החיים בצל המלחמה • על הדאגה והחרדה המתגברת

מלחמה היא אחד מהגורמים המרכזיים להתפתחות חרדה, בין אם מדובר באזרחים החשופים לאלימות, ובין אם מדובר בחיילים שנמצאים בשטחי לחימה. מחקרים מראים כי חשיפה למלחמה משפיעה בצורה חמורה על בריאותם הנפשית של אנשים, בעיקר דרך התפתחות הפרעות חרדה ודחק פוסט-טראומטי .

חרדה היא תגובה טבעית של הגוף למצבי לחץ או איום, אך כאשר היא מופיעה באופן מוגזם או בלתי פרופורציונלי למציאות, היא עלולה להפריע לחיי היומיום ולהוביל למצוקה נפשית משמעותית. חרדה יכולה להופיע בצורות שונות, כולל תחושות דאגה מוגברת, פחד, מתיחות גופנית, קשיי ריכוז ואף תסמינים פיזיים כמו דפיקות לב מואצות, הזעה, רעידות, סחרחורות או קושי לנשום.

הנשיא ה-32 של ארה"ב, פרנקלין רוזוולט אמר:  "הדבר היחיד שעלינו לפחד ממנו הוא הפחד עצמו – פחד שאין לו שם, אין לו היגיון ואינו מוצדק אשר משתק את המאמצים שלנו להתקדם."

רונית: להתנתק מהחדשות ומהשיחות על מלחמה

רונית, אמא לשניים אומרת שמאז ה 7 לאוקטובר היא לא ישנה לילה אחד רצוף. "אני מתעוררת כל שעתיים מחלומות זוועה שמציפים אותי, מרגישה פחד עמוק, חרדה ממש. אני קמה, בודקת שהילדים בסדר במיטות שלהם, שוטפת את הזיעה מהפנים ומנסה לחזור לישון. זה קשה. אני חוששת לקחת כדורי שינה כי אם יקרה משהו אני אשן ולא אוכל לתפקד, אז אני פשוט לא ישנה. עייפה כל הזמן, מתקשה להתרכז, אבל מתפקדת עד כמה שאני יכולה.

ניסיתי מדיטציות, הלכתי לכל מני טיפולים, זה עזר קצת. למדתי לנשום כשאני מתעוררת מסיוטים, להרגיע את עצמי, אבל החלומות ממשיכים להגיע. כנראה שאני צריכה להתנתק מהחדשות, להתנתק משיחות על מלחמה ומהסרטים הנוראיים של המלחמה כדי להרחיק את עצמי מהמתח הזה. כשהיינו בחו"ל בחופשה, ישנתי נהדר. אבל כמו שחזרנו הסיוטים חזרו. כבר חשבתי לעזוב את הארץ , לקחת את הילדים ולעבור לכמה שנים למקום אחר, אבל אני לא יכולה לעזוב את ההורים פה לבד".

רונית אינה מקרה יחיד. רמת החרדה גוברת בתקופת מלחמה. תחושה של דאגה מתעצמת, מחשבות שליליות מתרבות, תחושת סכנה וחוסר שליטה במציאות גוברות בזמן מלחמה. במהלך מלחמות וסכסוכים צבאיים, חרדה נחשבת לתגובה פסיכולוגית טבעית הנובעת מחשיפה לאירועים טראומטיים כמו פציעות, מוות של קרובים, הפגזות, ירי, איום לפגיעה פיזית או אובדן רכוש. החרדה במצבים אלה נובעת מהתחושה של חוסר שליטה על העתיד וחוסר ודאות מתמשך. למרות שמדובר בתגובה טבעית למצבים מאתגרים, התופעה הזאת יכולה להפוך להפרעת חרדה.

תחושת איום ומצבי טראומה

מצבי חרדה בשעת מלחמה מהווים תופעה נפוצה בקרב אוכלוסיות שנחשפות למצבי עימות וסיכון גבוהים. מלחמה יוצרת תחושת איום מתמדת, מצבים טראומטיים, חוסר ביטחון אישי ופחד קיומי. כל אלה יכולים להוביל לתגובות חרדה חריפות אצל אזרחים, מבוגרים וילדים כמו גם חיילים שחוו שדה קרב ואירועי מלחמה. המחקרים שנערכו בתחום זה מצביעים על ההשפעות הפסיכולוגיות החמורות של מלחמה ועל הגורמים שמעצימים את תחושת החרדה במצבים כאלה.

