הילד שלא נתן לתקן אותו

״אין פה שולחן? אין פה כלום?״
קטן כבן שמונה. חולצה הפוכה עם תפרים בחוץ, קעקוע דרקון על גב היד.
סורק את החדר בחשדנות.
לא סיפרתי לו שהוצאתי את השולחן לכבודו מהחדר.
יש חפצים שטעונים במשמעות כואבת שעלולה לסגור את לבו ולכן גם את שכלו.

שבוע לפני כן התקשרה אלי האם המודאגת:

״אנחנו מיואשים, הוא כבר ב-ג'. בחצי השנה האחרונה הלכנו להוראה מתקנת פעמיים בשבוע אבל הוא עדיין לא קורא, בקושי מתרכז. סיוט. המחנכת אמרה שהמצב הרגשי שלו לא טוב והוא אלים לאחרונה. הפסקנו עם ההוראה המתקנת והתחלנו ללכת לפסיכולוגית אבל זה תמיד עם בכי וצעקות. היא אומרת שזה ייקח זמן כי הוא לא משתף פעולה כל כך, כאילו שזאת הבעיה של הילד ולא בעצם שלה… ואני לא עומדת בזה.

יש לי עוד שניים לגדל והכל סביבו. לקחנו אותו לאבחון פסיכו-דידקטי.

אמרו שהוא צעיר רגשית ולא מצאו שום דבר אחר משמעותי, אבל אני בלחץ כי זה משפיע לו גם על הצד החברתי, אני מרגישה. ברגע של עצבים הוא אמר לי, כולם קוראים כבר ממש טוב… איך בא לי לבכות, את לא יודעת… ניסיתי להסתיר, להיראות חזקה, שלא יפחד לשתף אותי, אבל אין מה לעשות, הוא קולט שאני נלחצת כל פעם שאני רואה אותו חלש ועצוב. אני יודעת שהוא מנסה להסתיר את זה וכדי להרגיש חזק הוא התחיל להרביץ לאחותו וגם נהיה חוצפן. בעצם… גם אני די ככה, מנסה להיראות חזקה כשבעצם פזית, אני מרגישה ממש חסרת אונים. אני יודעת, הלכתי להדרכת הורים ואני גם בטיפול."

אני מקשיבה לה מופתעת. לא בכל יום פוגשים אם שיודעת לעשות הפרדות, לראות את עצמה ולרצות לעשות "עבודה" פנימית.

היא ממשיכה: "החליפו לו פעמיים שיטות קריאה ונתנו דו"ח שאומר שהצד הפונולוגי חזק יותר מהחזותי. נו מה עושים עם זה?"

הבטן שלי מתכווצת כי אני מכירה את הסבל הזה מקרוב קרוב. אני אומרת לה רק: "את אימא נדירה. עושה כ"כ הרבה, מנסה לטפל בכזאת מסירות ולא מוותרת, אני רואה."

האמת היא שאני אומרת את המילים הללו גם לעצמי, כי נלחץ אצלי וואחד כפתור. אני מכירה את המכבש הפנימי שלוחץ, נו, מתי כבר תשתני? ומה כבר ייתן לך לקרוא עוד ספר להדרכת הורים ולפיתוח "מודעות" ועוד סדנה להעצמה אישית. אני מדברת עם הילדה הקטנה, החלשה, האבודה שאני, זאת עם "העור השקוף" שזקוקה לסליחה, למחילה מעצמה. בעולם הזה ל"שורדים" יש עור של פיל. איפה אקנה עור של פיל? פילפילון גם טוב.

אויש, התנתקתי לרגע.

אני מתעוררת מהקול שלה באוזניות שלי: "טוב, לא בשביל לשפוך ת'לב שלי התקשרתי, אני דואגת לו, לא לי… סליחה, לא הייתי צריכה לבלבל לך ת'מוח על עצמי ועל מה שמלחיץ אותי, אני ממש לא בסדר בזמן האחרון."

שנייה של הקשבה לפעימות הלב. קרן אור דקיקה של חמלה. אולי קודם כל על עצמי הקטנה, המתנתקת, השוקעת בבועת ההרהורים.

אני מתעשתת: "היי מתוקה, בלי הלקאות עצמיות, שומעת? אם תרצי ניפגש על כוס קפה רק בעניין הזה של האשמה עצמית ואיך הילדים מושפעים ממצבנו האנרגטי. יש לי כבר דוקטורט בזה… מה קורה?"

