חוויות מפקיעין • לכבוד אחינו הדרוזים, לכבוד רצף ההתיישבות היהודית בארץ, ולתפארת מדינת ישראל

בין סמטאות וחורש, בין סלעים ונוף טבע קסום, קצת מעל כרמיאל, שוכן הכפר פקיעין. הכפר שמרבית תושביו דרוזים, מעט נוצרים מעט מוסלמים ונותרה בו רק אישה יהודייה אחת, הוא העדות לרצף התיישבות יהודית בארץ ישראל, לפחות מאז חורבן בית שני בשנת 70 לספירה ( לפני 1955 שנה) ועד לימים אלה. היהודייה היחידה שנותרה לגור שם כיום, היא מרגלית זינאתי בת ה 94, בת למשפחה שמעולם לא עזבה את פקיעין, ובית המשפחה שלה בכפר הפך לאתר מורשת. מערכת היחסים שלה ושל בני משפחתה עם הדרוזים בכפר, היא דוגמה וסמל לאחווה ושותפות גורל.

קחו עז, במקום להרוג את זינאתי

ביולי 1938 בתקופת המרד הערבי הגדול ואירוע בו נהרגו ערבים בחיפה, פרצו אנשי הכנופיות למתחם היהודי בפקיעין ובקשו להרוג את מעט היהודים שגרו שם. תושבי פקיעין הדרוזים שהיו בשכנות טובה עם התושבים היהודים, עזרו למשפחות היהודיות להסתתר, אך אנשי הכנופיות לכדו שניים מבני משפחת זינאתי ורצו לשרוף אותם בכיכר המרכזית של הכפר. כאמיל חוסין אפנדי שהיה איש שלום שעזר למתיישבים היהודים לרכוש אדמות בארץ ישראל, הוזעק להתערב, והשכנים של משפחת זינאתי, הציעו לכנופיות הפורעים עז, פדיון נפש, במקום בני זינאתי. בעקבות האירוע עזבו היהודים את פקיעין ועברו לחיפה לחדרה ולמגדל, אך בשנת 1942 משפחת זינאתי חזרה לכפר, כי הסבא אמר: לא עוזבים בית, ובני המשפחה הלכו אחריו. מאוחר יותר נאלצו שוב לעזוב לשנים מעטות, אך אחרי מלחמת העצמאות חזרו ומאז נשארו בפקיעין.

המערה של רשב"י

הגעתי לביקור בפקיעין במסגרת הפעילות בארגון בני ברית בו אני חברה. בני ברית הוא ארגון צדקה יהודי בינלאומי שהוקם ב 1843 בניו יורק ומאז הקים סניפים בכל העולם כמו גם בישראל. בנוסף לפעילויות והתנדבויות, אנחנו מטיילים בארץ. הפעם התחלנו את הסיור שלנו במערה בה מסופר שרבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) ובנו, הסתתרו מפני הרומאים במשך 13 שנה.

13 שנה במערה קטנטונת? תמהנו, אבל אז הסתבר שהמערה הייתה רחבה בעבר וכנראה שהגיעה עד למירון. אלא שבזמן "הרעש הגדול בצפת", אותה רעידת אדמה חזקה במיוחד שהכתה בגליל באזור הכנרת ובלבנון ב-1837 והחריבה ערים על יושביהן, היו גם גלישות קרקע נרחבות והמערה נחסמה. מה שנותר ממנה הוא חלק קטן וצר אליו מגיעים אנשים להתברך ולהדליק נרות.

מספרים שבפתח המערה גדל עץ חרוב להזין את המסתתרים, ובמרכז הכפר נבע לו מעיין להשקות אותם. בסופי שבוע, כך מספרות האגדות, היה החרוב מצמיח תמרים כדי להמתיק לרשב"י את השבת. ולמה נאלץ לברוח ולהסתתר? היה מתנגד לשלטון הרומי, ולא פאר את הבנייה והפיתוח שעשו. הרומאים הוציא עליו דין מוות. הרשב"י הסתתר 12 שנים במערה, התחבר לקדושה וכמו התנתק מחיי העולם הזה. האגדה מספרת שביקרו אותו במערה משה רבנו ואליהו הנביא. אחרי 12 שנה בא אליהו הנביא ואמר לו שהקיסר מת וגזר דין מוות שהוטל עליו בוטל.
הרשב"י ובנו אלעזר יצאו מהמערה וראו יהודים עובדים בשדה. הוא לא הבין, חשב שהם פוגעים בתורה, ומשום שהיה כל כך בעוצמת אור, הביט בהם והם נשרפו למוות ממבט עיניו.
בת קול יצאה מהשמיים וזעקה: להחריב את עולמי יצאתם? חזרו למערה! אז הם חזרו למערה לשנה נוספת, זמן הסתגלות להבין את החיבור בין הרוח לחומר, בין הגוף לנפש, בין תורה לעבודה.
כשיצאו ראו יהודים אוספים צמחי הדס לברכת בורא מני בשמים, והבינו שעובדי האדמה מקיימים גם את התורה וגם את העבודה.

