מיכל בן שבתאי – קטר של אמפתיה – מ"תחפושות מתגלגלות" לרכבות של שמחה…

בין חדרי הבית שהפכו למחסן, לבין מחלקות ילדים שממתינות להפתעה, מיכל בן שבתאי בונה מסלול חדש לחינוך רגשי דרך עשייה.

הרגע שבו נזרע הזרע: לידתה של תודעת הנתינה אצל ילדים     

לפני שבע שנים, בין מסדרונות בית ספר בחיפה, התרחש רגע שקט כמעט בלתי נראה, כזה שאינו מלווה בתופים או במחיאות כפיים, אך כוחו רב. מיכל בן שבתאי, אז מתנדבת במסגרת פרויקט "תחפושות מתגלגלות", נכנסה לכיתות בזו אחר זו והציעה לילדים דבר פשוט לכאורה: האפשרות להתנדב. לחלקם, לראשונה בחייהם.
היא אינה מתארת דרמה, אלא שינוי עדין. ילדים שהתחילו את היום באדישות יחסית, מצאו עצמם נשאבים לפעולה. מבטיהם הפכו לממוקדים יותר, שיחותיהם נמשכו מעבר לשיעור והחוויה לא הסתיימה עם הצלצול.

בדיעבד, סיפרו לה, הילדים המשיכו לדבר על כך גם לאחר מכן.
באותו רגע, כך היא מתארת, נפל האסימון. לא כהבזק רגעי בלבד, אלא כהכרה עמוקה: יש כאן מפתח. לא רק לפעילות חינוכית, אלא להשפעה ממשית על עולמם הפנימי של ילדים. התחושה הייתה כמעט גילוי. "כאילו עליתי על תגלית אדירה", היא אומרת. רק לאחר מכן פנתה אל המחקר, אל הספרות המקצועית והבינה כי האינטואיציה שלה מקבלת חיזוק: התנדבות פעילה בגיל צעיר אינה רק מעשה טוב, אלא תהליך מעצב.

לידתה של רכבת ההפתעות

כהמשך ל"תחפושות מתגלגלות" רעיון "רכבת ההפתעות" לא נולד בחדר ישיבות ולא מתוך תכנית אסטרטגית, סדורה. הוא צמח מתוך שיחה, מתוך הקשבה.

בהכנות לתחפושות פורים 2026, לאחר סדרה של הצלחות עם רכבות חד-פעמיות שחולקו בבתי ספר, מצאה עצמה בן שבתאי בשיחה עם מנהלת בית ספר.
המנהלת לא ביקשה מהפכה, אלא הציעה אפשרות: להשתמש ברכבת גם מעבר לפורים. לימי הולדת של ילדי החודש, לרגעים קטנים של חגיגה בתוך שגרה. ההצעה הזו, כמעט אגבית, פתחה צוהר.
מה שהיה עד אז פרויקט עונתי לקראת חג פורים קיבל לפתע פוטנציאל של המשכיות. הרכבת, שבעבר שימשה כלי לחלוקת הפתעות, הפכה לרעיון רחב יותר: תשתית לפעילות קהילתית, אינטראקטיבית, מתמשכת. לא עוד רגע של נתינה, אלא מסלול שלם שבו נתינה, יכולה להפוך להרגל.

יום פעילות: מהבית אל מחלקת הילדים

הפעילות מתחילה במקום האינטימי ביותר: הבית. ילדים מקבלים ערכות, פותחים אותן על שולחן המטבח או בסלון ונכנסים לעולם של יצירה. דרך אתר ייעודי או סריקת קוד QR הם נחשפים להדרכות, לדוגמאות, לאפשרויות.
אך בתוך המסגרת הזו יש חופש. אין תבנית אחת נכונה, אין תוצר מחייב. הילד בוחר, מנסה, טועה, ממציא.
לאחר שהיצירות מוכנות, הן יוצאות לדרך. נקודות איסוף שכונתיות הופכות לצמתים קטנים של נתינה. לעיתים מגיעים הילדים וההורים בעצמם, ולעיתים מועברים התוצרים בדרכים אחרות.
היעד הראשון הוא מחלקת ילדים בבית חולים, שממתינה לרכבת לא רק כאובייקט פיזי אלא כחוויה. הרכבת מביאה איתה הפתעות, צבע, אפשרות לעיצוב, ובעיקר תחושה של קשר אנושי.
גם ההכרה אינה נעדרת: תעודות הערכה, שניתן להדפיס בבית או לקבל מהמיזם, מעניקות לילדים תחושת משמעות. הפרויקט, שנולד מתוך צורך מיידי, נושא עמו שאיפה להמשכיות, גם לאחר שזמן החירום יחלוף.

