סססאמאקקק • גם אצלי בכיתה ב' היו קללות

 כינור – חלום ינקות מתגשם • יש תקווה לחלומות

שנים של תחנונים נשאו פרי. התחלתי ללמוד כינור. אמי...

געדה כרתית – פרח השבוע

הכרמל מציג לנו פרחים בכל עונות השנה. בטור זה...

גשר אינטל במת״מ חיפה – מסמליו של עמק הסיליקון החיפאי

סיפור על בניין - גשר אינטל - חיפה: עבור...

ביון וריגול במפרץ חיפה

כשחושבים על חיפה, רוב האנשים מדמיינים את הכרמל, הנמל...

גשר אינטל במת״מ חיפה – מסמליו של עמק הסיליקון החיפאי

סיפור על בניין - גשר אינטל - חיפה: עבור...

כימיקלי הנצח – ה-PFAS • האם יש סיבה לדאגה בעקבות הממצאים בשדות עוטף?

(חי פה) - ממצאים חדשים מעוררים שאלות בקרב הציבור....

למעשה דאגו להכניס אלי לא מעט ילדים שכשהייתי קטנה קראו להם מופרעים, אבל בדור האחרון מפאת הפוליטיקלי קורקט קוראים להם 'מאתגרים'. יפה. מה שנכון נכון.

ואני הקפדתי לעשות מה ש ל א לימדו אותי לעשות בשום מכללה או בי"ס לחינוך, לא הטפתי, לא גערתי, לא נזפתי, לא הענשתי, לא איימתי ואפילו לא לקחתי על עצמי את תפקיד 'נציגת החוק', המורה הנאורה שמכריזה, אצלנו לא מקללים!

אספר לכם על שיעור אחד בתנאי שתבטיחו לי שאתם רצים לספר לפיקוח.

מקרה שהיה, כך היה:
יום אחד פרצה קטנה אחת מיוזעת לחדר המורים בהפסקה: "פזית, בואי מהר יש מכות!!!"
כאיילה שלוחה רצתי לחצר והפרדתי מיד בין שני דרדסים (כמעט מעכו אותי).
ואז אחד מהם פתח פה, מה זה פה…

זה הלך בערך ככה: "יה בן… (ז') כושלאמאש'ך, מפגר, סתום, עוד פעם אחת אתה מקלל את אמא שלי, אתה מת!"

אני שם בהאזנה מלאה והניצים משני צדדי, חיות זוממות טרף. עוד לא היה לי שמץ של מושג מה אני הולכת לעשות. כבר אז ידעתי אינטואיטיבית שהדבר הנכון לעשותו, יגיע מעצם ההסכמה שלי להיות כל רגע בהווה בלי "לדעת" מה נכון ומה לא נכון. רק באופן הזה כל האפשרויות ייפתחו לי.

"יאללה, שטפו פנים, מתחילים שיעור. מה נהייה, תגידו?" זה מה שיצא ממני.

"אם הוא עוד פעם מקלל את אימא שלי הוא מת."

"תגיד רגע, שמעת מה הוא אמר?" אני פונה לשני, באמת מעוניינת לדעת, לא כועסת, לא מבוהלת, לא 'ממשמעת', פשוט סקרנית.

"הוא שקרן ובכיין, זה מה שהוא." והשני: "חתיכת סתום, דביל."

משהו בשוויון הנפש שלי הרגיע את הרוחות לאחר עוד החלפת מהלומות מילוליות קצרה. לא נכנסתי ל'משולש הדרמה', לא ניסיתי להושיע אף אחד ובטח לא לתקוף וכך להפוך מי מהם לקרבן מבחינתו.

שאר הילדים היו עדים לדרמה ובמערכת אמור היה להתחיל שיעור שפה.

ילדה אחת אפילו אמרה: "פזית, בזמן האחרון מקללים פה מלא."

כתבתי על הלוח "ק ל ל ה" ושאלתי מי מוכן להביא מילון. מישהו הביא מהארונית.

"יאללה חפש לי את המילה קללה." אמרתי למקלל.

בכיתה ב' עוסקים בלימוד "אלף-בית פנימי". הביטוי הזה מצמרר אותי עכשיו כשאני כותבת. כמה שהוא רב משמעי ואיזו אחריות זו עבור מחנכות לדבר על מה שבפנים. זה אלף בית.

הקטן נעתר, חיפש ומצא. הודיתי לו שהוא מתחיל להירגע אבל הוא רטן שהוא בכלל לא רגוע ושוב יצא לו צרור: "סססאממאקק, יה סתום, מאניאק…"

"ששששש" אמרתי. "תן רגע להבין מה זאת בכלל קללה."