היא: "יואו איך נפתחתי ככה? לא מתאים לי…(שתיקה. אני שומעת שהיא מתחילה לבכות) זה גם המון כסף, כל הדברים האלו, באמת. והקשר שלנו גרוע, גרוע ממש, שלו ושלי. זה לא היה ככה. נהייתי מורה שלו, לא אימא שלו, ובעלי אומר שאני משגעת אותו, כי איך שהוא שומע שאני מזכירה לימודים ובית ספר ושיעורי בית וקריאה, הוא נהייה עצבני… אני רוצה להחזיר לי את הילד שלי, אבל כל פעם מחדש זה משגע אותי שהוא לא מצליח ולא מתאמץ מספיק. סליחה שיצא לי ככה. זה לא קורה לי לידו. לידו אני חזקה…(אני מרגישה שהיא תופסת את עצמה) את גם בהוראה מתקנת נכון?״

לפני שאני עונה לה, עוברות בתוכי מחשבות במהירות הבזק: מי אני שאתקן? מה, פתחתי מוסך? ואם כבר לתקן אז יש לי עוד המון תיקונים לתקן בעצמי במחילה מכבודי. בא לי לחבק אותה. כמה נפגעות סיר הלחץ של "המערכת" ושל התרבות כולה, אני מכירה.

"את יודעת", אני עונה לה, "אני קוראת למה שאני עושה בשם 'הוראה מקרבת, הוראה תומכת רגשית'. אני מאמינה מאד ב*למידה מבוססת יחסים*. כשנותנים את התנאים הנכונים ומקשיבים לעומק שני הצדדים, מקשיבים לילד, מקשיבים לקול החרישי שבתוכנו, ומניחים את התודעה על ה ק ש ר ולא על התוצאות ממנו, יגיע גם התיקון בזמן שצריך. מתאים לך לשתף אותי עוד קצת מה קורה אתו בבית?"

"זה הילד השלישי. עם הראשונים לא היה כלום. היו ילדים ממש טובים. עכשיו כולנו בעצבים בבית. לזהות אותיות הוא מזהה, אבל כבר מהגן לא מצליח לחבר מהן מילים. מה כ"כ קשה לחבר מילים? זה מייאש. תקשיבי, הוא גם לא ממש מנסה. שונא לשבת ליד שולחן ורק מצייר לפעמים על הרצפה (אני שומעת דמעות) תסכימי לראות אותו?״

״יש לי רק בקשה אחת״, כך אני, ״נתחיל בכמה פגישות, ואם לא הולך, תחזרי לעשות מה שבא לך. אבל בבקשה שום עזרה נוספת בזמן הקרוב. תציעי לו חופש מעזרות, תחבקי אותו חזק ותביאי אותו. מה הוא אוהב לעשות המתוק שלך? במה הוא מרגיש טוב? מה משמח אותו? מה מדליק אותו?״

היא שותקת דקה, חושבת, נבוכה משהו: ״לא עולה לי כלום… הוא שונא הכול בזמן האחרון. אפילו לכדורגל הוא בקושי הולך. הפסיק לבנות עם אבא שלו דאונים. רק מצייר הרבה ורואה טלוויזיה, רוב הזמן עצבני נורא ובזמן האחרון מרביץ. והוא היה ילד כזה טוב שלא פגע בזבוב.״ ושוב היא בוכה.

טוב, מה עושים עם הילד שניסו עליו הכול? אני יודעת רק דבר אחד. השולחן המתקפל עם שני הכיסאות עפים מהחדר כשהוא יבוא. הרי בשבילו שולחן כזה שווה בית ספר, בית ספר שווה לחץ, פחד, חוסר אונים, כישלון, והעיקר, מאמץ להסתיר את מה שעובר עליו. כל זה מתכון בדוק להולדת שנאה, החוצה ופנימה. מי כמוני יודעת.

אחר הצהריים הגיעו. השאלה הראשונה שלו הייתה: "מה, אין שולחן?" שמחתי. אנחנו בכיוון נכון. האימא יפה-יפה, מאופרת טיפ טופ. ג'ינס, חולצה מחויטת ונעלי עקב. בוחנת, מהוססת: "אז שאלך? מתי לחזור?" היא כבר מיומנת בשרותי תיקון הילד שלה. מביאה, הולכת, חוזרת. "קחי לעצמך שעה של מנוחה. זמן איכות לפגישה עם עצמך.", כך אני.

אני חולצת נעליים ורומזת לו. הוא קולט וחולץ את שלו. העמידה שלו משתנה על השטיח. אני מראה לו את המקום שלי. הוא סורק את החדר, כבר לא רגל אחת בחוץ. מסתובב סביבו, מעביר יד על הקלידים ועל הקסילופון, מכה קלה בשק האגרוף האדום המשתלשל מהתקרה, מציץ במשחקי הקופסה שעל הארונית הלבנה. "יש פה ריח טוב" הוא אומר.