"רכבת ההפתעות" נוסעת: חסד הנפרש בין חדרי בית החולים

במסדרונות הארוכים של בית החולים, במקום שבו הזמן נמתח בין צלילי מכשירים לבין לחישות הורים, "רכבת ההפתעות" אינה עוד דימוי של תנועה אלא מחווה של התכנסות.

היא אינה דוהרת על פסים, אלא נפרשת בעדינות בין חדר לחדר, בין מיטה למיטה, נושאת עמה את מה שילדים יודעים להעניק טוב מכל: תשומת לב שאינה מתווכחת, משחק שאינו שואל שאלות, וחסד שאינו דורש הסבר.

כאן, ההתנדבות אינה רק פעולה אלא שפה, שפה שילדים לומדים זה מזה, כאשר הם אורזים יחד ערכות קטנות של צבע, דמיון ונחמה. מיכל בן שבתאי, הניצבת בלב המהלך הזה, אינה מבקשת רק ידיים עובדות אלא נוכחות אנושית, כזו שמבינה כי כל ערכה היא אפשרות לפתוח חלון קטן בתוך יום סגור.

עתה, כשהפרויקט מבקש להתרחב מעבר לחיפה, לצפון ואולי לכל הארץ, הקריאה שלה מקבלת גוון דחוף ושקט כאחד: לבוא, להכין, לחלק ולזכור כי גם חפצים שנשכחו בפינה, טיולונים ישנים, עגלות בובות, שאריות של ניירות צבעוניים מקרטונים של בתי דפוס, יכולים להפוך לחומרי גלם של שמחה.

תגובות הילדים: יצירתיות ומשמעות

עוד לפני המעבר לרכבות רב-פעמיות, כבר ניכרה הצלחה בשטח. בפורים, בבתי ספר בחיפה, חולקו רכבות חד-פעמיות, והילדים נקראו להשתתף בהכנת מתנות. לא רק תלמידים בוגרים, אלא גם ילדים צעירים מאוד, אפילו ילדי גני טרום חובה.
התגובות היו מורכבות ומרובדות. מצד אחד, הילדים היוצרים גילו יכולות חדשות: יצירתיות, התמדה, רצון להשקיע. אך מעבר לכך, הם דיווחו על תחושה עמוקה יותר, קשה להגדרה, של משמעות.
מן הצד השני, הילדים המקבלים לא היו פסיביים. הרכבת אפשרה להם להשתתף, לבחור, להשלים את העיצוב. נוצרה אינטראקציה, דיאלוג לא מילולי, שבו שני הצדדים שותפים.
דווקא מתוך ההצלחה הזו התברר הצורך בצעד הבא: רכבות עמידות יותר, רב-פעמיות, כאלה שיכולות להישאר לאורך זמן ולאפשר השתתפות רחבה יותר, גם לילדים עם מגבלות שונות.

מעבר מסימפתיה לאמפתיה

בן שבתאי מדברת על שינוי עדין אך עמוק. לא מדובר רק בעשייה, אלא באופן שבו ילדים לומדים לראות את האחר. בתחילת הדרך, רבים פועלים מתוך סימפתיה, תחושה כללית של רצון לעזור. אך עם הזמן, מתרחש מעבר.
באמצעות ההתנדבות המעשית, דרך המגע עם החומר, עם הסיפור שמאחורי היצירה, נוצרת אמפתיה. לא מבט מלמעלה, אלא מפגש בגובה העיניים.
שינוי זה אינו נמדד במספרים, אלא בשיחות. מורים מספרים עליו, ילדים מתארים אותו במילים שלהם. הוא חוזר שוב ושוב, עד שהוא הופך לדפוס.