במקרה הזה השכל הקר והסקרנות ציננו והנמיכו את שלהבות השנאה.

קראתי בקול את ההגדרה, משהו כמו: "קללה – איחול שמשהו רע יקרה למישהו." שאלתי מי מכיר ביטויים כמו "עין רעה, או בלי עין הרע".

רבים הצביעו. השיחה זרמה בכיוון של קללות ככשפים (הארי פוטר היה אז במיוחד באופנה) ועלו גם ביטויים כמו "עין טובה" ו"עין צרה" עם דוגמאות.
ואז נחה עלי הרוח. כמפרקת מטעני נפש ביקשתי מכל הכיתה: "טוב, אני רוצה את כל הקללות שאתם מכירים עכשיו."

המופתעים הקטנים נדבו בחפץ לב. מלא צחוקים של שחרור. רשמתי את כל הקללות על הלוח וניקדתי. שיעור שפה או לא שיעור שפה?

אם זיכרוני אינו מטעני (יש לי זיכרון מעולה לדיאלוגים) עלו שם בטוש אדום על גבי לבן:
בן (ז')… אחוששרמו… וכוססאמ… וכוססאוח… ושלל מחמאות כמו מאניאק, מפגר, מטומטם, סתום, דביל, אידיוט, מסריח ואפילו הומו.

מה לעשות, ילדים בכיתה ב' הם חקיינים מעולים של המבוגרים ושל תכניות הטלוויזיה והיוטיובריסטים המובילים.
תבינו, כשאני מתעניינת בהם ב א מ ת ובמיוחד במה שיש ל הם להציע, לכוון אותי ולייעץ לי, הם עולים איתי באופן טבעי לקומת הסקרנות.

שאלתי אם יש הבדלים בין הקללות השונות ויחד הגענו להבנה שבכינויי גנאי אנחנו לא ממש ממוקדים ברצון שמשהו רע יקרה לשני אבל יש בנו יצר, רצון להשפיל, להקניט, להקטין. זה היה אחלה שיעור שפה. כתבתי ככותרת, 'גידופים וניבול פה' ונדמה לי שאפילו אמרתי להם שמי שמנבל, נובל, ושבדור של אבא שלי היו אומרים 'נבלה' ו-'מנוול' על מישהו ששנאו אבל אלה קללות שיצאו מהאופנה. הקטנים קיבלו בברכה את התרומה שלי לשלל הכינויים המעליבים.

אח"כ בקשתי שידגימו באיזה טון מקללים. אתם יכולים לקרוא לזה שיעור תיאטרון או שיעור ב"שליטה עצמית", איך שתרצו. מבחינתי זה היה גם שיעור ב'מודעות עצמית' וגם ב'מודעות ב ת ו ך קשר'.
אחחח… היה דווקא כייף לעצום עיניים ופשוט להרגיש את תחושת הכוח בגוף שנותנת הקללה למקלל. לא פשוט להתגבר על היצר לפרוק ככה זעם.

כששאלתי מתי ולמה מקללים, הם אמרו "כשכועסים ושונאים" אבל אני לא ויתרתי וירדנו לעומק עד שמישהי אמרה, "כי הוא מרגיש פגוע ואז רוצה לנקום".

נחתה עלי תובנה. פתאום נהיה לי ברור שמי שמקלל זקוק מאד לתחושת שליטה במציאות של חוסר אונים.

הודיתי להם שבזכות השיח הפתוח בינינו למדתי משהו שיש לי עוד לחשוב עליו.

ואלה התהיות שעלו בהתבוננות המשותפת:

  • למה בכלל צריך להרגיש 'חזק'?
  • איך אפשר להרגיש חזק נפשית דווקא בלי קללות?
    כל התשובות נכונות.

    שאלתי מי מרגיש שהוא אלוף הקללות והיו כמה טוענים לכתר. שוחחנו עמוקות.
    הכול נרשם ונוקד על הלוח באותיות מאירות עיניים. ביקשתי כרגיל שיתקנו אותי אם אני לא מנקדת במדויק.

    כבר הבנתם שאני לא בנויה לשיחות חינוך מתכנית לימודים סגורה, ידועה מראש ('מפתח הלב', מכירים?) הרי אם זה לא בא מתוך החיים למה שזה יכנס לחיים?
    תקשיבו, רצו קטעים, מלא צחוקים מצד אחד, אבל גם המון רצינות מצד שני. ככה זה כשלא מטיפים מוסר ש"לא יפה לדבר ככה", שהרי מים גנובים ימתקו. אתם מכירים את זה מצוין.

