סבתא שלי רינה היא גיבורת חיי. היא הגיעה לארץ יתומה מלוב על ספינת מעפילים, והביאה איתה תובנות נשגבות, מערים רחוקות ותרבויות עתיקות. עוד לפני שהגיעה לגיל שש־עשרה, חיתנו אותה במעברה עם גבר שגדול ממנה בעשרים ושתיים שנים, סבא שלי, רפאל. לא זכיתי להכירו, אך מסיפורי המשפחה הבנתי שהיה חכם לא פחות ממנה, אוהב אדמה ובית.
סבתא תמיד הייתה מגונדרת, עם שמלות פרחוניות, ומתוכשטת באופן כזה שכל תנועה שלה הייתה מלווה בצלילי הצמידים הרבים שעל ידיה, אותם חילקה לכל נכדה בבת מצווה, חתונה או כל שמחה שרק הגיעה. תמיד היו ידיה מלאות בבישולים, עוגיות, סיפורים ומתוקים. בלב של סבתא שלי היה מקום לכולם, וכל אחד הרגיש אצלה יחיד ומיוחד. לכבוד הוא לי להיקרא על שמה.
בכיתה ז', כשנדרשתי לכתוב את עבודת השורשים, הלכתי ישר לסבתא רינה. הגעתי בשבת בבוקר, היא עשתה לי כוס תה עם עוגיות מדהימות, מעשה ידיה להתפאר, ואני מולה עם מחברת ועיפרון מחודד. חיים לא פשוטים היו לה, אך היא לא סיפרה עליהם בעצב.
אלא בגעגוע. געגוע לאנשים שעברו מן העולם, לתקופות בהן ילדיה היו לידה, לשכנות שהיו לה כמו אחיות, לימים פשוטים, לימי חולין בהם הייתה תופרת והיו לה עיניים כדי להכניס את החוט בחור המחט.
על הכול היא סיפרה מתוך הכרת תודה.
ואז היא הגיעה לסיפור השבי של דודי, שלום. מלחמת יום הכיפורים פרצה, נמשכה ולכאורה הסתיימה, והיא לא שמעה דבר מבנה, אהוב ליבה, שלום שלה, עטרת ראשה. לביתה הגיע קצין העיר וסיפר לה שבנה נעדר. היא לא הכירה את המילה ולא הבינה למה התכוון. "מה זה אומר?" היא שואלת בתמימות, "איפה הילד שלי?"
זו בדיוק הייתה הבעיה, הם לא ידעו לומר. היה מי שראה אותו נורה ונופל, אבל אין גופה, לכן צריך להמתין לצלב האדום שיגיע לבדוק אם נפל בשבי. מאותו הרגע, סבתא שלי החליטה לעבור לישון על הרצפה. "הבן שלי חי, אבל לא ישן טוב. עד שיחזור, אישן על הריצפה בעצמי." היא לא סבלה את המחשבה שהם אמרו "גופה" ולא את המחשבה שהוא בידיים זרות שאינן טובות אליו.
שערו בעצמכם, הורים יקרים, מה הייתם מרגישים אם במשך חמש דקות לא הייתם יודעים היכן הילד שלכם, ואז במשך חמש שעות, חמישה ימים, חמישה שבועות, חמישה חודשים? פעם איבדתי את נעמי שלי בים, לקצת יותר מחצי שעה. אני חושבת שמתתי וקמתי מיליון פעם בזמן הזה ולאחר שנמצאה, נפלתי פיזית וריגשית לכמה ימים רק מהמחשבה על מה שהיה יכול להיות אם…(הסיפור הזה נכתב לפני ה-7.10.23)
הדעת אינה מסוגלת לסבול חוסר ודאות שכזה. הפחד מחלחל והאימה משתלטת על השפיות, והגעגועים, מה איתם?
סבתא סיפרה על ימים קשים, בהם הייתה הולכת כל יום לעבודת הספונג'ה שלה ומשם לקצין העיר, שואלת שוב ושוב: "אולי שמעתם משהו היום?"
"גברת לביא, מבטיחים לך שברגע שתהיה ידיעה נבוא עד אלייך," היו עונים לה.
"אל תבואו, אני פה בחוץ על המדרכה. מחכה."