מדידת הצלחה בעולם מורכב

עד כה, מדידת ההצלחה הייתה בעיקר איכותנית. שיחות עם מורים, עדויות מהשטח, סיפורים. אך "רכבת ההפתעות" נועדה להיות יותר מכך.
התכנון המקורי כלל פיתוח של סדנאות אמפתיה להורים ולילדים, לצד מערכת מדידה מקצועית. בן שבתאי ביקשה לבנות תשתית שתאפשר לא רק לפעול, אלא גם להבין, לנתח, לשפר.
ואז הגיעה המלחמה. הפיתוח הואץ, לעיתים בקצב כמעט בלתי אפשרי, ימים ולילות. מומחים בעיצוב השתתפו, הדרכות נכתבו, אך לא הכל הושלם.
היא אינה מוותרת על השאיפה. להיפך. דווקא משום שמדובר בנושאים רגישים, היא מתעקשת על פיתוח מקצועי ומעמיק. זהו תהליך שעדיין בעיצומו.

אתגרים: גוף, בית וזמן

מאחורי המיזם עומדת מציאות מורכבת אשר מקשה על בן שבתאי לנוע, לנהוג, לאסוף ו"לשאת על גבה שלה" את כל המיזם כולו ולכן התלות במתנדבים גדלה.
במקביל, הפך ביתה הפרטי למרכז הפעילות. שני חדרים מלאים חומרים, קופסאות, רעיונות. ניסיון להעתיק את הפעילות למשרד הסתיים באכזבה, כאשר המקום לא התאים לאירוח ילדים ואזי הכל חזר לביתה.
כעת, עם מעבר דירה באופק, עולה צורך חדש: מחסן.
ראוי לציין שבתוך כל זה, יש גם תמיכה. משפחות המגיעות לעזור, מתנדבים שממשיכים לבוא, גם אם לא במספרים גדולים. המתח בין עומס לבין סיוע יוצר מציאות יומיומית מורכבת.

שותפויות: הייטק וקהילה

המיזם אינו פועל בוואקום. השנה הצטרפה עמותת "רוח טובה" וסייעה ביצירת קשרים עם חברות נוספות. שיתופי הפעולה עם חברות הייטק, שנבנו לאורך השנים מפה לאוזן, הפכו לעמוד תווך.
החברות אינן תורמות רק כסף. הן מביאות איתן כוח עבודה, עובדים שמקדישים זמן ומאמץ. בפרויקט "תחפושות מתגלגלות", הם היו אלה שהכינו רכבות לפני פורים, ואפשרו לבתי ספר ליהנות מהן גם לפני פרוץ המלחמה.
בעתיד, בן שבתאי רואה את השותפות הזו מתרחבת: סדנאות לעובדים ולמשפחותיהם, הפצה רחבה יותר, אולי אפילו פריסה ארצית.

אינטראקטיביות כעיקרון – העתיד: מהחירום לשגרה

אחד העקרונות המרכזיים במיזם הוא שיתוף. הרכבות אינן מיועדות רק להעברה חד-כיוונית של מתנות, אלא גם ליצירת מרחב שבו גם הילדים המקבלים הופכים לשותפים.
הדבר בולט במיוחד בעבודה עם מסגרות חינוך מיוחד: בתי ספר לאוטיזם בתפקוד בינוני-נמוך, מסגרות למוגבלות שכלית, בתי חולים.
בן שבתאי מבקשת לאפשר לכל ילד לקחת חלק, גם אם בדרכים שונות. יצירה, בחירה, עיצוב. כל אלה הם צורות של השתתפות.
בעיניה, ההתנדבות אינה רק נתינה לאחר, אלא גם בניית ערך עצמי.

המבט קדימה כולל תוכניות ברורות: פיתוח כלים להורים, מערכת מדידה מקצועית, אתר ייעודי לימי הולדת בהתנדבות, והפיכת הפעילות לשגרה קבועה.
הרכבת, אם כן, אינה רק אמצעי אלא התחלה. מעין תשתית שעליה ניתן לבנות תרבות של נתינה מתמשכת.

על מיכל בן שבתאי כיוצרת וכאדם – ילדות שלא נגמרה

בן שבתאי מתארת את עצמה כמי שנושאת בתוכה אנרגיה ילדותית, התלהבות שלא דעכה. אהבתה לילדים אינה רק רגש אלא גם מקצוע. בעבר הפעילה ימי הולדת, יצרה הצגות, עבדה בצהרונים.
הרקע המשפחתי מחזק זאת: אמנות וחינוך שזורים זה בזה. אחות ציירת, אם מורה ובובנאית, והיא עצמה יוצרת מיצבי אמנות לפסטיבלים.
הקשר לחינוך המיוחד אינו תיאורטי. הוא אישי, עמוק, נוגע בחיי היומיום שלה.