אני מראה לו את המבער עם ריח הלבנדר הטהור. עששית הנחושת מפיצה אור צהוב על הכורסאות הסגולות שלי. על שולחן קטן עוגיות גרנולה ולימונדה קרה. משהו בו מתרכך. אני מראה לו כמה רהיטים שתיקנתי וצבעתי. הוא: "אני גם בונה. אני טוב בבניות. אבא אומר שיש לי ידיים טובות כמו שלו. בניתי אתו דאון." "וואו, מה אתה עוד אוהב לעשות?" אני שואלת. "כלום אני לא אוהב". "לעשות כלום אתה אוהב?" הוא צוחק. יש כימיה. "את לא תצליחי ללמד אותי לקרוא ולכתוב." הוא מפטיר בפסקנות. "ניסו לי מלא שיטות. וגם הייתי אצל פסיכו אחת" הוא צוחק. ואני צוחקת אתו: "אנחנו לא לומדים פה לקרוא ולכתוב. אנחנו עושים מה שנרגיש. יש כאן אורווה בקיבוץ. רוצה לראות?", "אני אוהב סוסים. בכיתה א' רכבתי." אור מהבהב בעיניים הגדולות שלו. יאללה הולכים.

קצת לפני שקיעה. ילד לתיקון עם מורה מתקנת, בדרך לאורווה. הוא מבסוט, בא מהעיר. "יש כאן מלא דרך בלי כביש." הוא אומר. מצביע על כל מיני דברים ושואל מה זה ומה זה. שכח לגמרי מי אני ולמה בא. באורווה הוא ניגש מיוזמתו לאחראית ואומר לה שהוא טוב בלהבריש סוסים. הם משוחחים. מתי אתה פה שוב? בוא תעזור לי. הוא מסתכל עלי. ילד שבקושי מכיר אותי. "זה בסדר שנבוא שוב?" אני מחייכת והסוסה פרנצ'סקה מסתכלת בו בעיניים טובות ולועסת את גבעולי הקש הלחים לאיטה.

עברה שעה וחזרנו אלי הביתה. האימא היפה נכנסה: "נו, למדת משהו?" הוא מסתכל עלי באחוות שותפים לפשע: "למדתי ללכת לאורווה."

בערב היא מתקשרת. מודאגת. מה עם הקריאה? שאלתי אם היא מוכנה לתת לנו צ'אנס. יש לנו קשר טוב. זה הדבר הכי חשוב. הכול יגיע, אני מבטיחה, הוא יקרא. הייתי בסרט של "לא קוראים" יותר מדיי פעמים בחיי.

פעמיים בשבוע נתתי לו לצייר את המסלול לאורווה בצבעי עיפרון. מפת דרכים על בריסטול גדול. הוא ביקש טוש מארקר. פח זבל ירוק, שביל ישר, מימין מרפאה, שמאלה לחדר אוכל, ברוש, גדר, השביל מתעקל, פנס רחוב נוטה על צידו, השלט "גן שקד". הוא מצייר כמו צייר אמתי, מוחק, מדייק, רגוע, בשיא הריכוז.

ואני רואה את עצמי בגילו מציירת על האספלט עם גחל פחם ועם אבן גיר שהיינו מוצאים ליד הבלוק. קלאס על הכביש וחיצים לבנים של סימני דרך. הרבה הרבה לפני "מחשב לכל ילד". כמה חושים הושארו בצד עם השנים.

חודשיים אנחנו הולכים ומציירים מסלולים על מפת הדרכים שלנו. נוספו צבעי פנדה, המפה מובילה לעוד מקומות, הצטרפו המילים לכל תמונה, לא לפני שגילינו את הפונמות הקטנות ביותר שמרכיבות את הברות המילים. עוד מודעות, עוד פנימה, עוד חיוך, הוא הדריך, הכול נבע ממנו.

אה, כן, היינו תמיד בערות לפונמות הקטנות בחיינו, לדקויות.

המתוק קורא. כתבנו יחד סיפור על הציפור שלא ידעה לעוף עד שבא הקוסם עם האש הסגולה והביא לה זרעים של כוח ונוצות של שמחה, ואז היא עפה וגם האכילה את הגוזלים. לא גיליתי לו שסיפור כזה נקרא סיפור מרפא. האם היפה שלו סיפרה שהוא מבקש לקרוא אותו כל יום לפני השינה.

הֵי צִיּוּנְיוּנֵי הַדֶּרֶךְ, אֲבָנִים לְבַנְבַּנּוֹת. טוֹב לָשׁוּט, תַּרְמִיל עַל שֶׁכֶם, אֵי בְּלִי אָן הַרְחֵק לִנְדֹּד.

ועכשיו – עוף גוזל.