מחקרים על אוכלוסיות אזרחיות שנמצאות באזורי לחימה מדווחים על שיעורי חרדה גבוהים מאוד, במיוחד בקרב נשים, ילדים וקשישים. לדוגמה, מחקרים שנעשו על אזרחים בעזה ובישראל בזמן סכסוכים מראים עלייה בתסמיני חרדה, הפרעות דחק פוסט-טראומטיות (PTSD), והפרעות שינה. חשיפה ישירה לאירועי אלימות מגבירה את הסיכון להפרעות נפשיות, כולל חרדה מתמשכת.

מחקר שנערך בישראל בזמן "מבצע צוק איתן" (2014) הראה כי כ-28% מהאוכלוסייה בדרום הארץ חוותה תסמיני חרדה משמעותיים בשל ההפגזות והאיום המתמשך. מחקרים נוספים מצביעים על כך שילדים שנחשפים למלחמה נוטים לפתח חרדה חברתית, בעיות שינה וקשיי תפקוד לימודי.

מאיר: ״החרדה מנהלת אותנו״

מאיר גויס למילואים לקראת סוף חודש אוקטובר. הוא שמח שקראו לו למילואים והרגיש שהוא יכול לעשות הרבה יחד עם החברים ביחידה למען המדינה. הוא חשב שכבר ראה הכל והרגיש הכל במבצעים שהשתתף בהם כחיל סדיר ולכן לא חשש להיכנס לעזה. אחרי ארבעה חודשים שוחרר הביתה, וזמן קצר אחר כך גויס שוב לחזית הצפונית. אלא שהפעם כבר לא היה בתחושת כל יכול כמו שידע להרגיש בעבר. התמונות שראה עברו לנגד עיניו בלופ שחוזר על עצמו. הצעקות, הירי, הריח של המוות והעיניים הריקות של חבריו, רדפו אותו.

מאיר: "אם יש לי פוסט טראומה? כנראה שכן, אבל למי יש זמן להתעסק בזה עכשיו. אני מדחיק, מזיז את זה הצידה. זה קופץ עלי, לפעמים זה לופת את כל הגוף כמו נחש שמנסה לבלוע אותי אבל אני מתנער, מנסה לשנות מחשבות, להיזכר בדברים היפים בחיים. זה לא פשוט. אבדתי חברים יקרים. אני חייב להם את השפיות שלי, את התפקוד שלי. אני לא יכול להרשות לעצמי את הפוסט טראומה. אם יש לי התקפי חרדה? זה לא התקפים. אני בחרדה כל הזמן.

דברים שפעם עברו על ידי עכשיו מעוררים בי חרדה. פעם לא פחדתי. עכשיו מיגנתי את הבית, החלפתי בממ"ד את הדלת ואת החלון, סידרתי גדר ומצלמות סביב הבית, אני כל הזמן בהרגשה שבכל רגע יכולים להתקיף אותנו ואני צריך להיות מוכן להגן על המשפחה שלי. אשתי ואני הולכים למטווחים, מתרגלים הגנה עצמית. כל רעש מקפיץ אותנו, כל בום מכניס חרדה. הכל מסוכן ומפחיד.

ברור שהחרדה מנהלת אותנו עכשיו. זה כבר לא הגיון או מציאות. אני לא נותן לילדים ללכת לשום מקום לבד, מזהיר אותם שלא יעמדו בתחנות אוטובוס ליד אנשים כי יש נהגים שעושים פיגועי דריסה, מזהיר אותם מכל דבר. אם אני מכניס בהם פחד? ברור שאני מגזים אבל אני מרגיש שאין לי ברירה, כי הכל מאד מאד מסוכן ומפחיד".

