המציאות הקשה והמאיימת שבה מצאו עצמם תושבי גבול הצפון בעקבות הפינוי ההמוני, העלתה שאלות קשות על המשך הדרך. בתוך הקושי, היו מי שבחרו להסתכל על החצי הכוס המלאה ולהפוך את המשבר להזדמנות.
כתבה זו מביאה את סיפוריהן של שתי נשים אמיצות, עינת פאר ואפרת מירב, שמצליחות לעשות מהלימון לימונדה וליצור לעצמן ולמשפחתן הזדמנות לצמיחה למרות השינוי שנכפה עליהן. הסיפורים של עינת פאר ואפרת מירב מייצגים את הרוח האנושית, את הרוח הישראלית שהופכת אתגרים להזדמנויות תוך שמירה על אופטימיות ותקווה לימים טובים יותר.
עינת פאר: לבנות מחדש את החלום
עינת פאר, תושבת בצת המפונה, מספרת על התהליך הבלתי צפוי של פינוי מקום מגוריה השקט לאחר התגברות הירי באזור, לבית מלון. "הספקנו להיות רק שנה בהרחבה של מושב בצת, ומאז הכל התהפך" היא מספרת. "בהתחלה עברנו למלון קדם בטירת הכרמל, שם נשארנו חצי שנה. משם עברנו כמה דירות ובסופו של דבר אחרי השתלשלות לא קטנה של נדודים שכרנו דירה בקריות ושם אני מקווה שנוכל להישאר. ראש העיר מוצקין אפשר הקמת בית ספר לילדי הישובים במבנה של אורט מוצקין, וההנהלה יחד עם המורים עברו לכאן.
"מושב בצת היה שקט יחסית. לפניכן גרנו בנהריה והיה לנו חלום לבנות בית בסביבה של טבע וקהילה. הצלחנו להצטרף להרחבה של מושב בצת, וזה היה ממש להגשים את החלום שלנו. בצת בסביבה המוכרת לנו, זה האזור שלנו, קרוב למקומות העבודה ולבתי הספר של הילדים.״
"ב-7 באוקטובר התעוררנו לבוקר מזעזע עם מה שקרה בדרום, והתחילו גם אצלנו כל מני שמועות והודעות עד שראש המועצה המליץ לאנשים לעזוב לטווח קצר, לא לקחת סיכון ולראות מה קורה. היה דיבור זה לתקופה קצרה, לא חשבנו שזה ימשך. עברנו לגור אצל המשפחה ואחרי שבועיים בערך התחיל פינוי מאורגן. היו פגיעות בבצת. נפגעה נחלה ובית עסק של משפחה, בית פרטי של משפחה אחרת נפגע מהדף, ובגלל שהמושב קטן ודי קרוב לשלומי, כשהיה הירי על שלומי היו פגיעות ויירוטים גם מעל בצת".
לגור בקריות עד שהדברים יתבהרו
לעינת יש בן ובת שמשרתים כעת בצה"ל ובן צעיר בתיכון. "הפינוי היה לטבריה אבל אנחנו לא עברנו לטבריה, כדי להיות קרובים לילדים. העדפנו לעבור למשפחה באזור המרכז. אחר כל עברנו למלון בנתניה ואז למלון קדם בטירת הכרמל. בכל מקום היינו המשפחה, עם הבן הצעיר וכמובן שלקחנו איתנו גם את הכלב שלנו. זה כלב גדול אבל קבלו אותו בכל מקום. מדי פעם נוסעים לבצת להביא דברים.
לקחנו איתנו מעט כי לא חשבנו שזה ימשך. היתה שאלה לכמה זמן לשכור את הדירה, אם יעשו עיסקה ונוכל לחזור הביתה או שנשאר מפונים עוד תקופה ארוכה. לא ידענו ובעלי הדירות רצו שקט וביטחון אז היתה בעיה למצוא דירה בלי לוח זמנים ברור. גם לנו זאת היתה טלטלה, תחושה של נוודות בלי לדעת מה ילד יום.
החלום הוא לחזור לבצת. לחזור הביתה. מאחר וזה לא מתאפשר כעת, החלטנו לגור בקריות עד שהדברים יתבהרו. שכרנו דירה לטווח ארוך ומאחר ואי אפשר היה להביא הובלה להוציא מכשירי חשמל מיטות ארונות מהבית בבצת, היינו צריכים לקנות מחדש. זה התהליך, לעשות את הדברים בהבנה שאנחנו רוצים להמשיך ולהתפתח ולא להכות שורש בתחושת האובדן.