למעשה נמצאו בפקיעין, מערות קבורה עתיקות מלפני 5000 שנה, ששמשו את המקומיים כמו גם מהגרים מהמדינות השכנות. התקופה נקראת התקופה הכלקוליתית, שמאופיינת בכלי נחושת וחמר, ימים של לפני תקופת הברונזה. במערות נמצאו ארונות קבורה עשויים מחמר, והם מוצגים במוזיאון ישראל בירושלים.

בית הכנסת בפקיעין

המדריך שלנו בסיור היה משה שני, אדם שהוא שילוב של מדריך עם גיטרה, מלחין, משורר וזמר. הוא סיפר על שלוש משפחות של עובדי בית המקדש שהצליחו לברוח מירושלים עם חורבן בית שני. הכתובים מספרים שבסוף תקופת בית שני הכוהנים פעלו בדרכים שלא היו מקובלות על העם, היה ניצול ושחיתות. לאחר החורבן שלוש משפחות שעבדו בבית המקדש ברחו: משפחת זינאתי, כהן־תומא ועודה, שהגיעו לפקיעין. בבית הכנסת העתיק של פקיעין, המתוחזק על ידי משפחת זינאתי עד היום, מוצגים סמלים יהודיים עתיקים, שטוענים שהובאו מבית המקדש. אחד התבליטים הוא של מנורת 7 קנים ושופר, והשני כמו שער, כנראה המקום של ארון הקודש. אומרים שמתחת לבית הכנסת שעומד בפקיעין, יש מבנה עתיק עוד יותר של בית כנסת, אך נמנעים מלחפור ולהגלות אותו.

בן צבי מחפש את עובדי האדמה

היהודים בפקיעין היו ביחסים טובים עם השכנים בני הדתות השונות, עבדו את האדמה הקשה וחיו בצניעות רבה. בשנת 1926 מגיע לגליל יצחק בן צבי, שלימים יהיה הנשיא של מדינת ישראל הצעירה. הוא מחפש עובדי אדמה יהודים ולא מוצא. בכתביו הוא מתאר את עצי הפרי ואת המדרונות הירוקים, את האוויר הצלול והמראות הקסומים של הגליל. הוא מחפש ומחפש וכאשר כמעט התייאש, פגש בו ילד קטן ואומר לו בעברית: שלום עליכם. התרגשות גדולה. הלך בן צבי ונפגש עם יהודים עובדי אדמה שמספרים לו שהם אוחזים בקרקע מאז חורבן בית שני.

בן צבי משקיע. הוא בונה בית ספר, מקווה, ואחר כך משפץ את בית הכנסת. במקביל, קנה לעצמו בית נופש בכפר ומגיע לשם בחופשות. בספרות שמתארת את היחסים בין בן צבי ליהודי פקיעין אפשר למצוא אמירות על ההתרגשות הגדולה לפגוש עובדי אדמה עבריים. בן־צבי העיד על עצמו שעניין פקיעין העסיק אותו כבר משנת 1920 אך אין ספק שהביקור בכפר הוא שהצית אצלו את המשיכה העזה למקום ולקהילה היהודית שבו. אשתו רחל ינאית, כתבה: בכניסה לסמטת היהודים פגשנו עלם צעיר מחזיק במחרשה רתומה לפרד. פלח עברי קדום. כמו לפגוש משפחה מימי המשנה. הנער, בן למשפחת תומא, הזמין את האורחים לביתו. הביקור בבית הכנסת העתיק היה גם הוא מרגש. הם עמדו בדממה בבית הכנסת ויוסף זינאתי סיפר להם, שפקיעין מעולם לא נעזבה מתושביה היהודים. אשרינו ששמרתם על בית הכנסת בימי החורבן ואחריו, ענה לו בן־צבי וכבר אז החליט להשקיע במקום.

בית זינאתי הוא אתר מבקרים כיום, ויש בו תצוגה מעניינת של הפריטים ששמשו את המשפחה לאורך השנים. סרט מרגש בו מסופר הסיפור של המשפחה מוקרן לבאים. בקרבה יש את מוזיאון המורשת היהודית אשר גם בו ישנן עדויות מצולמות וחפצים מרתקים.

