יום אחד איבדתי את זהותי ולא ידעתי לאן, היכן ולמי אני שייך. אינני יודע מה משך אותי לחטט במסמכים ולהתבונן במה שלא מובן לי כלל.
לפני שנים הרבה הייתי כבן שבע, נולדתי וגרתי בחיפה. הימים ימי תחילת מדינה בדרך. דירה קטנה בעמק-הזיתים בחיפה, שאכלסה את המשפחה בצניעות כמרבית המשפחות בישראל. לאחסון הבגדים בנה אבי מזנון-ארון על קיר פנוי. כל השטח בארון שסיפק את צורכי כל המשפחה לאחסון הבגדים, מספיק היום בקושי לאחסון הגרביים שלי, בצבע תכלת עם פס אלכסוני בלבד.
במרכז שתי דלתות 'קלפה' שנפתחות כשולחן. באחת מוחבאים הממתקים המועטים וקופסת ביסקוויטים ששימשו לכיבוד האורחים כשבאו. התא השני הכיל כל מיני מסמכים ומכשירי כתיבה.
קשה להסביר היום מה משך אותי כילד לפשפש באזור הניירת כי בממתקים לא נגענו אחותי ואני, ללא רשות. מסמך אחד במיוחד משך את תשומת לבי. בראש העמוד התנוססה בצד ימין תמונתו של אבי ומצד שמאל תמונה של גברת שמנמנה, שאינה מוכרת לי כלל. הלמות ליבי גברה כשפיצחתי את הכתוב בכותרת: "תעודת נישואין".
עכשיו כשישנן שתי אימהות ואבי בתמונה אפשר לדמיין כמה אפשרויות ישנן, כשהאמת איננה בהכרה כלל. יתכן ואבי אינו אבי, או אמי איננה אמי, או הגרוע מכל אני אסופי מאי-שם ומצבי מורע מרגע לרגע. דמיוני הפורה כבר בנה וארג סיפורים לתפארת, רק לא המצב שהיה עד לאותו רגע של תגלית חשאית.
קיפלתי הכל במהירות, הכנסתי לתא המתאים, לבשתי על פני ארשת של הכל כרגיל וניסיתי לחזור לשגרה. המחשבות המטרידות אינן מרפות. התבוננתי בפניה של מי שהייתה אמי עד לפני שעתיים וחשבתי כיצד קרה שאישה זרה טיפלה בי, במסירות ראויה לציון כאילו שאני בנה.
אמי הבחינה שאיני כתמול שלשום, מתקשה להירדם בלילה ופני, למרות מאמצי, שידרו מצוקה.
לאחר תחקירים ושאלות נשברתי וסיפרתי על המידע הסודי שחשפתי. הורי פרצו בצחוק והסבירו לי שהשלטונות בפולין לא אפשרו לרווקים לצאת לארץ ישראל, אז התארגנו בנישואים פיקטיביים והצמידו לאבי מישהי שהוא לא הכיר וכך הגיעו ארצה ומיד נפרדו דרכיהם בשלום ואיחולים. את אמי הכיר ונישא כדת וכדין וכך הסרתי דאגה מלבי כשזהותי חזרה אלי. סוף סוף נפטרתי מאימא זרה אחת……..אך שנייה נכנסה לסיפור.
הפסקה קצרה בסיפורי מביאה אותי מגיל שבע לשבעים. במשך כל השנים שחלפו לא פקפקתי יותר בזהותה של אמי יולדתי.
ג'ו חברי המתגורר בארה"ב הגיע ארצה להשתתף בהלוויית אחיו שנפטר. הגעתי כדי לנחמו ב'שבעה'.