מחקרים ותסמינים

חיילים שנחשפים ללחימה עלולים לחוות התקפי חרדה חזקים ותגובה פסיכולוגית הנובעת מסכנת חיים מתמדת. חרדה בקרב חיילים עשויה להתפתח להפרעות דחק פוסט-טראומטיות, בעיקר כאשר החיילים חווים אובדן של חברים לנשק, פציעות חמורות, או חשיפה ממושכת לקרב.

מחקר שנעשה על חיילים אמריקאים שחזרו מעיראק ואפגניסטן הראה שכ-12%-20% מהחיילים דיווחו על תסמינים של חרדה והפרעת דחק פוסט-טראומטית. במחקרים על חיילים ששרדו את מלחמת וייטנאם נמצאה תופעה דומה: שיעור גבוה של תסמיני חרדה והתפתחות של PTSD, שהשפיעו על יכולת החיילים להשתלב מחדש בחברה לאחר המלחמה.

תסמיני החרדה הרגשיים ויכולים לבוא ליידי ביטוי בתחושת דאגה מתמדת, פחד או אי שקט. התסמינים המחשבתיים  מתאפיינים במחשבות טורדניות, דאגות בלתי נשלטות ותסריטי אסון, והתסמינים הפיזיים הם דפיקות לב מואצות, קוצר נשימה, הזעה, רעד, סחרחורות, בחילות, כאבי ראש או שרירים מתוחים, אי שליטה בסוגרים וכדומה.

מחקרים מצביעים על כך שהתגובה לחרדה בשעת מלחמה משתנה בהתאם לגורמים דמוגרפיים כמו גיל, מגדר ומצב חברתי-כלכלי. ילדים נוטים להגיב בחרדה מוגברת בשל חוסר יכולתם להבין את המצב ולהתמודד איתו. נשים, במיוחד אם הן אימהות לילדים, נוטות לחוות חרדה מוגברת עקב תחושת אחריות להגן על ילדיהן, ולרוב מביעות תסמינים גבוהים יותר של דיכאון וחרדה לעומת גברים.

ישנם מספר סוגים של חרדה:

1. הפרעת חרדה כללית (GAD): מצב בו אדם חווה דאגה מופרזת ובלתי נשלטת בנוגע לנושאים יומיומיים, כמו עבודה, משפחה או בריאות, במשך תקופה ממושכת.
2. הפרעת פאניקה: התקפים פתאומיים של חרדה אינטנסיבית, המלווים בתסמינים פיזיים כמו קוצר נשימה, סחרחורות, תחושת חנק או כאבים בחזה.
3. פוביה: פחד מוגזם ומתמשך מאובייקט, מצב או פעילות ספציפית, כמו פחד מגבהים, טיסות או בעלי חיים מסוימים.
4. חרדה חברתית: תחושת פחד מוגזם מביקורת או השפלה במצבים חברתיים, כמו דיבור מול קהל או מפגשים עם אנשים חדשים.
5. הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD): מצב שנגרם בעקבות חוויות טראומטיות, הגורם לתסמינים כמו זיכרונות פולשניים, סיוטים והימנעות ממצבים המזכירים את האירוע.

נירה: ״רק מי שיש לו ילדים בצבא יבין״

רמות החרדה של האוכלוסייה מתגברות בשל גורמים רבים. חשיפה לפרסומים של תכנים על אירועי לחימה ומלחמות משפיעה על רמות החרדה של אוכלוסיות גם במקומות שאינם נמצאים בקו החזית. מחקרים מצביעים על כך שחשיפה ממושכת לתמונות של אלימות וקרבות מגבירה את תחושת החרדה, גם בקרב מי שאינו חווה את הלחימה ישירות.

גורמים נוספים הם תחושת חוסר וודאות מתי ואיך יסתיים הסכסוך, ומה יהיו השלכותיו. חשיפה לאלימות, איבוד קרובים, פציעות או איום על החיים, גורמת להתפתחות חרדה עמוקה. במצבים קיצוניים מחסור במזון, מים או תרופות, בעיות כלכליות ואיומים על מקורות פרנסה מגבירים את תחושת חוסר הוודאות והחרדה. החשש לגבי שלומם וביטחונם של בני משפחה, בעיקר ילדים, מהווה גורם מרכזי להופעת חרדה מוגברת.

