יצחק טויטו – מחבר הספר "לאסוף מתנות מהרצפה" • סיפורים
ללא כפתור אדום
כמעט נחנקתי.
"לא, לא, לא.. אל תזרקו את זה.
זה לא עוד כלים ישנים, זה… זה… משהו…"
הבעות פני הילדים שידרו משהו שבין הפתעה לבהלה.
ילדים בחופשה זה הכי קרוב ל… הורים במלחמה.
מלחמת הישרדות.
אלא אם כן אתה מנהל אותה בשוּם שכל
בבחינת 'בתחבולות תעשה לך מלחמה.'
משיבת ציון, שבעיר התחתית, עברנו לקריית אליעזר.
שלום לך דירת דמי-המפתח בבניין האבן העתיק.
הילדים התלוו אלי לבית אימי, רק לאחר הבטחה
שבשלב מסוים, לאחר שיעזרו בסידור, ארגון וניקיון
הדירה החדשה-ישנה, אקח אותם לחוף הים בבת גלים.
כדי להעסיק את שני הזאטוטים שמסוגלים
בדקה אחת של שחרור רצועה, להפוך כל דבר טוב
לבלתי שמיש בעליל, החלטתי לתת להם משימה.
ניקוי סביבת הבית והגינה הקטנה מעשבים שוטים
ומחפצים וכלים שנוטים להצטבר.
בכלל, לפעמים נראה לי כי יש לכלים עתיקים גנטיקה
שמכוונת אותם לא להיעלם.
אין להם כפתור אדום של השמדה עצמית.
אשתי שתחיה אומרת שהכלים לא אשמים, אלא
מי שמחליט לא ללחוץ על הכפתור האדום.
כלומר, הגנטיקה הזאת היא אצלי.
שיהיה.
לא עברו דקות אחדות והזאטוטים רצו אלי
אוחזים בשני כלים ישנים שידעו ימים יפים יותר.
"זה לזרוק?"
נחנקתי.
"לא… לא… לא… אל תזרקו את זה, תניחו בצד."
"אתם יודעים מה", אמרתי לשני המבוהלים
מהתגובה ההיסטרית שלי ושלא הבינו על מה נזעקתי.
"שבו רגע, אני רוצה לספר לכם משהו."
ישבו. בטח ישבו.
כל דבר שקשור למנוחה מתאים להם מצוין.
מטחנת הפלאות
ישבתי מולם בצל והרמתי את גוש הברזל החלוד
מול עיניהם.
"זו מטחנת בשר. חסר לה כאן חלק, הידית
אבל היא בקרבת מקום.
אין מה לעשות, הזיקנה גוררת איתה פירוק חלקים.
כוחו של פז"מ.
אז ככה, לתוך גוש הברזל הזה, אמא הייתה
מכניסה בשר ומהצד השני, הוא היה יוצא טחון.
אה… לא… לא הבשר הטחון שקונים היום. לא, לא.
זה משהו במרקם אחר. אוורירי, רך, מריח ו… אימהי.
מחתיכת הברזל הזו היה יוצא משהו, שבתיבול הנשיפות
של אמא, ובסיבוב הידני של הידית ובדרך כלל
תוך כדי מלמולי ברכות כלשהן, היינו מקבלים
קציצות בשר, בטעם שלא מוכר לציוויליזציה העכשווית.
מלמולי הברכות היו כנראה התבלין המיוחד.
כמו שיש מזון על, יש מלמולי ברכות.
אמא בירכה את הילדים, הנכדים, האחיינים, אלה שפה ואלה
שבחו"ל ואלה שעוד לא נולדו. כולם. גם את השכנים.
ואפילו את השכן ההוא, זה שקם בעשר בבוקר ביום שבת
ונוסע לים.
הוא אפילו קיבל ברכה נוספת. ברכה לתוספת בינה.
כי הרי, אם הוא היה מבין, הוא בטח לא היה מחליף ישיבה
בטלה בחוף הים, בישיבה בבית הכנסת עם אלוהיו.
ואחר הצהריים, כשהיה חוזר מהים, הייתה שולחת לו
צלחת עם קציצות מתובלות באותו התבלין. לא יזיק.
אה, ויש למטחנה אפשרות שדרוג.
בהחלפת חלק קטן, היו עושים בו גם סוג של כעכים.
לא העגולים. הישרים, כמו מקלות.
אלה המקלות האולטימטיביים לכרסום, בליווי התה, או הקפה.
סיר שכולו פלא
והסיר? אחחחח… הסיר.
מה אתם יודעים – פלא.
ואל תחפשו בגוגל. אין לו מושג.
וגם אם הוא יקרין לכם משהו, אל תאמינו לו.
מקסימום, הוא ייתן לכם תמונה עם פסוקו של יום מוויקיפדיה.
מקסימום, תיאור מיובש כלשהו. אין לו חוש ריח.
אבל זה, זה בא עם ריח. זה בא עם חיוך. וגם קצת עקום.
זו המצאה שלנו. סיר פלא.
למה פלא? לא יודע. אולי בגלל התעלומה.
אתם מבינים, בעזרת חתיכת פח יצרו עיגול
עם חור באמצע. החור שימש כעין ארובה.