בן הזוג שלי עובד בנהריה. כשגרנו באזור המרכז זה היה מורכב כי המשיך בעבודה כרגיל. עכשיו זה קל יותר כשאנחנו בקריות. מבחינת הבן החברים התפזרו למלונות ואזורים שונים בארץ אבל כעת כשכל ילדי המושבים והקיבוצים המפונים לומדים באורט מוצקין, אני מניחה שיתגבשו מחדש.
מבחינת העבודה שלי, נאלצתי לדחות את העבודה הפרונטלית והתמקדתי בדיגיטל. אמנם זנחתי חלק משמעותי אבל העצמתי חלק אחר והיום העבודה היא און ליין. אני מלווה אנשים ליצור עסקים מפרנסים. אנשים שפונו ממושבים ומקיבוצים צריכים להקים את עצמם מחדש במקומות אחרים בארץ. זה שינוי, צריך להסתגל ולעשות כיוונים מחדש, אבל זה אפשרי ואפשר לעשות את זה.
ליווי וכלים מעשיים לעסקים שהתפנו
עינת מגיעה מתפקידי ניהול במערכת הבנקאית ומתמחה בבניית תשתיות להקמת עסקים ושיווק. "אני עוזרת ללקוחות לשנות כיוון ולהעתיק את העסקים שלהם למקומות אליהם התפנו. אנשים מתחום השירות לא תמיד יודעים לשווק את עצמם והפינוי הוא דרמטי לעסקים שלהן. זה לא רק כלכלי, זה אישי ונפשי, כי רגע אחד היתה קליניקה עובדת ורגע אחר כך את בדירה במקום חדש בלי עבודה ובלי משמעות מקצועית.
מתוך המחשבה הזאת יצרתי פלטפורמה שמאפשרת להיוולד מחדש, לתת לנשים בתחום השירות, בעלות קליניקות, מאמנות, מטפלות ויועצות, כלים וליווי מעשי כדי שהשיווק שלהם יהיה מצד אחד נעים עדין ומצד שני ייתן תוצאות. לא מדברים על זה, אבל זה לא פשוט להתרומם אחרי שיצרת לעצמך קהילה של מטפלים או מתייעצים ופתאום את עוזבת, גם אם לא היתה לך ברירה. גם המטופלים המתייעצים שלך כנראה שנאלצו ברובם לפנות את האזור ויש ערפל גדול בשלב הראשון. שם אני באה לעזור.
אני קוראת לזה מועדון 20%, לפי העיקרון של פרטו, לפיו 20 אחוז מהפעולות מביאים ל 80 אחוז מהתוצאות. הרבה בעלות עסקים מתברברות עם המון פעולות שלא מקדמות. יש כל מני חסמים וזה לא תמיד קל, ולכן צריך את הליווי, את הכלים ואת התמיכה המעשית שאני נותנת. זה מאפשר לנשים שנאלצו להתפנות, להעביר את העסקים שלהן למקום חדש, ובמקום לעצור, להמשיך ולצמוח".
עקרון וילפרדו פרטו, הידוע גם כחוק פרטו או כלל ה-80/20, הוא תופעה סטטיסטית המשמשת לתיאור העובדה שבמקרים רבים, כ-80% מהתוצאות נובעות מ-20% מהסיבות או הגורמים. העיקרון הזה נגזר מתצפיות של הכלכלן האיטלקי וילפרדו פרטו בסוף המאה ה-19. הוא הבחין בכך ש-80% מהאדמות באיטליה היו בבעלותם של 20% מהאוכלוסייה, ומכאן פיתח את הרעיון, שהפך למושג רחב המשמש בתחומים שונים כמו כלכלה, ניהול, ושיווק. בעסקים ניתן לראות שהכנסות החברה עשויות להגיע בעיקר מ-20% מהמוצרים או הלקוחות. באופן דומה, 20% מהמאמצים עשויים להביא ל-80% מהתוצאות הרצויות. העיקרון מסייע במיקוד המאמצים והמשאבים בתחום בו יש פוטנציאל מרבי לתוצאות משמעותיות.
אפרת מירב – אופטימיות ויצירה
אפרת מירב פונתה מקיבוץ ראש הנקרה וכיום גרה יחד עם בתה בת ה 15 בדירה שכורה בחיפה. הבן שלה בפנימייה צבאית בחיפה, ואבא של הילדים, שגם הוא מפונה מראש הנקרה, גר כעת בפרדס חנה. "הבית בראש הנקרה נמצא 200 מטר מהגבול. יש הר שכאילו שומר עלינו ובדרך כלל ראש הנקרה לא מתנהל כמו ישוב גבול למרות המיקום.