רק המחשבה על סבתי המכובדת יושבת על המדרכה ומחכה לידיעה טובה, מעלה דמעות בעיניי עד היום. כך עברו עליה ימים וחודשים, לילות טרופים מלאי סיוטים, בכי פנימי אינסופי, מהול בתפילה ותקווה גדולה לבואו.
ערב אחד חזרה מעוד יום עמוס לעייפה באוטובוס האחרון לכפר, והנה בתחנה בה היא אמורה לרדת ראתה חיילים מחכים לה עם בעלה, רפאל.
"תיסע, אל תעצור. תמשיך, אל תעצור," צעקה לעבר הנהג. גם סבתא שלי ברחה מבשורה.
"אבל רינה, אל תתרגשי, אולי זה בשורות טובות?"
"לא, לא, תיסע, אל תעצור," צעקה, מפחדת מבשורת איוב. אך החיילים עצרו את האוטובוס וסבא, רפאל עלה ואמר לה: "רינה, מצאו אותו, הוא חי. בואי, אל תבכי, הילד חי."
היא סיפרה לי על הצלב האדום שמצא אותו שם, מעבר לקווי האויב הסורי, לאחר חמישה חודשים. הוא שלח גלויה והיא נדרשה לשלוח לו משהו בחזרה, מאה גרם. מה זה מאה גרם? מה שולחים במשקל נוצה שכזה?
אימא שלי אמרה לה: "תכיני לו כּעַכּ (עוגיות טריפולטאיות הכי טובות של סבתא שלי)," והיא הכינה. בקלות היא עשתה אותן והכניסה לשקית וואקום, כדי שכשיגיעו אליו הוא יוכל להריח את הבית, את האצבעות שהכינו אותן, את הדמעות שהמליחו אותן, את המטבח מלא הסירים שמחכה לו (את הסיפור המלא תוכלו לקרוא בספר "לילות רועשים" שכותבת אימי, ספר עוצר נשימה).
לאחר תשעה חודשים חזר דודי היקר. רזה, חלש, פצוע ושבור… אבל חי.
סבתא סיפרה וסיפרה ואני בוכה ובוכה, ופתאום היא עצרה.
"מה יש לך, יא בינתי? למה את בוכה?"
"ומתי את בכית, סבתא, על החיים הקשים שלך? מתי נעצבת?"
"נעצבתי? למה היה לי זמן להיעצב? היו לי שישה ילדים וכבר כמה נכדים לדאוג להם, ובן אחד להחזיר הביתה חי מהגיהינום, לא היה לי זמן להיעצב. אם את רואה מישהי עצובה, תשמחי בשבילה, למה יש לה זמן," והיא המשיכה.
"וחיים קשים? למי? לי? איזה חיים קשים? חיים נפלאים היו ויש לי. זכיתי לשישה ילדים טובים שכל אחד מהם עושה לי נחת, זכיתי לנכדים שאלוהים ישמור עליכם, כמה אתם האושר שלי. הילד שלי חזר ממקום שלא חוזרים ממנו. כמעט שלושת אלפים אימהות לא זכו לפגוש את הילד שלהן אחרי המלחמה הארורה הזו, ואני זכיתי לחבק אותו, לחתן אותו, לעשות פדיון לבן הבכור שלו. איזה חיים נהדרים. כשאני אמות אלך לנשק את קצות אצבעותיו של אלוהים על החיים הנהדרים האלה שקיבלתי."
וככה היא הרימה את ידיה כלפי מעלה ואז נישקה את קצות אצבעותיה וסידרה את המטפחת על ראשה, וכמובן שצלילי צמידיה ליוו את כל תנועותיה. זוהי סבתא שלי רינה, גיבורת חיי, שבחרה לא להיות קורבן. לא של החיים, לא של עצמה ולא של שום סיטואציה, אלא שבעת רצון ושמחה בחלקה. גיבורה, בלי שידעה שהיא גיבורה.
הכותבת: רינת שפאן – אשת חינוך, מרצה וכותבת הספרים: "שמש", "סיפור פשוט על רגישות" ו"יחפה", והגעתי למסקנה די פשוטה: הסיפורים הכי טובים נכתבים מהחיים עצמם.