אולי כדי שמשם יעלו ויתפזרו הריחות המשגעים.
'אוֹ דֶה פָּרפיום' שנות השישים.
בכל מקרה, כך הייתה העוגה או הפשטידה
נאפת מכל הכיוונים. גם מבפנוכו.
ומה יצא משם?
יצא משם מעדן שלא תמצאו בשום מסעדה
עם כל חידושי הטכנולוגיה הנוצצים.
גם לא במישלן.
איך יכול להיות? נו, אמרתי. תעלומה.
והעוגה?
או הו, היא הייתה גבוהה ומרשימה. אפילו בפסח.
דווקא אז היה השיא, לפחות אצלנו.
בסיר הפלא המיועד רק לפסח, אמא הייתה מכינה עוגה
שלא הייתה כמוה בעולם וכנראה לא תהיה יותר.
מכיוון שהֲבָנָתִי באפייה, מתחילה ומסתיימת
בנגיסת העוגה, אני יכול רק לומר לכם,
שהעוגה המרטטת חושים הזו
הייתה מלאה באגוזים טחונים ורוויה בליקר שוקולד
וגבוהה, גבוהה, גבוהה…
והטעם? שמיימי.
לא מכיר מלאך, שטעם ממנה וחזר אחר כך לשמיים.
אין לו שם דברים כאלה, למה שיחזור.
בילדותי לא היה לי ספק: זה המן שאכלו אבותינו
ארבעים שנה במדבר."
ניחוח האנדרואיד
הזאטוטים נראו מרותקים, אם כי ספק הזדחל לו אל מוחי…
האם הם באמת מתעניינים, או רק מראים סימנים כאלה
כי זה בכל מקרה עדיף על עבודת ניקיון סיזיפית.
שיהיה.
לרוע מזלם, יכולתי לראות את המחשבות שלהם
כמו שורת התרגום שרצה בתחתית סרט קולנוע:
'מה עובר על הדינוזאור הזה…'
כן, אני רואה דברים כאלה.
"הבטחת שנלך לים, לחוף בת גלים.
אמרת שאפשר לראות שם דייגים שתופסים דגים."
"כן, הם בעיקר מנסים. טוב לכו לשים בגד ים."
הנחתי את שני הכלים הנוסטלגיים בדחילו ורחימו
במקום מכובד בפינה תוך כדי מחשבה …
'הנוסטלגיה שלנו לא מסתכמת רק בזיכרון ובניחוחות
מיוחדים, היא אפילו מדיפה ריחות
שמעוררים את החושים.
ומה יהיו בעתיד הזיכרונות של הזאטוטים האלה?
אילו ניחוחות יש בדיוק לאנדרואיד ולסיבים אופטיים?'
שיהיה.
יצחק טויטו
יצחק טויטו, יליד חיפה – 1956. בן יחיד לעוד שישה אחים ואחות אחת (כן, יש אפשרות כזאת). תפאורת ילדותו נעה בעיקר מהעיר התחתית ועד להדר הכרמל.
לאחר ארבע שנות שירות באחת מהיחידות המובחרות של חיל הים פנה להוראה, ועד לאחרונה שימש כמאמן כושר ומורה לחינוך גופני בבית ספר תיכון.
בימים אלה יצא לאור ספרו "לאסוף מתנות מהרצפה" שעלילתו מתרחשת בעיקר בחיפה.
בעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בחינוך גופני.
ריגשת.
מה שאני אוהב באינטרנט זו האפשרות לגלות את כל הכשרונות החבויים באנשים, פעם היה צריך יחצנים ופרוטקציה כדי לפרסם משהו : שיר, סיפור, ציור…
היום כתבת או ציירת או אפילו שרת ורקדת – וכבר אלפים נהנים מכשרונך.
תודה על כמה דקות של זיכרונות יפים.
תודה רבה יעקב
יצחק שלום, קראתי בהנאה רבה את הכתבה שלך , החזרת אותי שנים אחורה. בדירה הקודמת שלי, הייתה המטחנה הישנה דל אימי ז"ל, וכן הסיר פלא, שגם אותו מסרתי בזמנו, שהיום אני מצטערת . תודה לך. בברכה עירית. ל.
תודה לך עירית.
דמות מרתקת ומקורית! נוסטלגיה במיטבה!
יופי של חפצים יופי של סיפורים ותודה על הכיף שיצרת אצלי כשקראתי
תודה ענת. לכבוד לי.
מר טוויטו-שלום רב.
שמי משה, נולדתי בשנת 1949 וגדלתי עד גיל 14 ברח' שיבת ציון 93 בחיפה (כן, כן, צמוד למסגד…).
אשמח להעלות עמך זכרונות, ללמוד מזכרונותיך ולתרום לך מזכרונותי.
[email protected]
הכלים הם התירוץ שלנו לרצון לזכור. לעיתים, לאחר חלוף הזמן, נשכחים מאיתנו אירועים, פרצופים – תמונות העבר. הכלי (גם לי יש מוזיאון קטן בבית), הוא "כלי קיבול" לזכרון. כרגיל, כתוב שנון. תודה?
תודה אודיה. אכן כך, הכלים הם התירוץ וכמו שנרמז… אין לנו כפתור אדום להשמדה עצמית של הענתיקות.