את ג'ו (יוסי) הכרתי כשהיה עלם חמודות. מתופף מוכשר שליווה בקצב מדויק את התזמורת שלנו וגיסו מוטק'ה סגל (לא קרוב שלי), הסקסופוניסט האגדי של תזמורת 'מקרנה' האגדית, ששלטה באירועים בחיפה. כשבאתי הביתה וסיפרתי להורי שהכרתי חבר חדש ממשפחת זגורי, המתגוררת בבית אבן ברחוב מעלה-השחרור, אבי השתנק וכשמסרתי כתובת מדויקת פניו הצהיבו. כל שנאמר לי הוא שאבי הכיר והיה אמור לשאת את אחותו הבוגרת של ג'ו לאישה, זאת כמובן זמן רב לפני שהכיר את אמי.
שנים רבות חלפו להן ביעף. ג'ו חי מעבר לים וכל אחד עבר את חייו בנועם, יותר או פחות עד שהגענו הלום.
עליתי במדרגות לבית הנפטר לניחום אבלים. חיבקתי את ג'ו לאחר שנים לא מעט שלא ראיתיו. לאחר מילות ניחום וברכה צעק לפתע לעברי:
"הנה אמך!" הוא חייך אלי והצביע לעבר הספה, "הייתה אמורה להיות". תיקן.
התבוננתי לעבר הספה וראיתי אישה נאה, בוגרת, אצילה, עיניים בצבע תכלכל-אפור ומבטה חודר, עור פניה כמעט חלק ואינו מסגיר את גילה, שערה הארוך אסוף בקפידה כצמה ומונח על חזה כנערה על הגורן הממתינה לאחד הנערים שיזמינה למחול סוער.
"אתה סגל?" שאלה, "בוא שב לידי, אני מרגלית".
התיישבתי קרוב לידה. היא ליטפה את ידי והתבוננה אל תוך עיניי. היא חצתה זה מכבר את גיל התשעים והורי שלי כבר אינם בין החיים.
"היית אמור להיות בני" אמרה כשדמעות מציפות את עיניה.
בקול חלש אך יציב החלה לספר לי את סיפור אהבתה הגדולה לאבי ז"ל. הם נפגשו במקרה ברחוב וחבר משותף דאג להפגיש את אבי עם אביה ומשפחתה וכך נולד הרומן הגדול. ימים חלפו והאהבה פרחה. האב הנדיב החליט לתת לזוג שטרם נישא חנות יחד עם אחיה הבכור של מרגלית. אבי שהיה נגר במקצועו הצליח מאד בחנות, שעסקה בממכר רהיטים. העסק החל לשגשג והחתונה נראתה באופק.
'מישהו' החל לקנא בהצלחה והחל לסכסך בין בני הזוג ומשלא הצליח, פנה לאב בסיפורי זימה דמיוניים ולאחר דין ודברים פסק האב: "הנישואין מבוטלים".
כך מספרת לי מרגלית את סיפורה בקול יציב ובוטח ובפרטי פרטים.
הזוג נפגש מספר פעמים, נניח באקראי, גם לאחר שכבר נולדתי. השיח ביניהם היה על כאב העבר ולא על העתיד. שניהם נשואים עם צאצאים. מרגלית דאגה לספר לי שאבי ציין בפניה כי יש לו משפחה שהוא מאד אוהב, אך לפעמים מתגעגע קצת והחמיא לה על יופייה המשתבח, כך סיפרה לי מבלי להסגיר קשר נוסף ביניהם.
קשה לי להאמין שאמצא אימהות נוספות בגלגול הזה של חיי. נרגעתי בקשר למולידיי כשהבנתי שהעץ אינו גדל הרחק מהתפוח.
לפני כמה שנים נפטר, ממחלה קשה, חברי היקר יוסי ג'ו זגורי ז"ל, מבניין האבן הכי יפה במעלה השחרור בחיפה.
🤩"סיפורי חיים" – מפתיעים & מעניינים…; כל עוד יודעים לספר אותם: לעתים מתובלים ב"מלח" & פלפל, לעתים "מסוכרים" כממתקים, אך תמיד אותנטיים בדרך אותם אנו חווים ונחווים!😇