המתוקים.
"כי היא יודעת להקשיב להם הקשבה מיוחדת מאד מאד, הקשבה שהיא רק שלה."

אני מדפדפת עד שאני מוצאת את הפסקה האהובה עלי, וקוראת להם לאט לאט:
"אך מה שהיטיבה מומו לדעת מאין-כמוה, היה להקשיב. אפשר שיאמרו אחדים מקוראינו: הלא אין בזה שום דבר מיוחד, הן כל אחד יודע להקשיב ! אבל טעות בידם. להקשיב באמת יודעים מעטים שבמעטים. וכוחה של מומו בהקשבה היה אכן יחיד במינו.
היא ידעה להקשיב כך, שבני אדם שוטים (אני מבארת להם: טיפשים שמדברים שטויות) העלו פתאום בדעתם מחשבות נבונות מאד. ולא מפני ששאלה או שאמרה איזה דבר שהביא את בן-שיחה לידי מחשבות כאלה. לא, היא אך ישבה ופשוט הקשיבה, בכל תשומת הלב ובמלוא ההשתתפות. בתוך כך הסתכלה בדובר אליה בעיניה הגדולות והכהות, ואז הרגיש אותו אדם, להפתעתו, כי הנה צצות במוחו מחשבות, שלא שער כלל שהן צפונות בו." (אני מוסיפה: -"מוסתרות עמוק בפנים", וסוגרת את הספר.

הרציני הגבוה, המתולתל, מביט בי בעיני לב גדולות ואומר: "אני הקשבתי להכל, אפילו שהיו מילים קשות." כמה מצטרפים בהנהון רציני של השתתפות. אחד שוכב על השטיח בעיניים עצומות. שתי ילדות מחבקות אחת את השנייה. נדמה לי שעלי העץ שבחצר אומרים לנו משהו, ממלמלים, אולי שרים. חולצת הבארסה הוריד לגמרי את חולצת ביה"ס. הפוני בעיניים משחק בכדור קטן צהוב. חמישייה סודית עשתה בטבעיות מעגלון והם משוחחים ביניהם בנחת.

אני יודעת שעכשיו אסור לי להפריע כי אני רואה בעיניים שלהם קרני אור דקיקות של הקשבת מומו.