אחרי ה-7 באוקטובר, ראש המועצה מטה אשר, גליל מערבי, החליט לפנות את כל יישובי הגדר עוד לפני החלטת הממשלה שהגיעה רק שבוע אחר כך. זה היה הלם. טלטלה גדולה. המחשבה שלי היתה שלא יקרה לנו מה שהיה בדרום ובאופי שלי אני קצת אדישה, הילדים אפילו אומרים לפעמים שאני קצת מנותקת, כי אני לא מאד פוחדת מכלום. אבל לא יכולתי להישאר בישוב כי לא נשאר שם כלום. הקיבוץ נטוש, וכמובן יש לי ילדים שאני צריכה לדאוג להם. המצב הביטחוני מעורר חרדות.
היתה מחשבה שזה לכמה ימים עד שיגמר המבצע. יצאתי עם תיק קטן לשלושה ימים. הבן כבר שנה קודם חי בחיפה כי הוא בפנימייה הצבאית. יש לו סבתא בחיפה שהוא נמצא אצלה הרבה. הבת הרגישה לא בטוחה בגלל המצב הביטחוני והעדיפה להיות אצל אבא שלה ואצל בת דודה שלה. עכשיו כשהסתדרנו עם דירה בחיפה, היא חזרה לגור איתי ותלך ללמוד עם ילדי הישובים באורט מוצקין. מבחינת כולנו זה להתעורר למציאות חדשה, לשחרר את השבר ולבנות את עצמנו כאן. אני אופטימית.
חברות חדשות ונהדרות בחיפה
"מאז הפינוי אנחנו כל הזמן נוסעים לקחת דברים. בהתחלה גרתי בדירה קטנה של חמותי. אני בהודיה גדולה אבל זאת דירה קטנה ואחרי שמונה תשעה חודשים הבנתי שאני צריכה בית. החלטתי שאני שוכרת דירה לטווח ארוך שאני רוצה את המרחב שלי ומזה חודשיים שאני בדירה בחיפה. כשעברתי לדירה עשיתי הובלה קצת יותר מסיבית מהקיבוץ, כי הייתי צריכה קצת ריהוט, כלי מטבח ועוד חפצים שיעשו מהדירה הריקה בית.
לפני שלושה שבועות נסעתי שוב כי פתאום מתחיל חורף, צריך בגדים צריך דברים. אני לא יודעת מה ילד יום, בינתיים אני פה בחיפה, הבית עומד ריק בראש הנקרה, הסטודיו שלי ריק. כשנסעתי להביא דברים פתחתי מים והכל היה חלודה. זה עצוב כי הבית מתקלקל כשהוא עומד ריק.
אני מוצאת את עצמי פה, בחיפה. אני מתחברת. מרגישה פה טוב. מבחינת עבודה, אני עובדת באופן מאד חלקי בעשר השנים האחרונות. במקצועי אני מעצבת מוצר עם התמחות בחומרים רכים. בשנים האחרונות אני מנחה בבית ספר תוכנית לימודי העשרה של למידה דרך אומנות, תוכנית שבניתי ואני כבר בשנה העשירית שלי איתה. אני אמנית. ובעצם הרצון היה לפתוח סטודיו, אבל הכל התגלגל אחרת.
כל החורף סרגתי. כי אני לא יכולה להיות חסרת מעש. מהשבוע הראשון שהגעתי לחיפה התנדבתי בכל האקדמיות שעוסקים בעיצוב אופנה ובתי ספר שיש בהם תפירה, שהתנדבו בתפירה לצבא. היו חוסרים אדירים לכל המילואימניקים שגייסו. מאחר ואני לא יכולה לשבת בבית חסרת מעש, התחלתי את ההתנדבות הזאת ושם הכרתי את האדם שיש לו את חברה שתופרת ציוד לצבא. כך מצאתי פה עוד עבודה, וזה מתאים לי כרגע. מה שחסר זה הסטודיו שלי נשאר בראש הנקרה. עוד לא הגעתי למצב שאני יכולה לשכור סטודיו בחיפה. אני עוד משלמת משכנתא בראש הנקרה. בחיפה יש לי חברות חדשות נהדרות ונראה לי שאני מכה פה שורש.
קיימות ואיכות סביבה דרך אמנות
אבא של אפרת גם הוא מראש הנקרה, עבר לגור בעין המפרץ אצל חברה. , הוא קורא לעצמו הפליט העליז. אדם אופטימי. את הבסיס של אופטימיות ירשתי מאבא שלי. הוא בן 88 מלא חיים והומור. אני נולדתי בקיבוץ יחיעם וכשהייתי בת 12 המשפחה עברה לראש הנקרה. אמא הייתה תופרת וגם עבדה באתר של הנקרות, קצת במפעל, ובסוף הייתה לה מתפרה. אישה מאד יצירתית. אבא כל חייו עבר בבננות. הם התגרשו לפני שנים וחיו בקיבוץ לא ביחד.