בגיל תשע, ליוותה את סבתה לקרוא ספר לאישה עיוורת. זיכרון זה, כמעט יחיד מאותה תקופה, נחרט בעוצמה.
כיום, היא מבינה את משמעותו: מפגש כזה בגיל צעיר אינו רק חוויה רגעית, אלא זריעת ערכים. הוא מעניק תחושת מסוגלות, כיוון, אולי אפילו שליחות.

בין דמעות להתרגשות – כוח ההתמדה

השנה, המפגש עם מחלקת הילדים בבית חולים הרצוג בירושלים היה מטלטל במיוחד. מדובר במקום שאינו מוכר לרבים, אך מכיל מציאות קשה.
בן שבתאי מתארת כיצד לא הצליחה לעצור את הדמעות. ובכל זאת, בתוך הקושי, הייתה גם התרגשות עצומה. ילדים שבחרו לחגוג לאורך חודש שלם, משפחות שהגיבו בבכי של התרגשות.
זהו מפגש שבו כאב ושמחה מתקיימים יחד.

הדרך אינה פשוטה, אך בן שבתאי מתארת את עצמה כמי שממשיכה. היא מוותרת על נראות ברשתות, על גיוסי תרומות מורכבים, ומתמקדת בעשייה בשטח.
מיכל מתאימה את עצמה למציאות משתנה, וממשיכה לחפש דרכים חדשות. ובכל זאת, היא מודה בצורך בעזרה. במתנדבים בוגרים, באנרגיה נוספת, בשותפים שיישאו יחד את המשא.

הבית כזירת פעולה

המשפחה חווה את המיזם מקרוב. הבית, על חדריו, הפך למרכז פעילות. לעיתים זה מעמיס, לעיתים יוצר מתח.
בן הזוג, בתחילה ביקש שינוי, אך בהמשך הפך לשותף פעיל, לקח ימי חופש והתנדב בעצמו.
ילדיה גדלו בתוך המיזם וההתנדבות הפכה לחלק מהזהות המשפחתית.

שני רגעים מלווים את בן שבתאי. האחד, ילד בן ארבע וחצי שהבין לפתע את משמעות הנתינה ובחר לוותר על מה שהכין לעצמו. השני, שינוי דרמטי בגישת תלמידים לאחר שהבינו למי מיועדות יצירותיהם.
רגעים קטנים, אך בעיניה הם לב הסיפור.

ללא הגדרה אחת – זרעים לעתיד

כאשר היא נשאלת מי היא, התשובה אינה חד-משמעית. "תמנון", היא אומרת "הרבה ידיים, הרבה כיוונים".
לעיתים, היא מוסיפה בחיוך, "אישה שהחליטה לשנות את העולם". הערך המרכזי שהיא מבקשת להנחיל אינו פעולה מסוימת, אלא תחושה. תחושה של נתינה עמוקה, של קשר.
היא מאמינה כי מתוך חוויה זו יכולים לצמוח מנהיגות, הבנה, ויכולת לראות את האחר.

לבסוף, הפנייה שלה להורים אינה תיאורטית אלא מעשית. לראות במיזם הזדמנות.
זמן איכות, פיתוח רגשי, חוסן, מנהיגות, תחושת קהילה. כל אלה, לדבריה, מצויים כאן, זמינים.
והדגש ברור: דווקא בגיל הצעיר, כאשר הערכים עדיין מתעצבים, יש בכוחם של רגעים כאלה להפוך לבסיס איתן לחיים שלמים.

מאחורי הקלעים של הנתינה: המארג האנושי והכלכלי שמניע את הפרויקט

ובה בעת, מאחורי המגע העדין הזה פועלת מערכת שלמה של תמיכה, כמעט בלתי נראית, אך חיונית לא פחות.

חברות גדולות, ששגרת יומן מתנהלת לרוב בין יעדים עסקיים, פותחות לפתע חלון אחר לעובדיהן, סדנאות של עשייה משותפת שבהן הערך אינו נמדד בתפוקה אלא בהשפעה.