לנירה יש שני בנים ובת, וכל השלושה נמצאים כעת בשירות הצבאי שלהם, חלקם בסדיר ואחרים במילואים. היא בבית, מחכה לשעות שהם מגיעים פתאום, עייפים ורעבים, מכינה להם מטעמים, מכבסת להם את המדים ובלב כבד כשמגיעה השעה, שולחת אותם בחזרה ליחידות שלהם, מבקשת שישמרו, שיזהרו ושישובו בשלום. נירה: "מי שאין לו ילדים בצבא לא יבין את זה. את החרדה, הפחד, הטונה וחצי הזה שיושבים לך על הלב ולא נותנים לנשום עד שיחזרו. רק שיחזרו בשלום. זה כל מה שאני מבקשת.

שום דבר לא חשוב עכשיו. רק זה. אני הולכת לעבודה, אחרי הצהריים אני מתנדבת בארגון שמטפל באנשים עם חרדה, ובעצמי אני כל הזמן בפחד. לא שומעת חדשות. לא יכולה יותר לספוג את הידיעות הקשות. בכל פעם שמתחילים לדבר על פוליטיקה או על המלחמה אני בורחת. לא רוצה לשמוע. לא יכולה יותר. כאילו הגוף שלי לא מרשה לי להחזיק אפילו עוד גרם אחד של מתחים כי אני אתפרק, ואני צריכה להיות חזקה בשביל הילדים שלי.

בתקופה האחרונה יש באזור שלי אזעקות והרבה בומים של כיפת ברזל ושל נפילות בשטחים מסביב. אם זה מפחיד אותי? בוודאי אבל מצד שני אני אומרת לעצמי שאני חלק מהמאבק המלחמתי בעצם זה שאני נשארת בארץ. שהילדים שלי בצבא פה, שאני לא עוזבת את הבית למרות המצב הביטחוני. אז מצד אחד אני בחרדה נוראית אבל מצד שני אני מרגישה גיבורה."

הצעירים פגיעים יותר וצריך לטפל

אחד המחקרים הבולטים על התקפי חרדה בזמן מלחמה נערך בעקבות מלחמת לבנון השנייה (2006) בישראל, על ידי המרכז לחקר טראומה באוניברסיטת תל אביב.  המחקר בחן את השפעות המלחמה על בריאותם הנפשית של תושבי צפון הארץ, שהיו נתונים תחת הפגזות כבדות של טילים במהלכה.

מטרת המחקר הייתה לבדוק את השפעת החשיפה לאירועים טראומטיים, כמו התקפות טילים, על תסמיני חרדה, דיכאון והפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) בקרב האוכלוסייה האזרחית.

נערך סקר בקרב למעלה מ-1,200 תושבים בצפון הארץ, שהיו חשופים ישירות למתקפות טילים, והשווה את תסמיני החרדה והטראומה לאלו שלא היו חשופים ישירות.

הממצאים המרכזיים הראו כי כ-33% מהנבדקים שגרו באזורי ההפגזות דיווחו על תסמיני חרדה משמעותיים, שכללו תחושות פחד מתמיד, דפיקות לב מואצות והימנעות ממקומות ציבוריים. כ-15% מהאוכלוסייה הצפונית הראתה תסמינים קליניים של PTSD(הפרעות דחק פוסט טראומטיות)  שנבעו מחשיפה ישירה לסכנת חיים במהלך ההפגזות.

המחקר מצא כי ילדים ומבוגרים צעירים היו פגיעים יותר לפיתוח תסמיני חרדה לעומת מבוגרים מעל גיל 40, מה שמצביע על השפעת הגיל והבשלות הרגשית על התמודדות עם מצבי לחץ. מסקנות המחקר הדגישו את הקשר בין חשיפה לאירועים אלימים במהלך מלחמה לבין התפתחות התקפי חרדה ותסמינים פוסט-טראומטיים בקרב האוכלוסייה האזרחית. המחקר הצביע על הצורך במערכות תמיכה וטיפול כדי להתמודד עם השפעות פסיכולוגיות שליליות במצבי מלחמה.