קבלתי ברכה מחברים בה צויין שהתחיל חודש אייר ויש בו כוחות ריפוי. במסורת היהודית, אייר נחשב לחודש של ריפוי משום שהוא נקשר כראשי תיבות לפסוק “אֲנִי ה’ רֹפְאֶךָ”. ההבנה הזו הופכת את אייר ליותר מסתם חודש בלוח: הוא נתפס כזמן שבו אפשר להירפא לא רק בגוף, אלא גם בנפש, ברגש, ובאופן שבו אדם פוגש את עצמו. בתוך ספירת העומר, בין פסח לשבועות, אייר יושב בדיוק על הציר שבין פסח ויציאה לחירות לבין הכנה למעמד של קבלה והתחדשות, בשבועות, מה שמייחס לו אופי של תיקון והבשלה.
התחושה היא שאייר הוא חודש מיוחד כי אין בו ריפוי ריפוי דרמטי ורועש, אלא כזה שמגיע בהדרגה מתוך התבוננות עצמית. המסורת הרוחנית רואה בו חודש שמזמין ניקוי עומס, והסכמה לנשום עמוק יותר. יש בו משהו שקט אבל נחוש, כמו קרקע שמתחילה להתחמם אחרי החורף, לאט, מבפנים, עד שהפריחה נעשית אפשרית.
אם מרחיבים את המבט אל התרבויות העתיקות של המרחב הלבנטיני, התרבות הקדומה של האזור מציגה את אל, בעל, ענת ואשרה כדמויות מיתיות שקשורות לכוח, פריון, סערה והתחדשות; במרחב הפיניקי, שפרש על פני אזורים של לבנון של ימינו, חלקים מסוריה וישראל, היו גם אלים מקומיים כמו אשמון, אל הריפוי, עם תהליכי החלמה והתחדשות חיים. זהו חיבור קדום מאוד בין טבע, עונות השנה, פריון ורפואה, חיבור שאייר ממשיך להדהד בו עד היום.
אולי זו הסיבה שאייר מצליח לגעת בכל כך הרבה אנשים גם עכשיו: הוא לא מבטיח קסם, אלא מציע תנועה. לא תיקון בן רגע, אלא דרך. חודש שבו אפשר לזכור שלפעמים הריפוי מתחיל דווקא במקום שבו מפסיקים למהר, ומסכימים לתת לנפש, כמו לטבע, את הזמן שלה לפרוח