לפני חמש שנים אמא עזבה לנהריה והיא עדיין חיה שם. אני שילוב של שניהם. אופטימית כמו אבא, לא יכולה לשבת בלי לעשות כלום, ויצירתית כמו אמא. השבר של הפינוי הוא בעיקר אישי, לא רק קהילתי. הפעילות הקהילתית ממשיכה עבור מי שרוצה להיות שותף בחיבורים. אצלי זה מעט שונה כי הייתי פחות מחוברת לקהילה ויותר צריכה את המרחב האישי שלי. מרגע שיש לי את הדירה אני ממש מרגישה טוב. יש לי עבודה, יש לי דירה, הילדה בבית ספר ואני יודעת שהכל יסתדר. גם אם עזבנו בלית ברירה, אני לא יכולה לשבת ולבכות על אבדן החלום.
אני מעדיפה להרים אותנו למקום חדש. לקח כמה שלקח, זה לא בקלות אבל אני מרגישה שטוב לי. אני לא מתמרמרת ולא יושבת ובוכה על העבר. אני מעשית, ואני בהיפר עשייה כל הזמן. אני מכירה אנשים שנורא קשה להם, שהם בשבר גדול. הקשיים גדולים, זה מקום חדש, זה לאבד את החלום. אנשים עם ילדים צעירים שטרחו ובנו את עצמם בקיבוץ, צריכים עכשיו להתחיל מחדש. אני בעשייה. אם זה במקום להתמודד עם המשבר? לא, כי אני מרגישה שאני מתחדשת.
"טראש ארט" (Trash Art) הוא סגנון אמנות המתמקד ביצירת יצירות אמנות מחומרים ממוחזרים או מפסולת. האמנים העוסקים בסגנון זה משתמשים באובייקטים יומיומיים, שבדרך כלל נחשבים לזבל או לחומרים שאינם נחוצים עוד, כמו פלסטיק, מתכת, נייר, בגדים ישנים, זכוכית, ועוד, כדי ליצור פסלים, מיצגים, תמונות ואפילו רהיטים.
המטרה של טראש ארט היא לא רק ליצור יצירה אסתטית, אלא גם להעביר מסר חברתי או סביבתי. זה יכול לכלול העלאת מודעות לנושאים כמו זיהום, קיימות, והצרכנות המוגזמת. השימוש בחומרים ממוחזרים באמנות זו מעודד את הצופה לחשוב מחדש על מושגים כמו פסולת, משאבים, והאופן שבו אנחנו מתייחסים לסביבה.
בנוסף, טראש ארט מאפשר לאמנים להביע את עצמם בדרכים יצירתיות וחדשניות, על ידי שימוש במדיום שאינו מסורתי. זו דרך ליצור אמנות שהיא לא רק ייחודית, אלא גם בעלת משמעות עמוקה יותר, המקשרת בין אמנות לחיי היום-יום ולאתגרים העומדים בפני החברה המודרנית.
"אני אמנית ומקווה לפתוח קורסים בהקשרים של טראש ארט, קיימות ואיכות סביבה. מצאתי בית ספר למבוגרים ומתכננת להמציא להם קורס בנושאים שלי, איכות סביבה דרך אמנות. נראה, הדבר הוא בהתהוות. פוגשת אנשים, בודקת מה, ויודעת שזה יקרה. פריטים שאני מעצבת מוצגים כעת בגלריה בעכו, אבל אין תיירות, ולכן אני חושבת להעביר את העבודות לגלריה בחיפה.
יש לי כושר עשייה גדול, ועומד בפני לארגן את הבית שיהיה בית בכל המובנים, לראות שהילדה שעולה לכיתה י בסדר, ואני אופטימית לגבי מה יהיה אחר כך. לפחות שלוש שנים אשאר בחיפה, עד שהילדה תסיים בית ספר. טוב לי בחיפה. כן, אני מתגעגעת לבית ולצורת החיים הכפרית, אבל אני לא רואה את עצמי כרגע חוזרת לאזור בו הילדה לא מרגישה בטוחה, לבית שצריך שיקום במרחב נטוש. אמנם לא היו פגיעות ישירות אבל יש נזקים בקיבוץ מהדף. אני מבינה שבשלב זה, הכי טוב שאשר בחיפה, ואולי זה יהיה לתמיד כי אני מרגישה מחוברת, ופתוחה להתנסויות שמחכות לי".