שני עמים", רואה העולם המערבי וגם ישראלים רבים את הפתרון הריאלי למצב הבלתי אפשרי בארץ ישראל.
יש היגיון ברעיון הזה. למרבה הצער, היום אין לו אחיזה של ממש בעם הפלשתיני, והוא איננו חלק מן החזון הפלשתיני. הרעיון הזה משמש בעיקר כמסך עשן טקטי. רוב הפלשתינים של ימינו מדברים על "שתי מדינות" בעיקר באנגלית.
הסכמי אוסלו היו ניסיון אמיתי של ישראל לפתוח בתהליך של פיוס היסטורי עם הפלשתינים. ההסכמים הללו ניסו לפתוח תהליך של בניית אמון שיסתיים בשלום. היה זה הימור שלקחנו. עשינו זאת כדי להוכיח לעצמנו שישראל עשתה מה שביכולתה כדי לפתור את הבעיה המדממת הזאת.
בדיעבד ולמרבה הצער, ההימור הזה נכשל. הסיבה העיקרית לכך הייתה שהפלשתינים לא נטשו את חזון זכות השיבה ו"מן הנהר ועד הים". מהר מאוד הסתבר שאין להם כוונה לנטוש את דרך הטרור כדי להשיג זאת. ההסכמים היו עבורם בסך הכל צעד טקטי כדי להתקדם באותה דרך.
נראה שהלקח היחיד שלמדו הפלשתינים מכישלונו של חאג' אמין אל-חוסייני, הוא שהמושג של השמדת עם (ואפילו יהודים) איננו דבר שנכון להשמיע בגלוי לאזניים מערביות.
בפועל, הפלשתינים עדיין מתנהלים ברוחו של המופתי. הם פועלים כמי שמייחל ומעודד את השמדתה של מדינת ישראל, ואף את השמדתם הפיזית של היהודים כאן. אפשר לראות זאת במערכת החינוך המורעלת שלהם.
ושוב, ניתן להגדיר את הקונפליקט בין התנועה הלאומית הפלשתינית לבין הציונות באופן הבא:
- מטרת הציונות היא מדינה יהודית בארץ ישראל
- מטרת התנועה הלאומית הפלשתינית היא מניעה של מדינה יהודית בארץ ישראל
פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל לרצוח
יש עם פלשתיני. הוא נוצר לפני כ-100 שנה ומורכב מצאצאים של ערבים שחיו בשטח פלשתינה-א"י עד 1948.
אבל זהו עם פגום למדי שמתלכד בעיקר סביב מרכיבים לא קונסטרוטיביים. עם שהחזון והמוטיב המאחד המרכזי שלו לא השתנה הרבה מאז נולד, והוא:
אין מקום למדינה יהודית במרחב. |
החזון הזה מנע, ועדיין מונע, מן הפלשתינים לקבל כל פיתרון שיוצע להם ולא יכלול, במישרין או בעקיפין, חיסול מדינת ישראל. החזון הזה הפך את העם הפלשתיני למכור להתקרבנות, לחוסר פרודוקטיביות ולתלות בסעד חיצוני.
את הגשמת החזון הזה, המגדיר אותו, העם הזה מנסה מיום היווסדו להשיג באלימות. "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל לרצוח", הוא בהחלט לא התחלה טובה לעם.
לתופעה הזאת הייתה השפעה שלילית על הציבור הישראלי. העקשנות הפלשתינית, האלימות הבלתי פוסקת וגרירת הקונפליקט לכיוון דתי, גרמה לחלק גדול מהציבור בישראל לאבד את האמון בפיתרון שתי המדינות. הוא הפנים את הגישה הפלשתינית והלך בנושא הזה ימינה.
השינוי הזה, הגם שהוא מובן והגיוני, לא בהכרח מיטיב עם מדינת ישראל. לצד ריאליזם חיוני ובריא ("שלום עכשיו" הוא לא בדיוק סיסמא ריאלית לימים אלה), קיבלו תנועות דתיות-משיחיות חיזוק משמעותי.
התופעה הזאת, בצירוף הנהגה חסרת אחריות, הוציאה מן הבקבוק את האלמנטים הפשיסטיים הגרועים ביותר בציבוריות הישראלית ונתנה להם כוח ובמה.
וכאן מדובר במדרון חלקלק. גרירת הסכסוך אל הצד הדתי, משרתת את חזונו של המופתי שהמציא את "אל-אקצא בסכנה", וניסה להפוך את הסכסוך על הארץ מסכסוך לאומי לסכסוך דתי. אבוי לנו אם נלך בכיוון הזה שיעמיד אותנו מול מיליארדי מוסלמים.
וללא קשר להקצנה (המוצדקת בחלקה) של הציבוריות הישראלית, במצבם הנוכחי, הפלשתינים אינם בשלים למדינה ריבונית.
אז מה עושים?
מצב הפלשתינים לא ישתנה עד שלא יפנימו, כמו הגרמנים והיפנים בשעתם, שהחזון שלהם הובס. הם חייבים להבין שהדרך בה הם הולכים היא הרסנית, ולא מובילה אותם לשום מקום טוב.
אך, אם נאהב זאת או לא, אלו הם השכנים איתם עלינו, בסופו של דבר, לחיות. כדי לאפשר חיים נורמליים באיזור הזה, אנחנו חייבים לתת להם (ולנו) אופק של תיקווה עתידית.
הצד הישראלי הפגין מאז ומעולם נכונות רבה יותר להבנה של הצד השני. היה זה מטעמים של הכרה בנרטיב של הצד השני או מטעמי פרגמטיזם לשמו. היהודים הסכימו לפשרות לכל אורך הדרך, מ-1937 (ועדת פיל) ועד הצעת אולמרט לאבו מאזן (2008).
כדי להתקדם, על הקהילה הבינלאומית (או לפחות מדינות המערב) להבין שאסור להמשיך לעודד את ההתנהלות הפלשתינית ההרסנית הזאת, שאונר"א היא הסמל הבוטה ביותר שלה. יש להתחיל לדרוש מנציגי העם הזה התנהלות אחראית יותר.
כל זה עוד לפני שדיברנו על הבעיה המוסרית המתלווה למה שהתנועות הללו חותרות אליו, ולנזק הפנימי שזה גורם לנו כעם יהודי. האמת הפשוטה היא, שעד שלא ילמד כל עם לכבד את הנרטיב של שכנו, לא ייפתר הסכסוך, ולא נחיה כאן בשלום.
האם תקום בסופו של דבר מדינה פלשתינית? בהחלט ייתכן. אבל כדי שזה יקרה, יש צורך בשינוי בדפוסי החשיבה הפלשתינים. זה יהיה שינוי ארוך, שצריך להתחיל במערכת החינוך שלהם וייקח לפחות דור אחד או שניים.
עד אז, אפשר לדבר על "אופק מדיני" או להעניק להם אוטונומיה מוגבלת ומפורזת, תחת פיקוח בטחוני ישראלי (אפשר לקרוא לזה "מדינה" אם זה ישמח אותם). מה שנוכל לעשות בינתיים, הוא לחזק את ההבנה וההזדהות המלאה שלנו עם הסיפור שלנו – העם היהודי שהקים את מדינתו אחרי אלפיים שנה.
במקביל, עלינו לפתח גם הבנה לכך, שיש גם סיפור של עם אחר שקשור גם הוא לכברת הארץ הזאת, אפילו אם מדובר בעם צעיר מאוד, לא מוצלח במיוחד, שעד כה עשה את כל הטעויות האפשריות