    לקראת סוף השיעור אמרתי להם:
    "כל כך הייתי רוצה להגיד לכם, בכיתה שלנו לא מקללים!!! אבל… אני לא אומרת."
    ושתקתי.
    הקטנים הביטו בי בעיניים פעורות. הם הרי מכירים גם את הרצינית וגם את המצחיקולה שאני. אז המשכתי: "אבל אם זה לא משהו שבא מכם, זה הרי לא יקרה. כשאסובב את הגב אתם תקללו ועוד איך, ותסתירו את זה ממני מתוך פחד או בושה, ואת זה אני הכי לא רוצה בעולם. הרי רק אם תרגישו שאתם חזקים באמת ולא צריכים את הקללה, תפסיקו להשתמש בה גם בבית."
    לא ביקשתי שישפרו את שפתם כדי לזכות בפרסים ומדבקות מוזהבות ולא עשיתי סבב של מילים טובות.
    אין לי מושג מה קרה עם ה"מגפה". יום אחד כששוחחנו על האווירה וההרגשה בכיתה שלנו, אמרה אותה ילדה שדיווחה לי על המכות, שיש כבר פחות קללות בכיתה. אמרתי טפו טפו ודפקתי על עץ (שולחן הפורמייקה). הזדמנות לעוף על אמונות טפלות ולבקש שישאלו בבית מה זה.

    ולמה לא נכנסתי להבדלה בין טפל לתפל? כי אני לא מורה שנטפלת לזוטות.

צרו קשר: בוואטסאפבמייל

פזית דור
פזית דור
מלווה הורים, מורים וילדים בקליניקה ללמידה מבוססת יחסים. M.A בשינוי חברתי בשילוב אמנויות. מפתחת גוף הידע של חינוך מואר

כתבות נוספות מאותו הכתב

5 תגובות

  1. מאז השמאל הרדיקלי הרים את ראשו המכוער בארץ ובעולם אנו עדים ליותר ויותר קללות ואלימות.
    בתקווה ששלטון הימין יקבל מהבוחרים קרדיט וקדנציה נוספת בו תתאפשר רפורמה במערכת המשפט ויותר תקיפות כנגד פורעי חוק ואלימות באופן כללי כי במצב הנוכחי אין להם הרתעה והאדם הנורמטיבי ושומר החוק לא פעם סובל מתחושת חוסר ביטחון במרחב הציבורי.

  2. הם שומעים את זה מהורים שמאלנים מתוסכלים שכל היום מקללים בגסויות את נתניהו והממשלה
    זה אלימות לכל דבר והילדים סופגים ומשכפלים בבתי הספר

  3. ללא ספק דרך מקורית להתמודד עם תופעת הקללות.
    השאלה האם גם בכיתות היותר גבוהות שהקללות כבר יוצאות מהפה ללא שליטה ניתן להיעזר במסע שלך עם תלמידייך.

השאר תגובה

נא להזין את התגובה שלך!
נא להזין את שמך כאן

כל הכתבות בחי פֹה

חשד לחולה אבולה בישראל – מטופל בבידוד ברמב"ם בחיפה

(חי פה) – משרד הבריאות עדכן כי ביום ו׳, 19 ביוני 2026, התקבל דיווח על אדם החשוד כחולה באבולה, לאחר ששב מהרפובליקה הדמוקרטית של...

תערוכה בחיפה: "האביב הבא יהייה שלי" – האומנים ששרדו את תופת השואה והפכו אותה ליצירה

תערוכה חדשה בחיפה מפגישה את המבקר עם יצירותיהם של אמנים ששרדו את תופת תקופת השואה, אך מבקשת לספר סיפור אחר: כיצד הופכים זיכרון, אובדן...

ספר תורה לזכר חללי צה״ל נכתב בבית יד לבנים – צפו בשידור מחיפה

(חי פה) - בבית יד לבנים בחיפה התקיים אירוע מרגש של כתיבת אותיות בספר תורה הנכתב לעילוי נשמתם של חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה....

 כינור – חלום ינקות מתגשם • יש תקווה לחלומות

שנים של תחנונים נשאו פרי. התחלתי ללמוד כינור. אמי ארגנה את הפגישה והלכנו להירשם אצל המורה לכינור, הכנר ישה מאירוביץ'. בית-אבן ישן ברחוב הנביאים...

אישה חולצה ממבנה בוער ברחוב עמוס בחיפה

(חי פה) – לוחמי האש של תחנת חיפה חילצו אישה ממבנה בוער ברחוב עמוס בחיפה, ביום שישי, 19 ביוני, 2026. הלוחמים פרצו את דלת...