חמישה צבעי הדגל הדרוזי

80 אחוז מתושבי פקיעין הם דרוזים, והיתר מוסלמים נוצרים ויהודים. הדרוזים אזרחי ישראל, משרתים בצה"ל, חלקם חקלאים ואחרים מחזיקים עסקים בכפר. נפגשנו עם נביל סעיד, קצין דרוזי מבוגר, שנפצע במלחמת ששת הימים בקרבות על רמת הגולן במרכז הכפר ליד המעיין, סמוך לפסלו של הסולטאן אל עטרש, דרוזי אמיץ שהקפיד להצהיר שאינו דתי, והנהיג את מרד הדרוזים בשלטון הצרפתי בסוריה ובלבנון. אל עטראש הוא גיבור לאומי אצל הדרוזים בכל העולם ופסליו מעטרים את הכיכרות כמעט בכל כפר דרוזי בישראל וכנראה גם בסוריה ובלבנון. המעיין במרכז הכפר. מסביבו יש בתים ומאחורי הבתים שדות ומטעים. אנחנו בסדר, הוא אומר, אבל מה שמעסיק אותנו הוא הטבח שעוברים הדרוזים בגבול הסורי. במרכז הכפר ליד המעיין, הוא הראה לנו את התמונות של הקרובים שלו מסוריה ומעליהם מתנופף הדגל הדרוזי.

לדגל הדרוזי יש 5 צבעים. בישראל אומרים שהאדום מסמל גבורה ואהבה, צהוב ידע ואור, כמו גם את החיטה, הירוק מסמל את הטבע, הכחול את האחווה והשמים, והלבן את הטוהר ואת השלום. לפי המקורות הדרוזים האדום זאת הנשמה, שהיא עדות האמת בכל הדורות. הצהוב מייצג את המילה, המעבר בין ממלכת העדות לבין עולם החומר. ביטוי טהור של אמת. הירוק מייצג את השכל, התודעה, המקור של הידע והאמת. הכחול מייצג את הכוח הנפשי, הוא קודם לתהליך, זה שבונה את הרצון, והלבן מייצג את הדבר הבא, את מימוש הרצון, את הכוח להביא את האמת אל המציאות בהגשמה.

קבר רבי יוסי דמן

חלק ממורשת יהודי פקיעין הוא קבר רבי יוסי דמן. הסיפורים על אותו רבי יוסי בן דמן מזעזעים כל כך שהעדפתי לא להגיע לשם. מספרים שרצח את בנו כי הבשיל את התאנים בעזרת לחשים קבליים בטרם זמנן, ואת בתו הרג כי הייתה יפה ולתפיסתו היופי שלה גרם לעצב אצל מי שלא יכול היה להתקרב אליה. אדם כזה, גם אם עשה מעשי ניסים ולמד תורה, לתפיסתי הוא אדם אפל ואין בינו לבין קדושה דבר וחצי דבר. אבל זאת רק דעתי ויהיה מי שיגיד שככה זה וככה צריך. היסטוריונים טוענים בכלל שהיה דמות בדיונית שבאה ללמד אותנו על קיצוניות.

עלי הגפן הממולאים, סבון טבעי ואוויר צח

הסיור בפקיעין הוא מסע רגלי לא מסובך בין בתי אבן, מדרגות שמקשטות את צלע ההר, עצי פרי וחורש. המסע הזה מוביל ממערת רשב"י אל המעיין ואל אתרי המורשת היהודית, אבל הוא לא יכול להיות שלם בלי לבקר בחנות של רוקחת הסבונים הדרוזית, סבתא ג'מילה. לאורך השנים הייתה מבשלת סבונים משמן זית ורוקחת קרמים מצמחי מרפא שהכירה מהרי הגליל. היא התמחתה בתחום ולשנים, חברה לסטף ורטהיים והקימה מפעל בתפן. ביום העצמאות ה-58 של מדינת ישראל, נבחרו סבתא ג'מילה וסטף ורטהיים להשיא את אחת משתים עשרה המשׂואות בהר הרצל, עבור תרומתם להקמת מפעלי תעשייה בגליל. אני זוכרת את ג'מילה ח'יר, לפני שנים רבות כאשר ביקרתי בפקיעין, עומדת ומערבבת את השמן המתבשל בדוד גדול, בכניסה לביתה, עומדת ורוקחת סבונים. היום יש שם חנות עם קרמים, סבונים ושמנים, והכל מצמחים מהטבע ומהמפעל של ג'מילה ח'יר, סבתא ג'מילה.  אז אם אתם מגיעים לפקיעין, כי יפה שם, כי אתם אוהבים את הגליל או כי חו"ל זאת כבר לא אופציה כל כך קסומה וישראל היפה נגישה לנו ומגלה סודות מעניינים, אז אני ממליצה לעבור בצהריים במסעדה נחמדה שממוקמת לא רחוק מהחנות של הסבתא, ובה מגישים את עלי הגפן הממולאים הטעימים ביותר שטעמתי אי פעם.