בין השמות אפשר למצוא את אנבידיה, מייקרוסופט, פאלו אלטו, נובה, מדיסון, מגדל, אינטל ו HP, אשר מעבר למימון, לעיתים הן גם בוחרות לתרום וליטול חלק פעיל.

לצידן פועלת עמותת "רוח טובה", המגשרת בין רצון ליכולת ומביאה מתנדבים אל נקודת המפגש המדויקת, וכן עמותת "ארץ עיר", המשמשת בית ליוזמות חברתיות וקהילות ומעניקה לפרויקט תשתית של שייכות והמשכיות.

כך נרקם לו מארג עדין, שבו ילדים, מתנדבים, תאגידים ועמותות נפגשים, לא סביב צורך בלבד, אלא סביב רעיון עמוק יותר: האפשרות לבנות, גם בתוך מציאות של חירום, רצף של נתינה שימשיך לנוע הרבה אחרי שהרעש ישכך.

הופכים את הלימון ללימונדה!

גם בתוך מציאות של סגירות, מקלטים ושגרה שנשמטה מידינו, אפשר לפתוח לילדים חלון של משמעות. דווקא עכשיו, כשהלב מבקש אחיזה, ניתנת להם הזדמנות נדירה להרגיש גיבורים אמיתיים, לא בכוח הזרוע אלא בכוח הנתינה. התנדבות כבר מגיל צעיר מגדלת בהם ביטחון פנימי וחוסן שיישאר עמם הרבה מעבר לרגע הזה.

מיזם "רכבת ההפתעות" מזמין אתכם להצטרף להתנדבות מהבית: ילדים יוצרים הפתעות קטנות, אפילו ציור פשוט, עבור ילדים עם מוגבלויות. אין צורך לרכוש דבר, רק להשתמש במה שכבר קיים בבית ולהפוך אותו למחווה של אור. אפשר להצטרף מכל מקום בארץ, וכל יצירה הופכת לקרון נוסף ברכבת של שמחה.

וגם המבוגרים מוזמנים להיות חלק מהמסע: לתרום טיולונים ועגלות בובות, להציע נקודות איסוף בבתים או בעסקים, או לסייע כשליחים מזדמנים באזור חיפה.

לכל שאלה ניתן לפנות למיכל בן שבתאי בווטסאפ: 0559588709 ובאתר עמותת "חלק".

בן שבתאי אומרת שדרושים מתנדבים מאזור חיפה לפרויקט קהילתי בעל ערך עמוק ומשמעותי, שבמרכזו נתינה, יצירה וחיזוק הרוח האנושית גם בשעות מאתגרות.

היא מזמינה אתכם לקחת חלק בהכנת ערכות מלאכת יד שיחולקו ללא עלות במקלטים, ובהמשך גם ברחבי הארץ. לדידה, ניתן להתנדב מהבית או להגיע למפגשי יצירה בביתה שבשכונת כרמליה בחיפה (במקום ממ"ד ממוגן). יחד ניתן לגזור, ללקט, לארוז ולרכיב ערכות עשירות בחומרים ובדוגמאות, מתוך מחשבה על הידיים הקטנות שיקבלו אותן ועל האור שהן יפיצו.

כאמור, מעבר למעשה היצירה עצמו, טמון בפרויקט רובד עמוק יותר: הערכות אינן רק אמצעי להעברת זמן, אלא גשר של נתינה.

הילדים שיקבלו אותן במקלטים או/ו בבתיהם יוכלו ליצור באמצעותן מתנות שיחולקו לילדים בבתי חולים ולילדים בעלי צרכים מיוחדים, ובכך להפוך בעצמם לנותנים.

זוהי הזדמנות נדירה להנחיל ערכי התנדבות כבר מגיל צעיר, מגיל שלוש ומעלה, ולהעניק לילדים תחושת מסוגלות, חוסן נפשי וביטחון עצמי, לצד טיפוח יכולות הנהגה ורגישות לאחר.

בסופו של דבר, זו אינה רק התנדבות, אלא הזמנה עדינה לגדל דור שיודע לראות את האחר, גם מתוך קושי. שתפו, הפיצו, פתחו דלת. ייתכן שדווקא מן הבית הסגור שלכם תצא הרכבת שתאיר עולם שלם.